בשקט, מחפש הליכוד אג'נדה חדשה. האם ההפיכה המשפטית יכולה לשוב מהחושך, לקום לפתע לתחייה כמו לורד וולדמורט, באקט של כישוף אפל? בוודאי. אך הימים עוברים, ובינתיים המגעים בבית הנשיא משתרכים ללא בשורה או קטסטרופה. הצעות הפשרה על הפרק לא יהרסו את הדמוקרטיה הישראלית אם יתקבלו; הן אינן ראשית עידן נקניק הסלמי, הדימוי האהוב על מובילי המחאה. הן בקושי מיני נקניק קבנוס. הגבלת כהונה של יועצים משפטיים במשרדים או הגבלת עילת הסבירות על החלטות הממשלה אינן החלטות נחוצות ויש בהן נזק, אבל הן רחוקות מהמפלץ האוטוריטרי ששר המשפטים יריב לוין ושמחה רוטמן ניסו לקדם. רה"מ נתניהו, לפחות נכון לראשית השבוע, רוצה בפשרה שתסיים את האירוע. איך יודעים? בגלל רון דרמר, השר הקרוב אליו, שליחו האישי למגעים בבית הנשיא. ביש עתיד והמחנה הממלכתי מתרשמים מדרמר. "מצד אחד, העמדה שלו ביחס למערכת המשפט ימינה לפורום קהלת, במסורת אמריקאית. מצד שני, הוא מבין מה חשוב, ומה חשוב לנתניהו. והוא יודע לעבוד", מחמיאים לו שם. אין ספק שדרמר היה מוותר על הפרגון.
אם ההפיכה המשפטית הייתה יוצאת אל הפועל, בימים אלה ממש הייתה מתכנסת הוועדה החדשה לבחירת שופטים ומתחילה לרסק את הרשות השופטת. מה באמת קורה? בשבוע הבא ייבחרו חברי הכנסת את נציגיהם בוועדה לבחירת שופטים. זו שפועלת במתכונת דומה מאז שנות ה־50. אם נתניהו לא יאפשר בחירת חבר אופוזיציה, המשא ומתן בבית הנשיא צפוי לקרוס. בליכוד רוצים להשתמש בשוט הזה כדי להגיע להסכמות על פשרה בשבוע הקרוב; הסיכויים לכך לא גבוהים. הפערים בין הצדדים ניתנים לגישור, אבל כדי להגיע להסכמה אמיתית דרוש ניסוח. הצוותים טרם הגיעו להחלפת טיוטות סדורה. בשינויים מעין אלה, השטן נמצא בהתנסחות מדויקת ביותר.
נתניהו, מצידו, יודע שלוין צפוי להתפטר אם ה"רפורמה" תיגמר בשניים־שלושה תיקונים בלתי חשובים בעליל. האם לוין יתפטר על בחירת החברים בוועדה לבחירת שופטים? לא. הוא יכול, בפשטות, לנסות להימנע בשלב הראשון מלכנס אותה. זו טקטיקה שלא יכולה לעבוד זמן רב. לוין מזניח את הטיפול במשרד המשפטים, לא מקדם כמעט דבר, אבל לא יוכל להחזיק את כל מערכת בתי המשפט כבת ערובה לרפורמה שלו. גלי ההדלפות על הפשרה שבדרך – בכולן מופיעה אותה פשרה, פחות או יותר – נועדו ליצור דינמיקה של שינוי, של התקדמות. שני הצדדים מאשימים בכך את הנושאים והנותנים מטעם הנשיא הרצוג. זה נוח.
זה נראה כמו עוד שבוע של מבוי סתום. התמונה הגדולה חשובה יותר. היה הייתה קואליציה שקמה ומיד התחייבה (רק אחרי הבחירות!) לאג'נדה אחת, עליונה: הפיכה משפטית. השבועה הזו נראית היום חלולה, לא רלוונטית. שני דברים ריסקו את הממשלה בדעת הקהל, ממש עם הקמתה: הוויתורים ההזויים והאסוניים לחרדים וההפיכה המשפטית. עזבו את מינוי השופטים: אפילו את אריה דרעי הליכוד וש"ס לא הצליחו להשיב לממשלה. שרי הליכוד, שחלקם מתרחקים מאזורי ה"רפורמה" כאילו היו צ'רנוביל, מחפשים מטרות חדשות. סדר יום, הישגים, מינויים.
