"אמרתי לעצמי: למה הכל אצלי בחיים קשה? אבל זה הופך אותי למה שאני, אחד שמאמין שאפשר לנצח כל דבר"
על הדשא בארגנטינה אופיר חיים הוביל את נבחרת הנוער לאחד ההישגים הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי. בפנים, הלב שלו נקרע מדאגה על מה שהשאיר מאחוריו בבית: בנו אור, עם הצרכים המיוחדים, שסבל מהידרדרות במצבו ואושפז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי. רגע אחרי המדליה ההיסטורית הוא מדבר על החשיפה ("לא עשיתי כלום בשביל לייקים, אור הוא לא אוטיסט מחמד"), מגלה מה קרה בתוך חדר ההלבשה ולמה זה כלל ריקודים ערביים מסורתיים ומסביר למה למרות שמשווים אותו ל"טד לאסו", הוא בעצם "רוקי"
הקור החודר של החורף הארגנטינאי שאפף את אצטדיון דייגו ארמנדו מראדונה שבלה־פלאטה בראשון האחרון - ארבע מעלות בלבד נמדדו אחרי שהשמש השקרנית כבר נבלעה - לא הצליח להקפיא את האנרגיה ולהשפיע על המעמד שלרגעים עוד היה נראה כמו חלום: עמידה על הפודיום של תחרות הגביע העולמי עד גיל 20. אופיר חיים, מאמן הנבחרת הצעירה, ענד בגאווה מוצדקת את מדליית הארד על צווארו.
עם כל הכבוד למסי, זוכה המונדיאל האחרון, בכל פינה רואים את מראדונה. גרפיטי, בובות, חנויות שלמות, מוזיאונים. הכל סובב סביב מראדונה, האלוהים המקומי, ומבחינת חיים - מעריץ גדול - זה בונוס.
הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
בחודש האחרון הספרדית שלו הלכה והשתפרה, והוא התרגל לנוע בין המלון עמוס האבטחה בבואנוס־איירס למתחם האימונים הצנוע בלה־פלאטה, וגם בין מסעדת הבשרים לה־קבררה לפיצרייה קנטקי במרכז העיר - שם צפה השבוע בגמר ליגת האלופות על סלייס פיצה ופחית שתייה, כאילו לא לפני רגע מדינה שלמה חיכתה לראות מה השחקנים שלו יצליחו לעשות מול נבחרות כמו ברזיל ואורגוואי.
"אתה מבין שקיבלתי את המדליה של המקום השלישי ואני הרי אמור להיות הכי מאושר, הכי שמח והכי גאה, ואני מסתכל מהפודיום שלנו על אורגוואי, אני רואה את הקפטן שלהם מניף את הגביע ואני אומר לעצמי: 'זה יכול היה להיות שלנו'", מספר חיים בן ה־48 בראיון מיוחד בבית המלון של הנבחרת. "אנחנו לא פחות טובים מהם, ואני יודע בלב שלם, כמה שזה הזוי, שאנחנו נבחרת שהיא אלופת עולם, ושאם מגרש כמו בסן־חואן נגד ברזיל, אנחנו מגיעים לגמר מול איטליה ואנחנו יודעים להסתדר מולם מצוין".
חיים לא הגיב עד כה על הניסיון של חלק מהפרשנים, שחקני עבר שלא הצליחו להשיג בגילים הללו הישגים משמעותיים או מאמני עבר שגם בנבחרת הנוער לא צלחו, אולם הוא קיבל את הפידבקים מהארץ על הניסיון להקטין את ההישג, בטענה כי מדובר "רק" בשחקנים צעירים מאוד, בלי שהם למשל יודעים שמהסגל שהגיע למונדיאליטו הוזמנו שבעה שחקנים לסלסטה הבוגרת. "הנבחרת שלי שחקנים בוגרים לכל דבר. היום את הכדורגל העולמי מובילים אינספור שחקנים בני 20. אז אותם פרשנים ימשיכו לדבר ולקשקש, ולא לדעת לפרגן. אני הולך עם עצמי, מבחינתי מקום שלישי באליפות העולם זה ההישג הגדול ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי".
אז יבואו ויגידו לך שהגעה למונדיאל בוגרים במקסיקו 1970 הוא ההישג הגדול ביותר.
"זה היה הישג אדיר, אבל פה זה מקום שלישי בעולם, לנצח את ברזיל, לצלוח דרך בית קשה, להגיע כסגנית אלופת אירופה, אז אני בטוח שכן".
