הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע

ב"אסטרואיד סיטי" של ווס אנדרסון יש כישרון ויזואלי וכמה רגעים מענגים, ולמרות זאת הבמאי האהוב שוב מאכזב, וגם מבזבז שחקנים טובים שלא עושים כלום. ב"טיילר רייק, חילוץ 2" יש דאווין טכני אבל בסוף זה סרט מרדים | בנימין טוביאס | 3 כוכבים, 2.5 כוכבים

הגיע הרגע העצוב עבורי להודות במה שקשה תמיד לומר על במאי נערץ: אני כבר לא חושב שאני אוהב סרטים של ווס אנדרסון. היוצר האמריקאי־היפסטרי, שהפך ב־25 השנים האחרונות לסממן איכות וליורש הלא־רשמי של וודי אלן - פחות בסגנון ובהומור, ויותר ביכולת להציג סרטים שהם שמורות טבע של "ארומה אינטלקטואלית, הרבה שחקנים גדולים בתפקידים קטנים, מלא נוסטלגיה וניים־דרופינג שעושים נעים בגב לצופים אנינים, שחולמים לחיות ולחפור בניו־יורק ופריז" - לא רק חוזר על עצמו (טענה שמלווה אותו מתחילת הקריירה), אלא הולך אחורה. אנדרסון של פעם, אפילו לפני עשור, היה מאוהב בדמויות שלו ובעולמות שיצר (ראו "מלון גרנד בודפשט" ו"ממלכת אור הירח"). אנדרסון הנוכחי פשוט דופק כרטיס נוכחות מעוצב להפליא והולך לסרט הבא.

על דוכן ההוכחות, כבודו: "אסטרואיד סיטי", על פניו, הכל עובד בסרט לפי הנוסחה האנדרסונית: מלא שחקנים (בין היתר: סקרלט ג'והנסון, טום הנקס, מאט דילון, סטיב קארל, מיה הוק, טילדה סווינטון), מיקום העלילה ברגע מובחן בהיסטוריה של המאה ה־20 (הפעם: ניו־מקסיקו בשנות ה־50, בעיירה אמריקאית מדברית לא רחוק מאתר של ניסויים גרעיניים), סיפור ששוב מתרכז בדמויות שבורות ואדישות לגורלן, הטון והמוזיקה שוב ילדותיים במכוון וגורמים לכל להיראות כמו הצגת ילדים עם תכנים למבוגרים, שימוש בצבעים בוהקים וקומיקסיים שקופצים לעיניים (הפעם: תכלת וצהוב). וכמובן: סימטריה. יש גם אזכורים מתבקשים לסרטי עבר מהתקופה, כדי שמבקרים כמוני יוכלו לזהות ולהשוויץ ("הקרנבל הגדול" של בילי וויילדר, למשל), וסיפור חמוץ־מתוק שאף פעם לא מגיע לכדי דרמה גדולה.

על החלק האחרון שווה להתעכב. הסיפור המרכזי הוא על חמש נערים ונערות חנונים שמוזמנים לתחרות כישרונות צעירים בעיירה שכוחת האל, ועל הקשר שנוצר בין שניים מההורים המלווים אותם: אב מדוכא שלא סיפר לילדיו שאמם מתה (ג'ייסון שוורצמן, הקבוע של הבמאי), ושחקנית הוליוודית עם קריירה בנסיגה (ג'והנסן). שום דבר בסיפור בעיירה לא מעניין, והטיפול של אנדרסון בסוגיית האבל (מוסר השכל, ילדים: צריך להתמודד עם המוות, ולעבור הלאה) מזכיר סרטים ישראלים בוסריים.