השבוע, לדוגמה, התפתח קרב אדירים בין שר התקשורת שלמה קרעי ובין דירקטוריון הדואר, חברה ממשלתית שנמצאת תחת סמכותו – בגלל רצונו של השר להדיח את יו"ר הדואר מישאל וקנין, שמוביל, עם המנכ"ל, את מהלכי ההפרטה. לקרעי יש שורת טענות על הירידה ב"איכות השירות" שמעניק הדואר ובזבוז משאבים ציבוריים. זה הזמן להזכיר כי הדואר שימש במשך שנים רבות כמסלקה עבור מינויים פוליטיים בליכוד; עם ובלי קשר, הוא הידרדר להפסדי עתק ותפקוד גרוע וכושל. וקנין החל, עם המנכ"ל דוד לרון, במהלכי הבראה, ועוד כמה חודשים אמור היה לצאת מכרז ההפרטה. בדרך, היו"ר (שבא עם ניסיון ציבורי ועסקי עשיר) הסתכסך עם כמה גורמים בדואר שהיו מזוהים עם מרכז הליכוד. נדמה לי שווקנין אמר לאחד הבכירים המקושרים שם שהמשכורת שלו, בהתחשב בזמן שהשקיע בחברה, היא חוצפה. ושהוא צריך להגיד תודה שהדואר לא דורש ממנו את הכסף בחזרה.
משרד האוצר מגבה את היו"ר וקנין, וקרעי כתב לפני יומיים מכתב חריף לבכירי המשרד שבו הוא מודיע להם שיהיה אחראי על הדואר לפני ההפרטה, "במהלך ההפרטה וגם לאחריה" ופורט את טענותיו.
בקיצור, שלב ההפיכה המשפטית נכשל, ועברנו לדרך פעולה יותר מוכרת (וצריך להודות, יותר לגיטימית): ניסיונות מינוי "אנשינו", בכל מחיר.
באתי, נלחמתי, סולקתי / "חבל שאתה לא מאפשר לנו להמשיך הלאה בכל המשימות החשובות הללו", אמר אווקה זנה לשר דודי אמסלם. הם נפגשו בפעם הראשונה (והאחרונה) לאחר שזנה כבר קיבל את ההודעה ממנכ"ל משרד המשפטים שהוא מסיים את תפקידו כראש היחידה למאבק בגזענות. אמסלם שתק. "יש לי בקשה אליך: תשמור על היחידה, זה לא ימין או שמאל". בוודאי, השיב לו אמסלם, אני מחויב למאבק בגזענות.
זנה הגיע לאמסלם לפני כמה שבועות להציג בפניו את פעולות היחידה באחריותו. לפני כמה חודשים פירסמתי בעמודים אלה, במשך כמה שבועות, את הרשימות השחורות של מפלגת נעם. מסמך אחד, שכותרתו "השתלטות ארגוני השמאל הקיצוני על משרד המשפטים", כלל התייחסות ישירה ליחידה למאבק בגזענות – וכמובן, הסימון ואזכור שמו של אווקה זנה עצמו.
היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות במשרד המשפטים הוקמה אחרי מחאות ישראלים יוצאי אתיופיה ב־2015. היא תוצר של דוח שכתבה מנכ"לית משרד המשפטים בשעתו, אמי פלמור. השרה שהקימה אותה, למעשה, הייתה איילת שקד. לתפקיד ראש היחידה נבחר אווקה זנה, שעד אז כיהן כסגן בכיר בפרקליטות תל־אביב. זנה, שפרש מצה"ל בדרגת רב סרן אחרי שירות בפרקליטות הצבאית במחוז דרום, היה גם שותף לכתיבת הדוח הממשלתי. השבוע פירסם אמנון אברמוביץ' בחדשות 12 כי דוד אמסלם, השר במשרד המשפטים, החליט על סיום תפקידו. בלשכתו של אמסלם הסבירו כי שש השנים שהוקצבו למינוי הסתיימו וכי אין להם כל טענה מקצועית נגד זנה. גורמים במשרד המשפטים אומרים כי בתפקיד מעין זה, הנוהג הוא להאריך בשנתיים. אמסלם, כזכור, קיבל לרשותו ממלכה מצומצמת ביותר, שהורכבה קרעים־קרעים. אחד מהם הוא היחידה למאבק בגזענות, נושא שאמסלם בעצמו מדבר עליו בהרחבה. כל שנה מתקבלות שם בין 400 ל־500 תלונות בממוצע, אבל חלק ניכר מהעבודה הוא הטמעת שינויים נגד אפליה וגזענות במשרדי הממשלה השונים.