× × ×
הנבחרת של חיים הצליחה בפרק זמן של 11 חודשים לעשות דברים שנראו דמיונים עד כה בכדורגל הישראלי: סגנית אלופת אירופה עם ניצחון על צרפת בחצי הגמר והפסד רק בהארכה ואחרי שכבר הובילה מול אנגליה, יחד עם המקום השלישי באליפות העולם עם ניצחונות גדולים, בין היתר נגד הנבחרת הטובה בעולם, ברזיל. מדינה שלמה התחברה לנבחרת ישראל עד גיל 20, גם אנשים שלא צפו עד כה בכדורגל בכלל. קונצנזוס, והרבה מזה בזכות האישיות המיוחדת של חיים, החיבור שלו לשחקנים, החשיפה שבחר לעשות עם בנו האוטיסט, אור בן ה־21 והפיכתו לאחד המאמנים האיכותיים ביותר של הכדורגל הישראלי אי פעם.
ילדיו גל (17) ושי (15) הגיעו אליו לארגנטינה לקראת רגעי ההכרעה. שלשום, אחרי חודש מעבר לים, הוא חזר סוף־סוף לביתו בראשון־לציון ופגש גם את אור ואת אשתו אורלי, שנאלצה להישאר בביתה על מנת להיות יחד איתו ולא הגיעה לבואנוס־איירס.
"לאור יש לו"ז ברור, ככה הוא מתנהל בחיים שלו. הוא ידע בדיוק מתי אני מגיע, הוא יודע מה שעת החזרה שלי, מה תאריך החזרה שלי, וזה בכל פעם נדחה לו. הוא חסר לי בטירוף, לא הרגשתי אותו מספיק וזה הלב שלי. השעות היו הפוכות, אבל עשינו רשימה של דברים שאנחנו צריכים להשלים יחד, אצלו הכל מתוכנן".
מה ברשימה?
"לראות פרקים מסדרה, נעשה מרתון יחד - הוא מאוד אוהב את זה, לשחק כדורסל, לאכול גלידה ולשבת בבית קפה ברנרד בראשל"צ, זה הבית השני שלי שאנחנו יושבים שם יחד ונהנים. הוא ראה את המשחקים שלי, הוא שלח לי הודעות וסרטונים, אני ישן איתו מהלילה, התגעגעתי לריח שלו, שרוף עליו".
חיים מדבר עכשיו על רגיעה במצבו של אור, בשל איזון תרופתי וטיפול התנהגותי, אולם בשנה האחרונה הוא חווה מה שהוא ואשתו אורלי מגדירים "גיהינום עלי אדמות".
"בזמן שהייתי במחנה אימונים של הנבחרת כולל משחקי הכנה, אשתי אורלי נסעה לבית חולים פסיכיאטרי באזור ירושלים על מנת לקבל טיפול תרופתי חדש לאור. הוא התפרץ שם והחליטו להשאיר אותו שם. ברגע שסיימתי את המשחק, ראיתי את ההודעה. התקשרתי לבית החולים וביקשתי לדבר עם אור, הם אמרו לי שהוא קשור ואי־אפשר לתקשר איתו. באותו רגע, הלב שלי הפסיק לפעום, רציתי למות, לא עניין אותי כלום. נסעתי בלילה לירושלים, עוד היה לי פנצ'ר בדרך ודרשתי לשחרר את אור, והלכתי לישון איתו בשפיים. ביום שאחרי חזרנו לבית החולים על מנת שיאזנו אותו תרופתית. הוא נשאר שם יומיים, כשהגעתי עם אשתי אורלי לבקר אותו, חיפשנו אותו ומצאנו ילד שלא הכרנו, שכולו מסומם. הוא לא יכול היה לדבר או לעמוד על הרגליים, באותו הרגע החלטנו שהוא לא נשאר שם יותר, שאנחנו מקריבים את עצמנו ועושים לו איזון תרופתי בבית וזו המשימה הכי קשה שהורים יכול לקבל, כולל מסוכנות".
דווקא בזמן ההכנות לאירוע השיא בחיי האימון שלו, חיים נאלץ להישאר בבית, להתמודד עם התקפים של בנו ולישון יחד איתו בכל רגע. "הילד היה מרוסק מכדורים שעושים עליו ניסיונות ויש לנו עוד שני ילדים בבית וזה קשה מאוד. יש לי בבית אשת חיל שבלעדיה אני באמת לא יודע איך הבית הזה היה מתפקד, איך אני הייתי שורד, ואני יודע שבכל פעם שאני עוזב וזה אומר עוד שינוי לאור, יש לו עוד רגרסיה והיא צריכה להתמודד איתו. הילדים שלי, גל ושי, הם שני מלאכים שאלוהים שלח לי, הם הכוח שלי, הם מחזיקים אותו. אור הוא מלאך גדול אחד, בפני עצמו. לא יצאתי מהבית כמה שבועות, ישנתי איתו במיטה, לא הלכתי למפגשים בשפיים".
