פנטזיית השב"כ היא לא פתרון אלא סכנה לדמוקרטיה
הדרישה "להכניס את השב"כ" לא תציל את ישראל מהאלימות במגזר הערבי אלא תדרדר אותנו לאפרטהייד פלילי, ותשרת בעיקר את החזון הגזעני של בן גביר ושותפיו
יותר מהכל, הלהיט "להכניס את השב"כ" כדי לטפל באלימות המחרידה במגזר הערבי היא פנטזיה, ואולי אפילו פנטזיה פורנוגרפית: בעיני רוחם, רואים המייחלים מהצד היהודי את קפטן אבו־משהו מפשיל שרוולים, מעיף הצידה את כחולי המדים הרופסים ואת בתי המשפט השמאלנים ולוקח את העניינים לידיים, תרתי משמע. עם כל הכבוד לניסוחים מכובסים כגון "אמצעים טכנולוגיים" או "יכולות", בסוף הקסם של הרעיון נמצא במילה "שב"כ", על כלל המשמעות שלה בנוגע לסיכול טרור פלסטיני. מה בדיוק הם יעשו כדי לאתר נשק לא חוקי או לפענח מקרי רצח, זה כבר עניין שלהם, והם בהחלט מוזמנים לא לספר לנו.
לכן גם אין ממש אוזניים קשובות בשלטון לאזהרות מפני הפוטנציאל המסוכן של הפעלת ארגון כמו שב"כ על אוכלוסייה אזרחית החשודה בפלילים, משום שזאת בדיוק המטרה. הרי ממילא הממשלה קמה, בין השאר, בזכות קמפיין אגרסיבי וחסר מעצורים, שבמסגרתו הפכו כל הח"כים הערבים באשר הם ל"תומכי טרור". ואם הם "תומכי טרור", אז גם הבוחרים והבוחרות הערבים מזדהים עם "תומכי טרור", ומכאן הדרך לטפל בהם כמו בטרוריסטים יותר קצרה אפילו מהזמן האפסי שחולף אצל השר ל"ביטחון לאומי" בין ספין לספין.
ואכן, האדם המאושר ביותר במידה ויתוקן חוק השב"כ כך שיינתנו לארגון סמכויות בקרב אזרחים ואזרחיות יהיה האיש שמהווה גם את החטא הנורא ביותר של בנימין נתניהו ב־30 השנים מאז שהפך למנהיג פוליטי. מבחינת איתמר בן גביר, פנטזיית השב"כ היא עוד ניצחון מזהיר בדרך למימוש האידיאולוגיה הקיצונית, הגזענית, המהפכנית והמסוכנת להחריד שהוא מייצג, והפעם בצורה של אפרטהייד פלילי בתוך גבולות הקו הירוק: יחס אחד לפשיעה "ערבית" ויחס אחר לפשיעה "יהודית", ממש כמו שבן גביר ובצלאל סמוטריץ' נאבקים – וגם בזה הם לא ממש נכשלים עד הנה – כדי לגמד את בעיית הטרור היהודי והאלימות היהודית כלפי פלסטינים בשטחי ההפקר של הכיבוש. וכפי שהחטיבה היהודית של השב"כ היא השעיר לעזאזל בסיפור הזה, כך הארגון כולו יהיה חמורו של המשיח במטרה למסד, להלבין ולהעמיק את אפליית החברה הערבית.
הבעיה היא שפנטזיית השב"כ קוסמת גם לציבור שוחר טוב ושקט, שמזדעזע מהחולשה הלאומית ומוכן להפקיר עוד מאחז, כביכול במטרה להציל חיים. זה אותו סנטימנט שאיפיין את אחת ההחלטות הכי מטרידות שהתקבלו בישראל בתחום זכויות האזרח בדור האחרון: השימוש במעקבי השב"כ לצורכי המאבק בהתפשטות הקורונה. כבר אז התברר כמה רחוק הציבור הנורמטיבי מוכן ללכת בגלל הבטחה יומרנית לפתרון מהיר בסיטואציה מבהילה. וזה אפילו לא היה יעיל (כפי שקבע מבקר המדינה כבר באוקטובר 2020, עוד לפני שהוזרקה מנת חיסון אחת), בטח לא ברמה שהצדיקה תקדים כה בוטה וחמור של חדירה לפרטיות.
חלפו 55 שנה מאז שפירסם פרופ' ישעיהו ליבוביץ' את נבואת הזעם הקודרת על "מדינת ש"ב" (כפי שכונה השב"כ), שבמסגרתה הפרקטיקות שמסייעות לתחזוקת הכיבוש יחלחלו לגבולותיה המוסכמים של ישראל. מי שבוחר לא לראות כיצד הדברים מתגשמים בפנטזיית השב"כ אולי עושה זאת מתוך חוסר אונים אותנטי. זה לא יעזור לו כשהמדרון החלקלק יהפוך למפולת; הרי בסוף יסתיים חלקם של הערבים כשפני ניסיון במסע להחלשת הדמוקרטיה.