לפני שבועיים בערך הופיע נתניהו בטקס האזכרה הממלכתי לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל. "היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות מטפלת בכל תלונה על מעשה פוגעני נגד אדם בשל צבע עורו, מוצאו או אמונתו. המדיניות שלנו מסתכמת בשתי מילים: אפס סובלנות למעשים כגון אלו". נתניהו ציין ספציפית את היחידה כי הוא ידע שזו הוקמה בעקבות המחאה של יוצאי אתיופיה נגד גזענות, ואפשר להניח שגם בגלל שהעומד בראשה הוא ישראלי ממוצא אתיופי. האמת היא שדי מהר התברר במשרד המשפטים, ובכלל בממשלה, שזנה לוקח את העבודה שלו ברצינות. הוא לא ראה עצמו כמי שבא לטפל בגזענות נגד יוצאי אתיופיה בלבד או בעיקר, אלא בגזענות בכלל – ובכלל זה נגד ערבים ישראלים, חרדים (שמהווים לפחות רבע מהתלונות) ועוד.
היחידה לא קיבלה מעולם כוחות מעשיים סטטוטוריים, אף שזנה ניסה להשיג זאת מכל שר משפטים. לכן, ראש היחידה חצב את מאבקיו באמצעות מכתבים, פרסום ציבורי, ניסיון ליצירת שותפויות. זה לא היה פשוט. השר אמיר אוחנה, לדוגמה, מנע ממנו בשעתו להשתתף בכינוס של האגודה לזכויות האזרח, משום שזו "נושאת אופי פוליטי מובהק, ובמסגרת פעילותה מממנת הגנה למחבלים", כלשון ההודעה. אגב, אוחנה פעל יפה באופן כללי עם היחידה למאבק בגזענות, אומרים במשרד המשפטים. במקרה אחר, שי ניצן כפרקליט המדינה החליט – באופן נדיר ביותר – לא לתת לזנה חסינות, כעובד מדינה, מפני תביעת לשון הרע שהגיש נגדו הרב הראשי של קריית־גת. האחרון נשמע, בהקלטה שפורסמה בתחקיר בערוץ כאן 11, אומר על נשים אתיופיות בקייטרינג מקומי "כל הגויים האלה שלא יהיו בבישולים". זנה שלח מכתב בעקבות התחקיר, והרב תבע אותו. השופט שדחה את תביעת לשון הרע מתח ביקורת על המדינה; ביהמ"ש לא הבין מדוע הפרקליטות נמנעה מלהעניק לזנה חסינות. לזנה עצמו הייתה תשובה ברורה: הוא אמר לחבריו במשרד שמדובר היה בניסיון של בכירי משרד המשפטים להשתיק אותו, לאותת לו "להירגע".
הוא לא כל כך נרגע, ייאמר לזכותו. במסמכי הרשימות השחורות של מפלגת נעם מושמעים נגדו אישומים חריפים, לפחות בז'אנר המקארתיסטי. לדוגמה, ביום עיון שאירגנה היחידה לממונים במאבק בגזענות במשרדי הממשלה, הופיעה עובדת בעמותת "רופאים למען זכויות אדם", וגם עובד ב"מטה למאבק בגזענות". מצוין במסמכים שזנה השתתף בכינוס של "עמותת קדמה לשוויון בחינוך", שנתמכת בידי הדמון הגדול בעיני אבי מעוז, "הקרן החדשה לישראל". הוא גם הרצה, רחמנא ליצלן, במכון ון ליר בירושלים, שלא לדבר על סמינר "מנהיגות ירושלמית נאבקת בגזענות". בעולם של אבי מעוז, כל אלה חטאים בלתי נסלחים.