אבל בעצם זה רק הסיפור־בתוך־סיפור בסרט. במקביל מוצגת בשחור־לבן עלילה נוספת, על הצגת התיאטרון "אסטרואיד סיטי" שעולה בניו־יורק של שנות ה־50, ומפורט תהליך כתיבתה בידי מחזאי רגיש (אד נורטון), ובימויה בידי במאי תיאטרון ייצרי סטייל איליה קאזאן (אדריאן ברודי). החלק הזה קצת יותר טוב, ויש לי תחושת בטן שאנדרסון רצה בעצם לעשות רק אותו - כסרט סגפני סטייל "דוגוויל" של פון טרייר, שקורה כולו על במת תיאטרון עירומה - והשתפן, כי מעריציו והוליווד מצפים שכל סרט שלו יהיה מגה־מסוגנן וצבעוני. החלק הזה כולל סצינה אחת מעולה לקראת הסוף עם מרגו רובי ("היו זמנים בהוליווד" ו"ברבי" המתקרב), משפרת סרטים כרונית. אבל גם התובנות בסופו, שמשותפות לשני הסיפורים, הן קצת בנאליות ובסגנון "במופלא ממך אל תחקור".

ובעיקר, למה ללהק כל כך הרבה שחקנים מוכשרים לעשות כלום? למה צריך את טום הנקס, אחד האייקונים הגדולים בעולם, לתפקיד בנאלי של הסבא הנרגן שיכלו באותה מידה לעשות סילבסטר סטאלון או מוני מושונוב? למה סטיב קארל נשלח לגלם פקיד קבלה? מה יש כאן חוץ משופוני של ווס, "אני קורא, הוליווד מתייצבת".

עם כל המרירות, את הביקורת אסיים באמירת "זה לא סרט רע". יש בו טונות של כישרון ויזואלי, תחושת כיף כללי ומספיק רגעים חמודים ואפילו סמי־אינטלקטואליים כדי לענג את חובבי אנדרסון גם הפעם. אני פשוט לא אהבתי.

טיילר רייק, חילוץ 2

חידון נוסף לחובבי קולנוע: האם וואן־שוט יכול לשעמם? לצלם סרטים שלמים או סצינות מאוד ארוכות בשוט רציף אחד הוא לרוב הגביע הקדוש של סינפילים, ה"שוויץ" האולטימטיבי של במאים ושחקנים - מהיצ'קוק ב"חבל" ועד "בירדמן" - תראי אמא, אני יכול להראות הכל בלי לקטוע. סדרת "טיילר רייק" הנטפליקסית בכיכוב כריס המסוורת' האוסטרלי, הלוא הוא "ת'ור" כלוחם קומנדו אוסטרלי שמחלץ ילדים חמודים מפינות חשוכות בעולם, עושה את זה בז'אנר האקשן. הסרט הקודם בבנגלדש כלל שוט רציף נהדר של 12 דקות, הנוכחי שעלה בנטפליקס וקורה בגיאורגיה כולל אחד של 21 דקות, שמתחיל בכלא, עובר למחילות, ממשיך במרדף מכוניות ומסתיים בקרב של רכבת מול מסוק.

מדהים, נכון? מרדים. שום דבר מעבר לדאווין הטכני (שמאוד שקוף, השוט ה"אחד" צולם בעצם ב־49 שוטים שחוברו דיגיטלית) לא מעניין ב"טיילר רייק". זה כמו סרט ואן דאם מהניינטיז, בלי הקלילות או הטראשיות. המסוורת' הוא לא רק לוחם קומנדו, אלא אב שכול כי צריך סצינות של דמעות ושיחות על הקרבה, ובין לבין אנחנו מקבלים את אותה מנה הוליוודית גזענית של לוחם לבן ואמיץ, מול מאות חיות אדם ממדינות עולם שלישי (גיאורגיה חייבת לארגן תביעה נגד הסרט הזה) שמסתערים עליו כמו זומבים. יאללה, לפחות שיהיה כיף.

למרות שחסרה בה אמירה נוקבת, "נוף לים", ההצגה החדשה של החאן מנסה להשיב לו את ייחודיותו בנוף התיאטרון הישראלי | שי בר-יעקב | 3.5 כוכבים

מיקי גורביץ', המנהל האמנותי הקודם של החאן, יצר בזמנו מספר הצגות מקוריות ויפות מתוך שפה תיאטרונית פיוטית וקסומה המחברת בין מציאות לדמיון, ובין קומדיה פיזית לאיזו הסתכלות סוריאליסטית ומהורהרת על החיים. "צל חולף" ו"מילה של אהבה" הן שתיים מההצגות הזכורות לטוב שיצר, שעדיין מעוררות געגוע עמוק. "נוף לים", ההצגה החדשה שמעלים צמד היוצרים ויטלי פרידלנד ושירילי דשא, נראית כסוג של המשך לאותה מסורת של יצירה בימתית קומית פיוטית, אבל בטון יותר עכשווי ורלוונטי.

