תסמונת הקדנציה האחרונה

ג'ו ביידן הוא הקשיש בנשיאי ארצות־הברית. אם ייבחר לתקופת כהונה שנייה הוא יהיה עד סיום כהונתו בן 86, גיל שיושב טוב רק על רבנים ואדמו"רים. הסוגיה הזאת מטרידה אמריקאים בארבעה מישורים. ראשון, הגיל; שני, השחיקה; שלישי, היורשת; רביעי, היריב. לפירוט יש השלכות גם על הפוליטיקה שלנו.

נהוג לומר שתפקידו של נשיא ארצות־הברית הוא התובעני ביותר בעולם. השילוב של שולחן עמוס בהחלטות הרות גורל, חשיפה ציבורית מתמדת, לחצים פוליטיים ותקשורתיים ואחריות חובקת עולם, גוזל כוחות גדולים, מהגוף ומהנפש. הגיל לא עוזר. ביידן מתבלבל מפעם לפעם בהופעות פומביות. כאשר הוא מועד, בירידה מאופניים או בהליכה על במה, האומה עוצרת את נשימתה. כאשר יוצאת מפיו אמירה שנויה במחלוקת הפרשנים מתקשים לומר האם הייתה כאן פליטת פה או כוונת מכוון. גם השחיקה, לאחר יותר מ־50 שנה של פעילות פוליטית רצופה, עושה את שלה. אנשים שמכהנים במשרות רמות הרבה שנים מאבדים לפעמים את היכולת להקשיב. הם יודעים טוב מכולם. סקרנותם דועכת; יהירותם עולה. הם נוטים לחשוב שאין להם תחליף.

מה שמביא אותנו לסעיף השלישי: היורשת. לפני ארבע שנים בחר ביידן בקאמלה האריס כסגניתו בשל כל הדברים הטובים שהיא מייצגת: אישה, ממוצא אתני שמסמל את אמריקה החדשה, הפתוחה לכל גזע וצבע, וקריירה מרשימה. הבוחרים הליברלים אהבו את השילוב בין הדוד ג'ו הבוגר לצעירה המבריקה שלידו, בחליפת מכנסיים ובסניקרס.

אבל כסגנית נשיא, האריס הרשימה פחות. הוטלה עליה משימה קשה, כמעט בלתי־אפשרית - לעצור את גל ההגירה הבלתי־חוקי מגבול מקסיקו. היא נכשלה בה. היא לא הצליחה להטביע חותם על מדיניות הבית הלבן בשום נושא. המערכת שהיא עומדת בראשה סבלה מחוסר יציבות כרוני ומכשלי ניהול. נכון שהארי טרומן נחשב לבדיחה בוושינגטון כשהיה סגנו של הנשיא רוזוולט וצמח והיה לאחד מגדולי הנשיאים לאחר שרוזוולט נפטר, אבל ספק אם הזיכרון ההיסטורי הזה רלוונטי. לביידן אין ברירה - הוא לא יכול להתנער מסגנית מכהנת, אבל לבוחרים יש. הם לא רוצים את האריס במרחק של פעימת לב מתפקיד הנשיא.

הסעיף הרביעי הוא המורכב מכולם: היריב. הדמוקרטים עוקבים בחרדה מהולה בתקווה אחר המאבק הפנימי במפלגה הרפובליקנית. החולשות של הצמד ביידן־האריס נעלמות כלא היו נוכח האפשרות שטראמפ ייבחר מחדש. החרדה בתקשורת הליברלית גדולה עד כדי כך, שניכר מאמץ לאתרג את ביידן והאריס. לא עושים עניין גדול מדי מהבעיות שלו ושלה; מניחים להם. יש מי שטוען אפילו שמוטב שהמועמד הרפובליקני יהיה טראמפ: השנאה כלפיו תשאיר את הדמוקרטים בבית הלבן. ויש מי ששומע את הטיעון הזה ומתפלץ.

הקדנציה הראשונה של ביידן הייתה טובה לאמריקה. בכמה מובנים היא החזירה את המדינה לשפיות: גובשה מדיניות לטיפול בקורונה; המשבר הכלכלי טופל ונבלם; המדינה חזרה להשקיע בתשתיות ובהתמודדות עם משבר האקלים; הממשל נקט עמדה ברורה לגבי המלחמה באוקראינה, חיזק את ברית נאט"ו וראה הצלחות במלחמה מבלי לקפד את חייו של חייל אחד. בצד הפחות מרשים ההתקדמות של איראן לקראת השגת נשק גרעיני נמשכה, כך גם ההיחלשות האמריקאית במזרח־התיכון. שורה של בעיות פנים לא נפתרו: לא ההגירה, לא המתח הבין־גזעי ולא הביטחון האישי.

ביידן יכול היה להודיע שעשה את שלו: בסוף הקדנציה יחזור לביתו בדלאוור, יקים ספרייה נשיאותית, יכתוב זיכרונות, יבלה עם בני משפחתו. הוא בחר לעשות את ההפך.

אני יכול לחשוב על סיבה אחת מעשית: נשיא שמודיע על סיום כהונתו הופך לברווז צולע: כוחו הפוליטי תש. השנה האחרונה שלו בבית הלבן היא פיהוק מתמשך, מסגרת ללא תוכן. נשיא שלא מתמודד הוא נשיא שלא קיים.

חשוב יותר, מרתק יותר, הוא הצמא הבלתי־נגמר של פוליטיקאים לכוח, לשררה. הם משכנעים את עצמם שאם רק ייתנו להם עוד ניצחון אחד, עוד קדנציה אחת, הם יצילו את העולם. לא משנה אם האיש הוא נשיא ארצות־הברית או ראש עיריית קריית־מוצקין, לא משנה אם מדובר בשלום עולמי או בחפירות בכבישים, הגראנד פינאלה מחכה להם מעבר לפינה.

הם לא מבינים שאין גראנד פינאלה - לא בפוליטיקה. הקדנציה האחרונה בדרך כלל איומה: היריבים מרימים ראש; היורשים נוגסים בתהילה; התקשורת תוקפת; הבוחרים מואסים. השמחה יכולה להסתיים עוד קודם, בהפסד בבחירות. ביידן עלול להיזכר כמי שהחזיר את טראמפ לבית הלבן.