אך זה רחב הרבה יותר ממפלגת השנאה הקטנה נעם. לפני כשנה קיימה ועדת החוקה של הכנסת (אז בראשות ח"כ גלעד קריב) דיון על היחידה למאבק בגזענות ועל המאמצים הנמשכים של זנה כדי שתקבל סמכויות של ממש. הנה חלק מהדברים שאמר שם ח"כ שמחה רוטמן: "הוקמה פה יחידה שהיא ההפך מציונות. למה היא ההפך? כי במקום להילחם בתופעת הגזענות של יוצאי אתיופיה ושילובם בחברה, היחידה הזאת – קראתי את הדוח שלה, נלחמת בזה שפיטרו אדם ערבי מתפקידו אחרי שהשתתף בשביתת מחאה נגד מדינת ישראל. לקחת אג'נדה של יוצאי אתיופיה, שאומרים 'אנחנו רוצים להשתלב בחברה הישראלית ואנחנו לא רוצים שינהגו אלינו בגזענות בגלל צבע עורנו השונה', ולהפוך את זה לחוד החנית של ארגוני החברה האזרחית שרוצים להשמיד את החברה הישראלית ואת הסולידריות שבה, ורוצים להזדהות עם אויבינו ומייצרים סביב סכסוך לאומי במהותו של יהודים וערבים שאין לו דבר וחצי דבר בגזענות. פרופיילינג שעושים בשדה תעופה איננו גזענות – הוא נובע מזה שאין מה לעשות – יש סכסוך בין יהודים לערבים בארץ הזאת. מי שלא מבין את זה וקורא לזה גזענות ומטפל בכלים של גזענות – הוא נושא את שם הגזענות לשווא. לכן, אסור לתת ליחידה את הסמכויות שהיא מבקשת לעצמה".
תנו לי לתרגם את הטקסט של רוטמן, כפי שהבנתי אותו: הקמנו אתכם כשסתום לחץ פוליטי בגלל מחאות קהילת יוצאי אתיופיה, ופתאום היחידה, והישראלי ממוצא אתיופי שעומד בראשה, מתחילה להתעסק בגזענות גם נגד ערבים, ואפילו משתפת פעולה עם "ארגוני החברה האזרחית שרוצים להשמיד את ישראל". זנה, צריך להדגיש, איננו פעיל שמאל; הוא בא מהפרקליטות, ולפני כן מצה"ל. חטאו הגדול היה שלא ויתר בשום אופן לגזענות ממוסדת, ואז החל לשלם מחירים אישיים: היעדר מתן חסינות, ניסיונות לצמצם את היחידה או לפגוע בכוחה המוגבל ממילא, סימונו בידי הימין הקיצוני. "המינוי שלך הוא תקלה", העיר לו פעם חבר בעל השפעה.
"תנועת המחאה שלכם הצליחה יותר"
העיתונאית וההיסטוריונית אן אפלבאום על ההבדל בין ישראל לפולין וצביעות הממשלות פה ביחס לאוקראינה
במחצית השבוע התעורר העולם לתמונות של קטסטרופה באוקראינה. עוד אחת. פיצוץ הסכר בקחובקה והצפות הענק גרמו לאלפים לאבד את בתיהם. ההתקפה על הסכר היא סוג של לוחמה אקולוגית, לא קונבנציונלית, הרסנית. "הרוסים משתמשים בשיטפון הזה כנשק", אמר הנשיא זלנסקי. ברבורים נצפו שטים בפרברי חרסון, בונים צולמו ברחובות מוצפים אחרים. לפי אופי הפיצוץ, נראה היה שמדובר בחבלה פנימית בסכר עצמו – שמוחזק בידי הרוסים מראשית המלחמה. ההנחה המקובלת בקייב ובמערב הייתה שמדובר בניסיון רוסי להקשות על הצבא האוקראיני במתקפת הנגד שלו, שלפי כל ההערכות תנסה לתפוס את הגדה השנייה של הדנייפר בחרסון. מיותר לציין שהרוסים ושליחי התעמולה שלהם האשימו את האוקראינים בפיצוץ.