זוהי הצגה ליצנית ללא מילים, שבה השחקנים מספרים לנו סיפור אגדה על עולה חדש המגיע לארץ רחוקה, שהיא בעצם שיקוף של מדינתנו. הוא עובר תהליך מורכב של התערות וניצול על ידי תושבי המקום, המוצגים כחבורת בריונים ונוכלים, וגם מאמץ תינוק שננטש על ידי אמו, שהיא זמרת רחוב. הוא והתינוק עוברים מסע הרפתקאות, ואפילו מגוייסים לצבא אבסורדי הנלחם באויב בלתי נראה. אך, בסופו של דבר, כמו באגדות, טוב ליבו הנאיבי הופך אבן שואבת לנשמות פגועות אחרות והוא מצליח לתקן את העולם המקולקל סביבו.

ההשראה למופע באה מתוך כל מיני יצירות טרגי־ליצניות מהעבר, כמו הסרטים "הנער" של צ'רלי צ'פלין ו"החיים יפים" של רוברטו בניני. דשא ופרידלנד מצליחים לבנות שפה בימתית פיזית משעשעת ועדינה, בעזרת ששת השחקנים המוכשרים. פרידלנד, המשחק גם בתפקיד הראשי של העולה החדש, בונה טיפוס תמים ומושך. ומלבדו חייבים לציין את שלושת הוותיקים של החאן, ניר רון, עירית פשטן וארז שפריר, העושים עבודה נהדרת. לצידם משתתפים גם צמד שחקנים צעירים, יעל שטולמן וגל זק, המשתלבים היטב בשפה הליצנית־תנועתית.

אמנם קשה למצוא בהצגה הזו את העומק המחשבתי והעושר של האימאז'ים שגורביץ' ידע לשזור ביצירותיו הזכורות לטוב. גם האמירה של צמד היוצרים לגבי המציאות הישראלית העכשווית, הרוויה אלימות ובהמיות, נותרת די כללית ולא ממוקדת מספיק בביקורת שלה. יחד עם זאת, חייבים לשבח את היוצרים על התעוזה ועל מעוף הדמיון שלהם, וגם את מנהלי התיאטרון על המוכנות שלהם לצאת למין הרפתקה מיוחדת כזו, המנסה להשיב לתיאטרון החאן את ייחודיותו בנוף התיאטרון הישראלי.

"יריתי באמריקה" של תהילה חכימי מתאר את קורותיה של ישראלית ברילוקיישן מציירים עולם קודר ונעדר אנושיות. אבל כשמבינים את הגיבורה הנדירה הזו, הלב יוצא אליה | רן בן-נון | 4.5 כוכבים

בכל מקום שבו היא נמצאת, היא האישה היחידה. גיבורת "יריתי באמריקה" המקריפ של תהילה חכימי היא ישראלית ברילוקיישן בארה"ב, מנהלת פרויקטים בכירה בחברת הייטק, בבדידות עצומה שמופרת רק על ידי מסעות ציד צבאים עם מהנדס אמריקאי שעובד לצידה, דיוויד. מתפתחת ביניהם מערכת יחסים משונה, שיש בה צד אפל, של שליטה. ברקע מתנהל עולם ההייטק הקר עם חוזי ההעסקה הקשיחים והיחס לעובדים כאל מכשירים בני החלפה. מי יקדים את מי במניפולציה, העובד או המעביד? מי ינצח? זה מעורר חלחלה לא פחות מסיפורי הציד, ונוצר עולם קודר ופלסטי, נעדר חום או אנושיות. מוות בטבע, הישרדות במשרד.

"יריתי באמריקה" הוא סיפור של הידרדרות איטית, מחלחלת, מאיימת, איבוד אחיזה במציאות ואימה חסרת פשר. זה לא שמה שקורה מחריד כל כך, אלא התחושה הכללית שלא ניתן להירגע ממנה, שמרחפת מעל או מגרדת מתחת לפני השטח, מכרסמת בירכתי התודעה. הגיבורה של חכימי לא בסדר, אין מי שיעצור אותה, היא בדרך למטה.