ההידרדרות במצב של אור השפיעה על כל מהלך השנה. בזמן אליפות אירופה שנערכה בסרביה, חיים הוזעק לחזור ארצה עוד לפני הנבחרת, על מנת להתמודד עם בנו. "לקראת הטורניר הקודם כבר הגעתי למצב שאני לא יכול לטוס, הילד לא היה מאוזן תרופתית ולא רגוע, רק ברגע האחרון קיבלנו את העזרה מהמשפחה והייתה אצלו רגיעה, וזה נתן לי את השקט. אני כל רגע מתפלל שלא אקרא איזו הודעה מהבית של משהו לא טוב. לאחר מכן התברר לנו שאור לא רואה, היה לו מספר משקפיים נמוך גם ככה, אבל הוא פשוט הלך ואיבד את הראייה, למזלי אשתי אורלי הבינה שהוא לא רואה כשניסה לראות טלוויזיה, הוא לא ידע אפילו להגיד את זה, עכשיו הוא עם משקפיים עם מינוס חמש וברוך השם טוב יותר".
הפעם החלטת לתת מקום באור הזרקורים לשני הילדים הנוספים שלך, גל ושי.
"במשך השנים הם חיו בצל של אור. הסברתי להם תמיד שזה אח שלהם וצריך להתיישר ולהבין כל הזמן, אבל אז הרגשתי מעצמי אכזבה גדולה, כישלון שלא ראיתי את הקושי שלהם, שהייתי מרוכז רק באור. שמתי לעצמי כמטרה לשים אותם בפרונט, אור תמיד יהיה שם, המיוחד שלי, אבל זה לא יהיה יותר על חשבונם, הם יקבלו את האהבה והחום וכל מה שאני צריך. אתה צריך להבין שהייתי בתקופת אבל תקופה ארוכה בשל גילוי האוטיזם, הרגשתי שאני אשם במה שקורה, תחושת כישלון אדירה, התביישתי ועכשיו ברוך השם יש לי את הכוח לעמוד בזה".
אז איך אור היום?
"אור בלי עין הרע יותר רגוע, התרופות, הטיפול ההתנהגותי שעוזר לו, הוא מקסים עכשיו. אלו בדיוק הפרופורציות. כשאני חוזר ארצה, אני לא רוצה שום דבר, שום שאיפות, יש לי מטרה אחת בחיים שאור יהיה רגוע, זה שווה לי כל דבר בעולם, זה שווה לי להפסיד הכל בחיים רק בשבילו. הייתי מוכן לוותר על החיים שלי בשביל שאור יהיה רגוע".
אחת הבעיות היא שאין לו מסגרת שתתמוך בו.
"אנחנו בתהליכים, מקימים עמותה לאור ולעוד כמה ילדים וזה יהיה בקרוב על מנת לספק את הצרכים ודרישות שלהם. משגע אותי שהמדינה לא נותנת מענה לילדים בני 21 שמסיימים מסגרות, מה הם נעלמים? הם לא קיימים יותר? משפחות נהרסות ונעלמות, כל החיים סובלים, אני לא מבין את זה".
אתה צריך לתת את המדליה לאשתך אורלי.
"אורלי היא אלופת העולם, אין אישה ואמא כמוה בעולם. זה שאור רגוע מקל עליי ועל אורלי, היא קיבלה עזרה מהמשפחה שלא הפסיקה לתמוך בו, בגלל שהוא רגוע הוא יכול ללכת לסבתא או סבא ואז אורלי יכולה להטעין את עצמה מחדש".
מה עשתה לך החשיפה, והאם אתה חושב שהמינון היה גדול מדי?
"אני זה אני, לא עשיתי או אמרתי שום דבר לטובת לייקים, זה הבן שלי, זו ההתמודדות שלי, הוא לא אוטיסט מחמד. לא עשיתי שום דבר בכדי שייצא החוצה על מנת לייצר אמפתיה או חיבור מבחינתי, זו האישיות שלי, אלו החיים שלי. אמרתי לשחקנים שלי מראש שכמו שהם פתוחים איתי, אני פתוח ומשתף איתם, שיש בחיים דברים לא פשוטים וצריכים להתמקד במטרה לעשות הכל. התקשורת הייתה זו שניתבה את הסיפור האישי שלי, לא צילמתי את עצמי מדבר עם הילדים שלי, לא קפצתי אחרי כל משחק לדבר על זה, אבל אם שואלים אותי, אני עונה. בוא אספר לך משהו".
בבקשה.