אן אפלבאום היא אחת הכותבות המשפיעות בוושינגטון, בפרט בהתייחס למרכז ומזרח אירופה – והיסדקות הדמוקרטיות בכל מקום, כולל באמריקה עצמה. היא שילוב נדיר למדי של היסטוריונית מוערכת ועיתונאית שנים רבות, זוכת פרס פוליצר (שאותו קיבלה על "גולאג, סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים", ספר שעוסק במחנות הכליאה של ברית המועצות). השבוע ביקרה בישראל; היא חברת המועצה הבינלאומית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, וכמי שעוסקת באופן אינטנסיבי בעליית הפופוליזם הלאומני, אפשר לנחש שאפלבאום עתידה לכתוב בעיתונה, "האטלנטיק", על ניסיון ההפיכה המשפטית והמחאה כאן. נפגשנו השבוע במסעדה תל־אביבית מעט רועשת, ולמרות הפיתוי להתחיל את השיחה במחשבותיה על גורל הדמוקרטיה הישראלית, שוחחנו בתחילה על אוקראינה. העמדה שהיא מציגה, מראשית המלחמה, חד־משמעית. לתפיסתה, הכרחי שפוטין ינחל מפלה.
כאשר אני שואל אותה אם היא מאמינה שרוסיה יכולה להפסיד, ז"א להידחק לקווי פברואר 2022, היא אומרת בפשטות "כן, אני מאמינה שזה אפשרי. ייתכן שעד סוף השנה יהיו הבדלים טריטוריאליים מהותיים מול המצב הנוכחי".
היא סבורה שהטקטיקות האוקראיניות אפקטיביות למדי. "תזכור שזהו אמנם עימות צבאי, אבל יש לו ממדים פסיכולוגיים ופוליטיים. אנחנו מדברים בבוקר שבו פוצצו את הסכר, וקשה לדעת מה תהיה המשמעות. אבל אנחנו רואים את האוקראינים משתמשים בכל מיני שיטות: תקיפות ברוסיה עם רחפנים, כוחות שחוצים את הגבול לתוך רוסיה. כל מה שהם צריכים להשיג הוא שמוסקבה תבין שעדיף להציל את מה שאפשר, ולחזור הביתה. האוקראינים לא צריכים לכבוש את מוסקבה לשם כך. בשבועות האחרונים הם מגששים ובוחנים את עוצמת הקווים הרוסיים, מחפשים נקודות תורפה. בהמשך תראה ניסיונות (של האוקראינים, נ"א) לנצל את חילוקי הדעות בתוככי רוסיה, להביא את המלחמה לרוסים מהשורה. זה לא רק עימות צבאי". היא מעלה על דעתה תרחיש שבו פוטין נושא נאום שבו הוא מודיע על הפסקת המלחמה, "אני מאלתרת פה, כן, אבל אני יכולה לדמיין מצב כזה (שבו פוטין נסוג). 'לימדנו את האוקראינים לקח. לחמנו באומץ ותוך כדי הקרבה, ולמען השלום נסכים כעת למשא ומתן'". היא מציינת שבכל פעם שהרוסים נסוגו מתא שטח, הם תמיד סיפקו הכרזה מעין זו, על כך שהם החליטו "בעבור הגנה הומניטרית על התושבים", להתפנות.
ממילא, אומרת אפלבאום, המטרה המרכזית של רוסיה, לפלוש לאוקראינה ולהפוך אותה לפרובינציה, נתפסת כאבודה. והמקומות שכן נכבשו בידי הרוסים, מליטופול לדוגמה, "אינם בעלי היסטוריה משמעותית לציבור הרוסי, בניגוד לקייב".
