שתה ממכונת הרעל

בשמונה בערב, ביום רביעי, היו בפינה הדרום־מערבית של צומת קפלן־בגין כמה עשרות. דגלי המדינה, דגל אחד של הלהט"בים, קבוצה מגובשת של בעלי חולצות ורודות, שני תופים ומבוגרים אחדים, ותיקי הפגנות שמאל. מוכרי הבייגלעך לא הגיעו: זה היה צריך להיות סימן, כמו הגזלנים שידעו תמיד מתי ואיפה יפגשו חיילים בשטחי האימונים.

עד תשע המספר הגיע ל־100. אפקט אלהרר: בחירתה, על חודם של שני קולות, השאירה את המוני המפגינים בבית. כמה מהמפגינות תלו על מקל את תמונתה בשחור־לבן של ח"כ טלי גוטליב עם הקריאה "הביתה" מתחת לתמונה. הפוסטר הזה חגג בהפגנות המחאה הראשונות. שלשום עשה קאמבק. המפגינים התארגנו למצעד: חיכו לרמזור ירוק, חצו את בגין מזרחה, חיכו לירוק, חצו את קפלן צפונה, חיכו לירוק, חצו את בגין מערבה. סובב קפלן. על המדרכה הרחבה לרגלי עזריאלי חנה רכב של חסידי ברסלב: יצאו ממנו צעיר מתולתל פאות והמון ילדים שנראים ולבושים כמוהו. הרמקול על גג הקבינה פרץ בנעימה חסידית, והברסלבים רקדו לידו, מקפצים באמוק, כמו קפיצים שהשתחררו באחת. הרמקול ניצח את המדונה, הנעימה החסידית הקצבית את "דמוקרטיה או מרד".

השאלות פתוחות: למי שייך העתיד של המדינה הזאת, לאלה או לאלה; מי הקוריוז כאן, מי המהות. ההתדיינות על הרכב הוועדה לבחירת שופטים היא קרב אחד במאבק על הזהות, על החזון, על הדרך.

סוררים זה שמחה

חורבן: רוזנבוים | צילום: אלעד מלכה

מעשה ישן־נושן בצפרדע ובעקרב. העקרב ביקש לחצות את הנהר על גבה של הצפרדע. אבל אתה תעקוץ אותי, אמרה הצפרדע. אם אעקוץ אותך, אטבע, אמר העקרב. זה לא הגיוני. השתכנעה הצפרדע ולקחה את העקרב על גבה. באמצע הנהר העקרב עקץ אותה. אבל למה, שאלה הצפרדע בדרך למצולות. זה לא אני, זה האופי שלי, אמר העקרב וטבע.

נתניהו היה אמור לבחור באחת משתי החלטות, שתיהן לגיטימיות: הסכמה או עימות. הוא יכול היה לממש בכל הכוח את ההבנה שהשיג עם האופוזיציה, בברכת הנשיא, ולהביא לבחירת נציג אחד של הקואליציה ונציג אחד של האופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים; לחלופין, הוא יכול היה לצפצף על האופוזיציה ועל המחאה ולחתור בכל הכוח לבחירת שני נציגים מהקואליציה בוועדה. הוא דחה ודחה, רגל פה רגל שם, ובסוף איבד שליטה.

ערב ההצבעה נפגשתי עם אחד מראשי האופוזיציה. הוא ינסה לדחות, אמרתי לו. הוא לא יכול, אמר לי. יש חוק, יש תקנון. זה האינטרס שלו, מול השקל, מול האמריקאים. הכל סגור. אף על פי כן הוא ינסה, אמרתי. זה האופי שלו.

נתניהו היה במיטבו באופוזיציה, מול ממשלת בנט־לפיד. הוא הצליח לגבש חזית פוליטית ממושמעת, מהודקת, חדורה ברוח לחימה. תחושת האחדות פיעמה גם בבוחרים: הוא יצר אחוות מקופחים שהשתרעה ממזרחים חילונים עד חרדים אשכנזים. אם חלק מתחושת הקיפוח היה מיתוס, בלוף, פייק, זה רק העצים את ההישג. מנגנון ההסתה שיצר – מה שבנט כינה "מכונת הרעל" – היה יעיל להפליא. הוא תרם תרומה מכרעת לניצחונו בבחירות.

אבל עם מכונת רעל לא מנהלים מדינה. ראינו את הקושי הזה אצל טראמפ. תצלום חגיגי בבית הנשיא לא הופך דוברמנים לפודלים, בוודאי לא בעידן הרשת החברתית. האנשים שנתניהו טיפח, בקואליציה ובממשלה, מבן גביר וסמוטריץ' עד גוטליב וקרעי, באו לטרוף, לבזוז. נתניהו איבד שליטה.