"אני פתחתי את הבית שלי ביורו האחרון אחרי שהייתי דיסקרטי מאוד, אנשים בחיים לא ידעו מה שאני עובר בבית, התביישתי בזה, אבל אז הבנתי שיש לי כוח לעזור לאחרים. מעבר ללהיות אבא של אור, יש לי אחריות לעזור לאחרים. אני רציתי לזעזע את המדינה כולה, שאין לנו חיים כשהילד הזה בן 21, שכל היום לא יוצאים מהבית וזה קשה לו, זה גומר אותו ואותנו. הוא צריך מקום, אני לא אשאר פה לנצח. הפחד הכי גדול בחיים שלי היה שברגע שלא אהיה פה בשבילו, הוא לא יסתדר. הוא ילד מלא פוטנציאל, זה גמר אותי, קיבלתי הודעות מהורים עם מציאות קשה כמו שלנו, ולהם אין אמצעים לטפל בילדים שלהם. אמרתי להם אלוהים, מה עושים, איך חיים. תבין, משפחות מתרסקות, אנחנו כבר לא צעירים, יש לילדים הרבה כוח, וזה מגיע למקומות לא נעימים".
× × ×
הכדור נע אצל חיים כל הזמן מהמגרש הביתי למגרש המקצועי. הכדורגלן שצמח בעצמו במחלקת הנוער של מכבי תל־אביב והיה מלך שערי ליגת העל. למרות זאת, אברם גרנט - שמאוד פירגן לחיים על ההישג הנוכחי - לא זימן אותו אז לשחק בנבחרת ישראל. "אברם זה אחד המאמנים הכי טובים שהיו לי, לקחתי ממנו הרבה מאוד דברים", הוא אומר על זה עכשיו, "בתקופה ההיא הייתי בשיא הכושר שלי, מלך השערים בליגה והייתי ראוי לזימון אבל כנראה הוא לא חשב, זה אחד הפספוסים הגדולים".
אחרי קריירת המשחק, חיים אימן בליגה הלאומית ואז אימן גם תקופה קצרה מאוד את הפועל תל־אביב ואת הפועל כפר־סבא. הדברים הסתדרו לטובתו כשהגיע לנבחרת הנוער, והצליח לשבור שם את תקרות הזכוכית: שערים מכריעים במאני־טיים, חזרה מפיגור מול עשרה שחקנים, תסריטים דמיוניים עד כה. התרחיש החלומי היה לעלות מבית קשה מאוד לשלב הבא, לא מעבר לכך, זו גם הסיבה שבכל פעם סוכני הנסיעות של הנבחרת שינו את תאריך החזרה, כשגם הורים רבים מצאו את עצמם נותרים בארגנטינה ועוברים ממקום למקום.
"ברגע שהגענו למונדיאליטו ועשינו היסטוריה, חיכיתי להגרלה ואמרתי שאני רוצה להגיע הכי רחוק שאפשר, הרי ניצחנו את צרפת ומול אנגליה שהפסדנו מולה בגמר אליפות אירופה היינו ברוב הדקות לא פחות טובים מהם. אני לא מפחד מאף נבחרת. ואז קיבלנו את בית המוות, יותר קשה למשל מהבית של ברזיל, איטליה וניגריה, כי הייתה איתם הרפבוליקה הדומיניקנית. אצלנו זה היה בית עם סגנית אלופת אירופה, אלופת אפריקה סנגל ואימפריות כמו קולומביה ויפן. כשראיתי את ההגרלה ישר אמרתי לעצמי למה הכל אצלי בחיים קשה, אבל אני יותר כשאין אצלי משהו קל. וזה הופך אותי למה שאני, בין היתר אחד שמאמין שאפשר לנצח כל דבר בחיים".
הכל התהפך מול יפן, כשאתם עם עשרה שחקנים בלבד ובפיגור.
"במשחק הראשון נגד קולומביה, שהיא יריבה קשה, שיחקנו מעולה והפסדנו. אז אתה אומר לעצמך שעכשיו בטוח יגיעו כל האמירות ששיחקו טוב וזה לא מספיק כי זה רק הכדורגל הישראלי. התיקו מול סנגל היה אחרי משחק לא טוב שלנו, ואז הגיע המשחק מול יפן. אנחנו בפיגור במחצית, מורחק לנו שחקן, ואז נתנו הצגה במחצית השנייה ברמה הכי גבוהה. האמנתי תמיד שאפשר לנצח את זה. ראיתי את כל הנבחרות האחרות אינספור פעמים וידעתי שאנחנו לא פחות טובים מאף אחד".
סַפר על ההכנות לקראת המשחק מול הנבחרת הטובה בעולם, ברזיל.