בארה"ב אוהבים ווינרים / שאלתי אותה אם הציבור המערבי לא איבד עניין. האליטות שלו ממשיכות לזהות את האיום הטמון בפוטין, אבל המלחמה לא מעוררת די סנטימנט כללי כדי שהמערב יתמיד בה. אפלבאום לא התרשמה. היא ציינה שארה"ב נשארה באפגניסטן 20 שנים, עם נוכחות צבאית ומאבק צבאי מתמשך, ו"אין צורך בעניין ובמעורבות קבועים של הציבור האמריקאי, ההפכפך למדי, כדי לשמר את התמיכה (באוקראינה, נ"א). מה גם שאין שם חיילים אמריקאים מלכתחילה". היא אומרת שבתחילה היה מחיר למלחמה, במחירי הנפט, "אך זה דעך". בעמודים אלה אפשר לראות את הנתונים המספריים בגרפים: הצניחה במחירי הנפט, וגם הדרך שבה אירופה הלכה והתנתקה מאנרגיה רוסית. מי שניבא שאירופה תקפא בחורף – התבדה.
ובכל זאת, הערתי, דונלד טראמפ הוא כרגע המועמד המוביל במפלגה הרפובליקנית במרוץ לנשיאות. והוא למעשה מתנגד לתמיכה באוקראינה ומזהיר ממלחמת עולם שלישית אם זו תימשך – באופן שמשרת את פוטין, כהרגלו.
"בעיניי, טראמפ הוא אנטי־אוקראיני כי ביידן בעד אוקראינה. בחלקים האלה של הימין, זה לא משנה מה עושה המפלגה הדמוקרטית – הם נגד, וצריך לפעול נגדה בכל מחיר, לא משנה מה הסיבה ובכל דרך". רוב המנהיגות הפוליטית בבית הנבחרים ובסנאט, ובכלל זה הרפובליקנים, תומכת במלחמה. "ורוב הציבור האמריקאי תומך באוקראינה. יש תופעה (בציבור האמריקאי, נ"א) שבה אם האוקראינים נראים כמנצחים בשדה הקרב, העניין והתמיכה עולים. ואם הם מדשדשים או מפסידים – יש אובדן עניין". אמריקאים אוהבים ווינרים, במילים אחרות. "ההצלחה הבלתי צפויה של אוקראינה בקרב על קייב בחודשיים הראשונים של המלחמה היא 99 אחוז מהסיבה שאנחנו מספקים להם נשק כרגע, כן".
שוחחנו על קטע וידיאו מדהים למדי, שבו נראה יבגני פריגוז'ין, מקורבו של פוטין ("אני לא השף של פוטין, אני הקצב", כלשונו שלו) והבעלים של הצבא הפרטי "כוח וגנר" מדבר למצלמה כאשר מאחוריו שורות ארוכות של גופות אנשיו. בקטע הוא נראה צורח ומקלל בעודו מאשים את בכירי המשטר – לא את פוטין, כמובן – שהלוחמים האמיצים לא קיבלו די תחמושת ולכן נהרגו. לאפלבאום יש הערה מרתקת על הפרשנות ששמעה לווידיאו הזה. "הדרך שבה זה הוסבר לי על ידי אנשים שעוקבים מקרוב היא שמדובר בתחרות על כוח ביום שאחרי פוטין. זה לא אומר שהם רוצים להדיח את פוטין מיד. אבל כבר כעת מתחוללת תחרות מי יחליף את פוטין – ופריגוז'ין נכנס למשחק הזה. מה שנאמר לי הוא שקרב הירושה הוא אמיתי".
אפלבאום, כמו כל וושינגטון בערך, ביקורתית מאוד כלפי הדרך שבה נוהגת ישראל באוקראינה מראשית המלחמה. "התפיסה בוושינגטון היא שישראל לא עשתה דבר", היא אומרת ביובש, "ואנשים מאוכזבים". מניתי בפניה את רשימת ההסברים הישראליים לעמדה הפשרנית, הפחדנית, ששתי ממשלות עוקבות אימצו: הנוכחות הרוסית בסוריה, החשש מפגיעה במאבק הישראלי נגד הברחות הנשק לחיזבאללה, החשש מפגיעה בקהילה היהודית ברוסיה. הנקודה האחרונה הקפיצה אותה.