לא האופוזיציה בכנסת עומדת מולו אלא התחזקות הדולר מול השקל והשלכותיה, החרם האמריקאי והשלכותיו, הסקרים האיומים והמחאה ברחובות; כל אלה מצד אחד, והרכב הקואליציה שלו מצד שני. צד אחד לוחץ בכוח על דוושת הברקס, צד שני לוחץ בכוח על דוושת הגז, והוא הנהג.

מכל התארים שהודבקו לנתניהו, הנכונים והפחות נכונים, התואר השנוא עליו ביותר הוא "חלש". הדימוי שלו כאיש חזק הוא טקטיקה ואסטרטגיה וסיפור שהוא מספר לעצמו מאז ילדותו. מעבר לשאלה מה יקרה להרכב הוועדה ולחוקים שעמיתיו להפיכה מבקשים להעביר, מה שהוציא אותו שלשום מהכלים היה החולשה, אובדן השליטה: קודם טלי גוטליב, שהעזה לסרב לו במפגיע, בפומבי, ואחר כך ארבעת חברי הקואליציה שהצביעו בניגוד להוראותיו.

הטלי־גוטליבים, נשים וגברים, הם צייצנים שנתניהו שלף מתוך הביבים של הרשת החברתית. ההשוואה עם הגולם מפראג שקם על יוצרו מחטיאה את האמת: הם לא גלמים. הם יכולים לשפוך טונות של דברי הערצה על המנהיג, אבל בשעת מבחן יעשו מה שהיצר מכתיב להם, מה שמכתיב להם הצמא ללייקים ברשת. אשר לארבעת או חמשת הסוררים, לא קשה לנחש מדוע עשו זאת. פוליטיקאי שמושפל שוב ושוב על ידי המנהיג שלו מוצא את נקמתו בהצבעה חשאית: הנקמה מוצעת חינם, בלי לשלם מחיר אישי. כך ניצח משה קצב את שמעון פרס בבחירות לנשיאות ב־2000.

נתניהו זעם. על פי חלק מההדלפות, הוא יצא מכליו. הפעם אי־אפשר היה להפיל את הכישלון על בני משפחתו. הבן הועלם אי שם בגלות, כמו בנו של סטאלין, מנוטרל מהשפעה, מרוקן מנוכחות; האישה הייתה עסוקה באריזת מזוודות לקראת נסיעתה ההיסטורית לבריטניה, להפגין נוכחות בעדותו של ארנון מילצ'ן, חבר וספק.

יש קטע קלאסי כזה בסרט "הסנדק": החייל בשורות המאפיה עומד להעיד בוועדה של הקונגרס. לפתע הוא רואה מולו, בשורות הקהל, את אחיו שהובא במיוחד מסיציליה. הוא בוחר לשתוק.

אפשר להבין את השמחה בשורות האופוזיציה: ניצחון ראשון בהצבעה, לאחר תבוסה כואבת בקלפי, מתוק במיוחד. אין בפוליטיקה שמחה שלמה יותר מהשמחה לאיד, ושלשום היא ניתנה לאופוזיציה בשפע. בשורה טובה אחרת היא המאמץ שמגלים גם לפיד וגם גנץ להפגין חזית אחידה. ההחלטה שקיבלו במשותף להקפיא את השיחות בבית הנשיא הייתה נכונה ומתבקשת. המגעים השקטים בין אנשי המחנה הממלכתי לסוררים בליכוד נשאו פרי, וגם זה הישג לא מבוטל.

אבל לשאר הישראלים אין הרבה סיבות לשמוח. ועדה לבחירת שופטים אין בינתיים, וספק אם תהיה. זה אומר מחסור מחמיר והולך בשופטים ועינוי לציבור. התוצאות הכלכליות והמדיניות של המשבר הפוליטי המתמשך ימשיכו ללוות אותנו, בכל כוחן. השקל, הבורסה, המחירים בסופרמרקט. וגם המחאה תימשך: אלמלא המחאה ברחובות, הקואליציה הייתה משתלטת ביום רביעי על מינוי השופטים, ועידן שלטון רוטמן־לוין היה מתחיל רשמית.

שמירת שב"כ

לפני שנה וחצי, בנובמבר 2021, נסעתי לנצרת. מישהו הניח מטען ליד הדלת של לשכת הבריאות, באחד הצמתים המרכזיים בעיר. המטען התפוצץ בעשר בלילה. קומת הקרקע של הבניין, ששימשה את הלשכה, נהרסה לגמרי. החלונות התנפצו גם בבניין ממול, שמשכן סניף בנק ומלון. במזל, איש לא נהרג. אלה היו הימים הטובים שבהם פיצוץ מטען נחשב לאירוע משמעותי. עכשיו, כשבחברה הערבית נרצחים אנשים בקצב של אחד ליום, ספק אם היה מגיע לתקשורת.