רק הרבה אחרי מחצית הספר אנו מתחילים להבין מה הפך אותה ל"כזו" – הקור, הקשיחות הקטלנית. היא מתארת זוגיות שהסתיימה והותירה אותה מרוסקת וקפואה. אפילו כאן, הכישרון הגדול של חכימי טמון בריחוק התיאורי הכאילו מכאני, כמעט רובוטי, ודווקא מתוך השקיפות הזו אפשר לראות את הרגשות נעים לאיטם מתחת לעור. העלבון, הכאב, ההחלטה הנזעמת שזה לא יקרה לה שוב ויהי מה. אף אחד לא יתנהג אליה ככה. ליבה חתום וסגור לעד. האומנם?

האימה ב"יריתי באמריקה" כמעט בלתי מורגשת, מרחפת ברקע ההתרחשויות וזוחלת לאיטה, עד שלבסוף מכה בנו כברק. בדרך לשם חכימי מצליחה להתל ולשטות בקורא, ליצור קרבה לדמות שלא רוצה שיתקרבו אליה, לא נחמדה או חביבה. אבל כשמבינים אותה, הלב יוצא אליה; מתוך האנדרואידית התאגידית המנוכרת מתגלה אישה בשר ודם, אמיתית, כועסת, חסרת מנוחה, לבדה מול העולם. בדרכה המאוד מוזרה, חכימי יצרה גיבורה פמיניסטית חסרת פחד, אמיתית, נדירה. 

ח"כ עידן רול השיק את "אנדר קונטרול", הסכת מסקרן של שיחות אישיות בנושאים שקרובים לליבו. הקרב הסוער ביותר בפוליטיקה הישראלית נשאר בינתיים בחוץ | אסף יערי | 4 כוכבים

ראיונות עם חברי כנסת הם דבר נפוץ מאוד, ובינינו, לא תמיד כל כך מעניין. גם פודקאסטים שמזמינים נבחרי ציבור לשטוח את משנתם או לפאר את מורשתם לא חסרים. אבל חבר כנסת שהופך בעצמו לפודקאסטר - זה קצת יותר מסקרן.

ח"כ עידן רול (יש עתיד) השיק לפני כמה שבועות את ההסכת שלו "אנדר קונטרול", שבו הוא מארח דמויות שונות מעולמות התרבות, התקשורת והזירה הציבורית. רול, שהתפרסם תחילה כדוגמן, איש תקשורת ולוחם זכויות הקהילה הגאה, מחפש בשיחות שלו עם דמויות כמו השחקן יניב ביטון, אשת התקשורת רותם ישראל ויועץ התקשורת החרדי חזקי שכטר, את ההשקה בין מאבקים ציבוריים־פוליטיים לחיים "הקטנים" של בני האדם. הוא דיבר כבר על אפליית מזרחים, על העימות בין חילונים לחרדים, על חופש הביטוי ועל תופעת החרמות בבתי הספר.

חשוב לזכור שרול אינו עיתונאי, יש לו דעות מגובשות ומוצהרות, והשיחות שהוא מפתח לא מתנהלות כחקירה נוקבת או כוויכוח של הצהרות הדדיות, אלא בניסיון למצוא נקודות חיבור ושפה משותפת, למשל בעזרת זיכרונות ילדות כצעירים הומואים בירושלים (עם ביטון) או כילד עם קשיים חברתיים (עם שירי קניגסברג לוי, שהקימה את קבוצת "ים של חברים" לתמיכה בילדים שהוחרמו).

בשיחה עם ביטון נדמה היה לפעמים שדווקא השחקן שהתפרסם בחיקויים של אבישי בן חיים, אריה דרעי ואיילה חסון, יותר מעורב רגשית בנעשה בפוליטיקה שלנו מהפוליטיקאי המקצוען.

ואכן, עד עכשיו הקפיד רול שלא לעסוק יותר מדי בסערות העכשוויות, וגם לא בתחום המדיני־ביטחוני, וזה מציף שאלה נוספת: האם המצביעים שתמכו ברול ובמפלגתו מצפים ממנו בימים אלה להקליט הסכתים על הורות וקריירה, או לעלות על בריקדות לצד מאות אלפי המוחים ברחובות? האם תפקידו כנציג ציבור הוא לעמוד בחזית המאבק הציבורי החריף ביותר שהיה פה, או להסתפק בפעילות פרלמנטרית, שמתמקדת בתחומים כמו הקהילה הגאה וזכויות משרתי המילואים?