"יש ממשלה אירופית אחת בלבד שהריצה באופן גלוי קמפיין פוליטי אנטישמי, עם שימוש בדימויים וסמלים שהם באורח ברור אנטישמיים, וזו ממשלת הונגריה. זו ממשלה שנתניהו מאוד קרוב אליה. אז אני לא רוצה לשמוע על דאגותיה של ממשלת ישראל כלפי יהודים אירופים". הם מוטרדים שהמשטר הרוסי יתנכל למאות אלפי יהודים שם, יתנקם בהם, אמרתי לה. "ואתם לא מודאגים לגבי חייהם של יהודים אוקראינים? הם תחת הסכנה שייהרגו, שבתי הכנסת שלהם יישרפו. ואולי אני טועה – אבל נדמה לי שזלנסקי הוא נשיא המדינה היהודי היחיד בעולם, לבד מנשיא מדינת ישראל. הטיעון של ישראל לגבי סוריה וחופש הטיסה טוב בהרבה. כל הטיעון של הגנה על יהודים – הוא פשוט מטופש. לבד מכך, טורקיה מכרה לאוקראינה כלי נשק – וגם לה יש חיכוכים דומים עם הרוסים. פולין נתנה לאוקראינים נשק ותחמושת, והיא ממש בקו האש. יש מדינות אחרות (ולא רק ישראל, נ"א) עם סכנות ביטחון מול רוסיה".
טקטיקה מאוד מוכרת / אפלבאום הגיעה לישראל היישר מפולין, שם יצאו מאות אלפים השבוע לצעוד נגד ממשלת הימין הפופוליסטי. יש לה קשר אישי ומקצועי עמוק למדינה (היא נשואה לרדוסלב שיקורסקי, שהיה יו"ר הפרלמנט ושר החוץ הפולני). שאלתי אותה, כמי שעוסקת אינטנסיבית בכרסום הדמוקרטיות, מה דעתה על ההתפתחויות בישראל סביב ה"רפורמה".
"כל מדינה היא ייחודית, ולכל מדינה נושאים ייחודיים, נניח אצלכם אלה נושאי פלסטין, המתנחלים ועוד. ובכל זאת, אני חייבת לומר שהטקטיקה שעושים בה שימוש פה מאוד־מאוד מוכרת לנו. אפילו הניסוח הזה, 'רפורמה משפטית', זו שפה שידועה לנו וזהו הביטוי שבו השתמשו בפולין. הטענה שרק רוצים שהרשות השופטת תהיה 'יעילה יותר', או במקרה הפולני שצריך להעלים קומוניסטים שעדיין נמצאים במערכת, אף שלא היו כאלה. התיאור המכפיש של מפגינים כ'אליטות' או אנשים שלובשים מעילי פרווה. אתה רואה את זה בארה"ב, פולין, הונגריה. וכמובן, הממשלות שמתארות את עצמן כקורבן – אנחנו נלחמים נגד הדיפ סטייט או השמאל. זה, שוב, מאוד אופייני. אז מה שקורה בישראל דומה להרבה מקומות אחרים, והניחוש שלי הוא שלא מדובר בצירוף מקרים. לנתניהו הייתה בהחלט השפעה במרכז אירופה ואולי בארה"ב, ואני חושבת שכעת ההשפעה מגיעה משם לכאן, בכיוון ההפוך".
לפי שעה, אמרתי, זה לא עובד עבורו במדינת ישראל. המחאה בלמה את ההפיכה, כרגע. "תנועת המחאה כאן (בישראל) מוצלחת יותר מתנועות מחאה אחרות שראינו. הייתה תנועת מחאה בפולין, והיא נכשלה. אחד הדברים שלא היו לנו (בפולין, נ"א) הוא המרכיב הצבאי. לא היו חיילים שהיוו חלק מהמחאה. וגם – הדרך שבה בנויה הקהילה העסקית. לא הייתה בפולין מקבילה לקהילת ההייטק הישראלית". היא אומרת שבפולין, ואף יותר בהונגריה, כאשר הממשלות החלו לאמץ גוון אוטוקרטי, העסקים הגדולים החליטו "להסתגל לשינוי, לא להגיד כלום, לשמור על שתיקה. וזה הבדל גדול". מאוחר יותר חשבתי: לישראלים יש חסרונות רבים. סתגלנות שתקנית איננה אחד מהם. נפלתם על הדור הלא נכון, אם לצטט את סיסמת ההפגנות.