על מה ולמה פוצץ הבניין? "אני לא פוסל כלום", אמר לי אז אייל פרו, קצין בתחנת נצרת. יכול להיות שלמישהו יש חשבון עם אחד מעובדי הלשכה; יכול להיות שהחשבון הוא עם המשפחה שמתגוררת למעלה; ואולי זה פיגוע לאומני. השב"כ נכנס לחקירה. התברר שאת המטען הניחו עבריינים שקשורים לאטליז מקומי, שלשכת הבריאות סגרה מטעמי תברואה.

השב"כ מצטרף לחקירת אירועים בחברה הערבית בשלושה מקרים: אחד, פגיעה במתקן ממשלי. זה יכול להיות לשכת בריאות או בית ספר: ב־95 אחוז מהאירועים המניע פלילי. אף על פי כן, בשב"כ השתכנעו שאין מנוס מכניסה של הארגון לחקירה: זה מעביר מסר לעבריינים שמתקנים של המדינה זוכים להגנה מיוחדת.

המקרה השני הוא אירועים על התפר בין פלילי ללאומני. זה הלקח שהופק בשב"כ מאירועי שומר החומות במאי 2021. חיילים של משפחות פשע השתתפו בהמוניהם בהתפרעויות בערים המעורבות.

המקרה השלישי הוא הברחות אמל"ח. מה שמיועד לפשיעה פלילית זולג לטרור ולהפך. בין השאר, שב"כ נכנס לפעולות של צה"ל והמשטרה לסיכול הברחות אמל"ח מגבול ירדן. הוא מעורב גם בסיכול גניבות אמל"ח מצה"ל, כמו התפיסה האחרונה של צעירים מביר הדאג', יישוב בדואי, שגנבו נשק משטח האימונים בצאלים הסמוך.

אלה שלוש הזירות, ותו לא. זה מה שמוסכם, נכון לעכשיו, בין ראש השב"כ רונן בר לשר הממונה עליו, בנימין נתניהו. נתניהו הבטיח לאחרונה, תחת הלחץ, להרחיב את מעורבות השב"כ בפעילות נגד הפשיעה בחברה הערבית. בינתיים, להבטחה הזאת אין זכר בהחלטות.

אפשר להבין את הלחץ. מעשי הרצח בחברה הערבית הם חרפה לחברה הישראלית כולה, אסון לאומי ממש. אבל חיפוש הפתרון בשב"כ הוא טעות. במקרה הטוב, הוא הסחת דעת, ניסיון שקוף לשחרר את הדרג הפוליטי ואת המשטרה מאחריות לכישלון. במקרה הרע, הוא מעשה נמהר ומסוכן.

הסחת הדעת היא עניין ברור: אני פטור מלהרחיב בו. הסכנות שקופות פחות.

השב"כ הגיע בשנים האחרונות להישגים גדולים בסיכול טרור, ערבי ויהודי. הוא נחשב לארגון יעיל, אמין וממלכתי. ראשי הארגון מודעים לכוח העצום שניתן להם ודואגים לא לנצל אותו לרעה. אסור שההישגים האלה ישכיחו את התקופות בעבר, שבהן הסתבך הארגון במעשים שלא ייעשו. אפשר להרחיק לאחור, עד שנות המדינה הראשונות, כשהשב"כ עקב אחרי פוליטיקאים שהיו יריביה של מפא"י, מפלגת השלטון. אפשר להרחיק לשנות ה־80, כשבכירי השב"כ שיקרו בבתי משפט ועינו עצירים עד מוות. פרשת קו 300 היא כתם מוסרי שלא יימחה, גם פרשת נאפסו ופרשיות נוספות. רצח רבין הוא כתם מסוג אחר. ההתמודדות של השב"כ עם הטרור היהודי מציבה אותו מול מערכת פוליטית שיש לה סדר יום ואילוצים משלה. זה נכון במיוחד עכשיו, מול הממשלה הנוכחית.

הרחבת המעורבות של השב"כ בפענוח ובסיכול פשעים בחברה הערבית תחשוף כלים ושיטות פעולה שהשב"כ מייחד למלחמה בטרור. זאת סיבה אחת להתנגדות בארגון. סיבה שנייה היא המחסור בכוח אדם: גם היום, על רקע גל הטרור מהגדה, כוח האדם בארגון מתוח עד לקצה.