"יש איזה קטע באסיפות שלי במשחקים שאני אומר לשחקנים לפעמים מה אתם לחוצים, מה אתה משחקים נגד ברזיל? מה הלחץ? ואז מגיע המשחק מול ברזיל ואני אומר לשחקנים, בלי לחץ, מה אתם משחקים נגד ברזיל? וכל השחקנים צחקו. זה מדהים שאמרתי לשחקנים ללחוץ, שאנחנו באים לנצח וזו הנבחרת הכי טובה בעולם. שיחקנו מולם מדהים, עם העקרונות שלנו, פשוט ביטלנו את ברזיל לחלוטין".
איך מדליקים שחקנים לקראת קרב מול סגל ששוויו פי 30 מזה של ישראל, למעלה מ-90 מיליון, שהם הדבר הבא של אומת הכדורגל?
"לא צריך להדליק לקראת משחקים נגד ברזיל, רק להאמין שאפשר. להדליק זו לא מספיק, צריך להיות מאורגנים ומסודרים טקטית, אמרתי להם שהכוח שלהם הוא הביחד. אני דרשתי שהברזילאים מהרגע הראשון ירגישו אותם, שהם יבינו שלא באו לטיול בכדורגל. אין לי בעיה להפסיד, רק לא בלי נחישות ושלא יזלזלו בנו. כבר אחרי 30 שניות כמה שחקנים שלהם עפו באוויר, הם הבינו שהגיעה מולם חבורה של משוגעים שבאים לפרק אותם ולנצח אותם בלי שום פחד".
היו הודעות מיוחדות אחרי הניצחון הדרמטי הזה?
"קיבלתי אלפי הודעות, לא הספקתי לענות לכולם ואני מצטער. אראה לך שתי הודעות של אנשים שאני לא מכיר ותבין את הכל. יש למשל ילד בן שמונה ששלח לי: 'אני רוצה להגיד לך שאני גאה בך, אוהב אותך, אתה המודל לחיקוי שלי ורוצה שתגיע לטופ, בהצלחה', או שאישה מבוגרת שולחת לי: 'מה לעזאזל אני עושה מול הטלוויזיה עד שתיים בבוקר ורואה כדורגל, שאין לי מושג מה זה הכדור, אז הסיבה היא אופיר חיים'. אלו רק המחשות כמה הצלחנו לאחד את כל המדינה סביבנו. שלחו לי ילדים שהתכנסו בדירות ועמדו בהמנונים, הפכנו למדורת השבט של המדינה".
מה אמר לך המאמן הברזילאי בסוף?
"הוא אמר לי, 'כל הכבוד מאמן'. התחושות מדהימות שמאמן של נבחרת ברזיל מגיע אליך ומחמיא לך על המשחק, שהוא אומר שמגיע לך".
כמה זה מעצבן אותך שאתה מוצג כמוטיבטור, ממריץ, ולא חושפים את הצד האימוני האיכותי שלך?
"זה לא מעצבן אותי כי חלק מתפקיד המאמן הוא להוציא מהשחקנים את המאה אחוז. זה בכלל לא עניין של מוטיבטור, שחקנים לא צריכים מוטיבציה מגוף חיצוני, למי שזה לא בא לבד, הוא בבעיה ולא יגיע לרמות הגבוהות. אני מדבר עם השחקנים שלי בגובה העיניים, כנראה זה נוגע בהם, אבל אי־אפשר להגיד שאלו רק מוטיבציה או אמונה, זה לא מספיק. אתה צריך להביא את הטקטיקה, המחשבה והכישרון. הנבחרת הזו נבנתה כשהרכבתי פאזל על מנת לייצר את התלכיד שכל המדינה התאהבה בו, ואני מודיע לך שהיו שחקנים מוכשרים יותר בחוץ, אבל עשיתי את הבחירות שלי".
מדברים על אסיפות השחקנים שלך כייחודיות.
"שחקנים אחרי רבע שעה מאבדים סבלנות באסיפות ואתה מרגיש לפעמים שהם כבר לא איתך, אצלי אסיפות הן לא הרצאות באוניברסיטה, אני אחד שמשתף את השחקנים שלי בכל אסיפה, מייצר אינטראקציה. חשוב לי ששחקנים יבינו מה צריך לעשות בכדי שיהיה הכי נכון ומהר, ולכן האסיפה שלי פעילה, אני משתף שחקנים ומשתף אותם, ואז הם מרוכזים. אני מגיע לאסיפה לא בתחושה שאני יודע הכל. אני לא יודע הכל. אני מכניס אנרגיות חיוביות, צחוקים, מזמין שחקנים שינתחו מהלכים מסוימים".