יכול להיות שח"כ רול מאמין שגיוס תמיכה רחבה לטובת משימות ציבוריות וחברתיות מועיל יותר למדינה ממאבק חזיתי נגד כוחות האופל. גם זאת דעה פוליטית.

ההסכת זמין בכל האפליקציות ובאתר

https://open.spotify.com/show/0pzWxVHaDucXSRrdcmsfep

הפרק עם יניב ביטון

https://open.spotify.com/episode/1W7c9vsHu5Snr5N9hPLNtc

Jarak Qaribak , הפרויקט המשותף של דודו טסה וג'וני גרינווד הוא הישג מוזיקלי מרשים, גם אם לא יצליח לקרב בין הלאומים שחיים באזורנו | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

"ג'ארק קריבק" ("שכנך הוא קרובך") הוא הביטוי הערבי שהיה שמה של תוכנית הטלוויזיה החינוכית, שלפני דור ביקשה ללמד את ילדי ישראל את שפת שכניהם, במטרה לקרב ביניהם. השחקן הנהדר מכרם ח'ורי הוביל אותה בימים ששידרו פה בשחור־לבן, ולמרות שצפיתי בה לא פעם, לא תפסתי ממנה יותר מכמה מילים.

גם את הטקסטים של תשעת השירים היפים המופיעים ב־Jarak Qaribak, האלבום החדש של דודו טסה וג'וני גרינווד, אני לא באמת מבין. בדומה ליוצרי הסדרה ההיא, גם טסה־גרינווד מבקשים לחבר בין שוכני המרחב הגיאוגרפי שהוא השכונה שלנו. הביצוע שלהם מוצלח למדי; הרעיון אפילו יותר: לקחת שיר ממדינה אחת (למשל את "יא מוע‘יר אלע‘זאלה" מתימן) - ולתת אותו למבצע ממדינה אחרת (לזמר הבגדדי מוחסן סלאח א־דין, למשל).

לטסה זו אינה ההתנסות הראשונה בערבית. קדמה לה עבודתו הארוכה עם המוזיקה של "הכוויתים", שחיברה לווייב העיראקי־ערבי שלה גם כאלו שסבא וסבתא שלהם דיברו בבית יידיש. גם עבור גרינווד, בדרך כלל הגיטריסט של רדיוהד ומדי פעם גם מלחין פסי־קול, זה אינו המפגש הראשון עם טסה, או עם מוזיקאי ישראלי שפועל מחוץ למיינסטרים. לפני כמה שנים הוא השתתף באלבום של שי בן צור שהתמקד במוזיקה הודית.

ב־Jarak Qaribak השניים מטיילים ברחבי המזרח התיכון ועוצרים, בין היתר, באלג'יר, באמירויות, בתימן, במרוקו ובירדן. את "אחיבק", הנציג הישראלי במסע נדודיהם המוזיקלי (ששרה במקור לילית נגר), הם שולחים לזמרת ספאא א־סאפי מדובאי שמבצעת אותו באופן כובש. טסה, אחד משני האבות של הפרויקט המבורך הזה, מסתפק כאן בשיר אחד, "להלא יזיד כּתאר" שמגיע ממרוקו, והוא מרגעי השיא פה.

לא בטוח עד כמה האלבום הזה יצליח לקרב בין הלאומים האלו שחיים כאן, אבל זהו הישג מוזיקלי מרשים של גרינווד וטסה, שלו שותף גם נייג'ל גודריץ', מפיק הבית של רדיוהד, שחתום כאן על המיקסים.

Jarak Qaribak נשמע כמשחק במכשיר רדיו ישן וגדול שעמד פעם בביתם של הסבים והסבתות שלנו. כל שיר מדמה עצירה מזדמנת על תחנה ממקום אחר - אותנטי, אבל עם טוויסט עכשווי מתבקש.

https://open.spotify.com/album/4VZ3ydTxuI2WRIbo3yNLzb