כבדהו וחשדהו, כך צריכים האזרחים להתייחס לארגון חשאי. במקרה של השב"כ, כבדהו מאוד וגם, בכל זאת, חשדהו. ברגע שכללי המשחק משתנים, נשכחים הגבולות. לא לנצח יעמדו בראש השב"כ אנשים ממלכתיים כמו יורם כהן, נדב ארגמן ורונן בר. אם איתמר בן גביר יכול לעמוד בראש המשטרה, ודודי אמסלם יכול להיות השר המופקד על הוועדה לאנרגיה אטומית, חנמאל דורפמן, יעד של השב"כ בעבר והיום ראש מטה השר לביטחון לאומי, יכול להתמנות לראש השב"כ. אלה הזמנים. זה השלטון.

ראינו מה קרה בארצות־הברית כאשר ג'יי אדגר הובר, ראש האף־בי־איי, הרחיב את סמכויותיו עוד ועוד. הובר ידע את כל הסודות הפרטיים של הנשיאים שתחתם כיהן. הוא איים עליהם וסחט אותם במשך עשרות שנים. ראשי השב"כ שלנו שומרים את הסודות לעצמם. מוטב לא להעמיד אותם בפיתוי.

מה כן לעשות? להעמיד לרשות המשטרה כלים טובים יותר. קודם כל, חוקרים. ושנית, מרחב דיגיטלי. מצד אחד אוסרים על המשטרה להשתמש בתוכנות מעקב, מה שמכונה רוגלות, ומצד שני קוראים לשב"כ להשתמש בכלים דומים, וחודרניים מהם, במשימות שמוטלות על המשטרה. צריך לשחרר את המשטרה מבן גביר וחבורתו – זה היה ברור מהיום הראשון. אבל מי שחושב שבכך תיפתר מגפת הרצח בחברה הערבית, חי בסרט.

הדואר כמשל

מה שקורה בימים אלה בדואר הוא משל למה שקורה בממשלה כולה. הפרטים פורסמו לאורך השבוע בעיתונים. אתמצת אותם: הדואר, חברה ממשלתית, אמור לצאת למכירה בשבועיים הקרובים. נבחר בנק מלווה ואותרו משקיעים. הדואר היה במשך שנים סל הכביסה של המערכת הפוליטית. זרקו לתוכו את העסקנים שלא נמצא להם מקום אחר. התוצאה הייתה שחיתות, חוסר יעילות, שירות גרוע והפסדים שהגיעו ליותר משני מיליארד שקל.

שר התקשורת הקודם, יועז הנדל, פתח בתהליך הפרטה. הוא גייס כיו"ר את מישאל וקנין, אחד האנשים הכי מוכשרים בשוק התקשורת. וקנין הוא בן אשדוד וחובש כיפה: לא בדיוק פריבילג. הוא מינה מנכ"ל, דוד לרון, איש מקצוע שזוכה בכל מקום לשבחים. השניים נכנסו לדואר על תקן שירות מילואים. הם החליטו על תוכנית הבראה אכזרית שכוללת פרישה המונית של עובדים וסגירת סניפים.

אבל קרעי רוצה לפטר. אם לא יפטר, יסגור, יחבל, איך נדע שהוא קיים? תגיד שהצלת את הדואר ותתפטר, הציע ליו"ר. וקנין סירב. קרעי החליט לפטר אותו. למה? ככה. כי מירי רגב עושה אותם תרגילים ברכבת. המנכ"ל הבין את הרוח והודיע שאם היו"ר יפוטר, הוא יתפטר. קרעי הכריז על שימוע ליו"ר, לפני הדחה.

בינתיים עברו החברות הממשלתיות שר: דודי אמסלם קיבל אותן כחלק מהעסקה שהחזירה אותו לממשלה. ביום ראשון ועדת השרים להפרטה אמורה הייתה להתכנס ולאשר את הצווים שנוגעים להפרטת הדואר. אמסלם ביטל את הישיבה.

הכדור עבר למיכל רוזנבוים, מנהלת רשות החברות. רוזנבוים ראתה איך ההפרטה, שעליה עבדה מאוד קשה, הולכת ומתמסמסת. היא כתבה שני מכתבים אמיצים לשרים הממונים עליה, שבהם התריעה מפני החורבן. קרעי הגיב בראיונות לרדיו שבהם התאונן שהשירות בדואר לקוי, שנסגרו סניפים. הוא שכח לומר שהסניפים נסגרו על פי הרישיון שהוא חתם עליו.

"הדואר יצטרך להמתין עם ההפרטה", קבע קרעי. פעם נתניהו ראה בהפרטה את ספינת הדגל שלו. עכשיו ספינת הדגל שלו היא שלמה קרעי.