הקִרבה הגדולה שלך אל השחקנים יכולה בסופו של דבר להוביל לשבירת דיסטנס.
"אני לומד כל הזמן ואני רחוק ממושלם, ברגע שארגיש שמישהו חוצה את הגבול, זה ייעצר באותו הרגע. היו שחקנים שהתנהגו לא לרוחי ולא משנה מי השחקן שהפריע לי והוא לא בנבחרת היום. קח היום את דור תורג'מן ביורו האחרון, הוא יצא אחרי אחד המשחקים והלך ישר לחדר ההלבשה, במשחק לאחר מכן ואז כבר לא שיחק ולצערי זה פגע בו. לא היה לי מאמן בסגנון שלי בקריירה ותאמין לי שרציתי מאוד שיהיה לי כזה, שייתן לי את הביטחון ויגרום לי לתת את המאה אחוז במגרש. לקחתי מכל מאמן משהו ובניתי לעצמי את האישיות, לא מישהו שהסתכלתי ואמרתי שאני רוצה להיות כמוהו, אלא מכלול של דברים".
שמעת על ההקבלה שמנסים למצוא בינך לבין הסדרה “טד לאסו”, על מאמן הפוטבול החיובי בהגזמה שמגיע לאמן קבוצת כדורגל?
"שמעתי, רק שבניגוד לדמות שלו אני הגעתי מהענף. אני מושפע מסרטים, לא נעים לי לספר, אבל נגיד הסרטים של ‘רוקי’ זה מודל בשבילי. יש שם הרבה קטעים מנטליים, התמודדות עם משברים. באחד מהסרטים יש לו שיחה עם הבן שלו, שמתלונן שמצביעים עליו כי הוא הבן של רוקי, והוא אומר לו, משהו שלקח ממנו השראה ואני מעביר את זה לשחקנים שלי, משהו כמו: 'העולם לא קרן שמש וקשת בענן, העולם אכזר ומכוער ולא משנה כמה אתה קשוח הוא יעיף אותך על ברכיו וישאיר לנצח. אם תיתן לו, אף אחד לא יכול להכות חזק כמו החיים. לא משנה כמה חזק אתה מכה, השאלה כמה תוכל לספוג ולהמשיך הלאה, ככה זה ווינר'".
× × ×
בשבועות האחרונים הציבור בישראל לא למד להכיר רק את חיים, אלא גם שמות כמו דור תורג'מן, חמזה שיבלי, ענאן חלאילי וסתיו למקין. נערים צעירים, שקיבלו את ההזדמנות להוביל את המדינה להישגים, אבל גם מביאים צורך בגישה אחרת לגמרי בגלל גילם וניסיונם.
אם תראה שחקנים שלך ששותים בירה אחרי משחק, מה תהיה התגובה שלך?
"אתה יודע, אמרתי לשחקנים שאני לא אוהב כאלו שמפסידים וזה עובר לידם, אבל אני לא רוצה שחקנים שייכנסו לדיכאון. אם אני כמאמן מרגיש שכל אחד נתן את המאה אחוז שלו, אין לי בעיה. כל שחקן, גם שלי, אל תשכח שהם בני 20, יכולים ללכת לשתות משהו, להירגע, בטח שלא מסיבה או להשתכר, ולמנף את הברייק הזה ולהביא את עצמו לאימון למחרת כמו גדול. הפסדנו פה שני משחקים, נגמר המשחק וצחקנו יחד, רק מי שלא נותן מאה אחוז במגרש, שזה המקום הכי חשוב בשבילי, יצטרך לשלם את המחיר".
להיות עם חבורה כזאת חודש שלם מצריך גם התמודדות נפשית. איך עשית את זה?
"אני מכניס הרבה אנרגיות דרך האסיפות, הן לאו דווקא טקטיות, אלא מחברות. במהלך הטורניר למשל רקדנו יחד באסיפות, חמזה שיבלי לימד אותנו ריקוד ערבי ואז הדר פוקס הצטרף אליו ואחרים וזה יצר מעין מסורת של הריקוד הזה, זה דבר משחרר. אני אוהב שיחות אישיות, העבודה לא נגמרת בטקטיקה או כשנגמר האימון ולהתראות. אנחנו מדברים על החיים, השחקנים פה מספרים לי כל דבר אישי שלהם, יש צחוקים משותפים, זה חשוב בזמן של חודש שיש בו געגוע, שאוכלים את אותו אוכל חודש שלם ולא יוצאים מהמלון בגלל העניינים הביטחוניים, ועדיין האווירה פה הייתה מדהימה".
שחקנים בוגרים רבים נשברים ברגעי האמת, אצלם זה לא קרה.
"זו בחירת שחקנים, אני מכיר את האופי של מי שבחרתי, אלו שחקנים רעבים שכל הזמן לא מסתפקים במקום השני, רוצים ללכת עד הסוף. ראיתי מה קרה נגד יפן במחצית והייתי מאושר, הם היו בפיגור והם האמינו שהופכים את המשחק, חדר ההלבשה היה באוויר, סתיו למקין צרח שלא חוזרים הביתה, שעולים ומפוצצים אותם, זה בא מהלב".
למה יש פערים בין נבחרת הנוער לנבחרות הבוגרות יותר?
"אנחנו באליפות אירופה בצעירה, אבל אתן לך דוגמה על הנבחרת הספציפית הזו. כשקיבלתי אותה ועלינו ליורו, שאלו אותי מול מי אני מעדיף לעשות הכנה, גיאורגיה או צרפת. אמרתי מיד צרפת וכולם הסתכלו עליי, אמרו לי מה אתה דפוק, למה להוריד את הביטחון לשחקנים? אני דרשתי להתמודד עם הרמות הכי גבוהות, לקבל פרופורציות לגבי היכולת שלנו. אמרו לי שנקבל חמישייה, הסברתי שמשחקים רק מול צרפת או ספרד. הסתכלתי על אותו אחד שאמר לי שנקבל חמישייה והסברתי לו שאיך אפשר להגיע ככה לרמות הכי גבוהות. ואז מגיעים המשחקים נגד ספרד וצרפת ואני מורה לשחקנים לעשות לחץ גבוה, ולא הפסדנו אף אחד מהמשחקים. אם אתה מתבטל, אתה משדר פחד וזה מה שקורה בליגה הישראלית, לעומת הנבחרת של אלון חזן שכיף לראות אותה עם כדורגל לוחץ ותוקף".
זה נובע מפחד של מאמנים.
"זה לא שהמאמנים פחדנים, כל אחד רואה את הכדורגל בצורה אחרת ושונה. יש כאלו שחושבים שלחץ גבוה עשוי להיות גם חשוף. נבחרות פחות דומיננטיות ואנדרדוג, מעדיפות להישאר מאחור ואולי לגנוב שער בטעות, אבל הקהל לא נהנה, ומה זה משנה אם תפסיד חמישייה או בשער אחד? אני בא לשחק כדורגל".
אומרים ששינית את קו המחשבה של הכדורגל הישראלי. עברת ללחץ גבוה, אטרקטיבי, התקפי.
"כשהגעתי לנבחרות הנרטיב היה שחיפשו שחקנים מהירים ופיזיים, אבל אני אמרתי ששם לא נוכל להתמודד עם שחקנים מגרמניה, מאיטליה או מצרפת. אם אנחנו טובים בשוק ההון בנדל"ן, בצבא או בהייטק, שכל זה הדבר הכי משמעותי שלנו, אז למה שלא נדע לעשות את הדברים האלו בכדורגל? החלטתי שהכי חשוב לי לזמן שחקנים שחושבים הכי מהר, אני מעדיף אותם על פני שחקנים מהירים. אני צריך שחקן שיודע לפני שהכדור אצלו מה הוא צריך לעשות".
והיה גם ההרכב האנושי. דווקא בשנה שבה החברה הישראלית נקרעה מכל הכיוונים, הנבחרת של חיים הציגה אוטופיה. שילוב בין שחקנים יהודים לערבים, פרגון וקרבה. גם הפוליטיקאים שחשו צורך לדבר על שירת "התקווה" על ידי כל השחקנים, לא ממש הצליחו להשפיע על האווירה. ענאן חלאילי הוא מלך השערים של הנבחרת עם שלושה כיבושים. חמזה שיבלי, חברו לקבוצת הנוער של מכבי חיפה, נחשב לתגלית של הטורניר.
"בנבחרת שלי אין שום ייחוס ללאום, יהודים, ערבים, נוצרים, כולנו נבחרת אחת שמייצגת את המדינה. יש לנו שלושה שחקנים מהחברה הערבית שאני מכור לאישיות שלהם, ללב שלהם, כולם עם כולם. בקידוש יושבים עם הברכות והשחקנים הערבים מתפללים, אלו אחים, זו משפחה אחת גדולה שאוהבת להיות יחד וזה הניצחון הגדול שלי. למשל אחמד סלמן שהיה סופר־מופנם ועכשיו הוא כבר סופר־פתוח, זה משפיע על המגרש, זה הישג אדיר מבחינתי שאני שומע אותו מדבר באסיפה".
ובסופו של דבר הם יגיעו לליגה הישראלית ויחוו גזענות.
"יכול להיות שאני קצת נאיבי, אבל אני חושב שהגזענות במגרשים בירידה. אנחנו מדינה אחת שחיים כולם יחד, אנחנו לא יכולים להיות גזעניים האחד כלפי השני, אלא להיות יחד. אגיד לך כך, אם חדר ההלבשה של הנבחרת שלי הוא בבואה של המדינה, אנחנו בדרך לחיים הטובים והשקטים".
לפני שהגעת להתפוצצות שלך כמאמן בנבחרת הנוער, הקריירה שלך דישדשה.
"עוד לפני שהגעתי לנבחרת הנוער היו לי הצעות מליגת העל, אבל רציתי ללכת למסלול נבחרות. הייתה לי קריירת אימון טובה, זכיתי בגביע המדינה עם הנוער של הפועל תל־אביב, בגביע טוטו היסטורי עם הפועל עפולה, עליית ליגה עם הפועל כפר־סבא, השארתי את הפועל ראשון־לציון בלאומית והגעתי להפועל תל־אביב ולא קיבלתי קרדיט, ארבעים ימים בלבד. אני מאמין בעצמי, זה היה עניין של זמן שגם בליגה הייתי מצליח. זה קרה לי דרך נבחרת הנוער, אני יודע שאיפה שלא הייתי עשיתי דברים יפים, כדורגל שמח, איכותי וטוב".
אז מה המטרה הבאה?
"לא חושב רחוק, אני נהנה מאוד ולא חושב בכלל על מעבר חזרה לקבוצות הבוגרות, רק אם אקבל הצעה שלא ניתן לסרב לה, אחשוב עליה. אין מאמן בישראל שאין לו את השאיפה הכי גבוהה ולהיות מאמן הנבחרת הבוגרת, אבל עכשיו יש לה מאמן מצוין שעושה עבודה מצוינת כמו אלון חזן. הכיף שלי לגדל את השחקנים הבאים והלוואי שאראה כמה שיותר מהם עולים".
כמה הרגיז אותך שרגע אחרי ההפסד בחצי הגמר נגד אורגוואי, שוחררו חמשת השחקנים המרכזיים ביותר?
"זה לא הרגיז אותי, ידעתי על המהלך מראש. אני אולי יכול להבין את התחושות הציבוריות, מדינה שלמה התחברה אלינו, וחשבה ששחרור השחקנים הוא ויתור על הקרב על המדליה, אבל לא אצלי, הכל היה מתוכנן. המטרה שלי היא לגדל את השחקנים לנבחרת הבוגרת, ההצלחה הגדולה יותר ממדלית הארד מבחינתי, שלקחו ישירות מנבחרת הנוער שני שחקנים, אוסקר גלוך ורוי רביבו ועוד חמישה לצעירה. זה הסיפור הגדול שלי כמאמן".
מי מבין השחקנים יגיעו לנבחרת הבוגרת בסופו של התהליך?
"אני לא רוצה לנקוב בשמות. אני משוכנע שהנבחרת שלי תהיה הבסיס של נבחרת ישראל בשנים הקרובות".
ספר רגע על האכזבה אחרי ההפסד בחצי הגמר מול אורגוואי.
"אכזבה גדולה מאוד, הייתי בתחושה לא טובה ולכן לקחתי לעצמי יום שלא דיברתי עם השחקנים, וזה לא אופייני לי. הייתי עצוב והרגשתי שזה פספוס. אורגוואי נבחרת אינטנסיבית וקשוחה, ותנאי המגרש היו לטובתה".
רגעים מאושרים?
"היו הרבה רגעים מרגשים שהצלחנו להפוך את התוצאה כמו למשל נגד יפן, או שהמשפחה שלי הגיעה לפה, אחרי שלא ראיתי את הילדים יותר מחודש".
השבוע הוא השלים את החוויה של חייו, ורגע לפני שהוא התחיל את מסלול הטיסה המפרך, יממה בשחקים, מארגנטינה הביתה, הוא מבסוט גם על המיקום הגיאוגרפי שבו הכל קרה.
"כל החיים שלי רציתי להיות איפה שגדל אלוהי הכדורגל, הכי גדול מכולם, דייגו מראדונה", מחייך חיים. "היום אני מבין את העוצמה של הבן אדם, הוא אלוהים בכל פינה בארגנטינה. אתה מבין פה למה ארגנטינה היא אימפריית כדורגל, מעבר לזה שהם אנשים אדירים. בכל פינת רחוב משחקים באחת בלילה, תשוקה אדירה, זו הגשמת חלום בשבילי, לעמוד על פודיום במדינה של דייגו, זה החלום".
לפנייה לכתב/ת 
