ביקורות 20.7
האפוס "אופנהיימר" הוא פסיפס קולנועי שמזכיר בשאפתנות שלו סרטים בסגנון "הסנדק", טור דה־פורס של הבמאי הגאון האחרון שחולם בענק והוליווד לא אומרת לו לא - אבל כמה כשלים מהותיים, בעיקר בשעתו השלישית, מונעים ממנו להיות יצירת המופת לה קיווינו | בנימין טוביאס | 4 כוכבים
ישנו רגע אחד שובב יחסית בהתחלה של האפוס "אופנהיימר" - כלומר, בשעה הראשונה מתוך השלוש - שבו אנחנו רואים לראשונה את גיבור הסרט במתקן הניסויים שהוקם בזכות חזונו בלב המדבר בניו־מקסיקו, ושבו תיבנה פצצת האטום הראשונה ב־1945. המדען רוברט אופנהיימר (השחקן האירי קיליאן מרפי, בתפקיד חייו) מופיע לרגע במדי צבא, כראוי לפרויקט שהוקם בחסות ובמימון צבא ארה"ב ועליו מונה לפקד. אחד מעמיתיו לועג לו: "תהיה עצמך". אז הבמאי כריסטופר נולאן מתחיל שוב - בסדרת שוטים הירואית הוא מציג את אופנהיימר כפי שראוי: עומד רזה, מהורהר, גבו אלינו, לבוש חליפה מחויטת אך לא מפוארת, חובש מגבעת, לצידו מקטרת. הוא יונק מהמקטרת בסיפוק, ומביט אל המדבר ואל האופק. מבחינת נולאן - שהצלחתו הגדולה והמוכרת ביותר מבחינת הקהל הרחב היא עדיין טרילוגיית באטמן ו"האביר האפל" - זה לא מקרי: הנה מה שנקרא באנגלית ה"הירו שוט", הרגע שבו דמות הופכת לאגדית. המדען כסופרמן, כפרומתאוס, כאל, כגיבור־על.
"אופנהיימר" הוא במובנים רבים נס. סרט הוליוודי רחב יריעה, מפורט, לא מתחנף וכזה שעוסק באנשים סופר־אינטליגנטיים ומתייחס לקהל שלו כאינטליגנטי, או לפחות ככזה שרוצה ללמוד משהו - או הרבה דברים, על היסטוריה ועל פיזיקה. המסע של אופנהיימר, מדען יהודי יהיר וקר כדג, לבניית הפצצה הראשונה - מוצג כהרפתקה, אבל מבלי להוזיל את החומר. זהו סיפור שכולל לא רק את הגיבור, אלא עשרות מדענים (רובם יהודים), ידידים ויריבים, שחלקם מוצגים לדקה, חלקם הם דמויות משנה עם אג'נדה וסיפור משלהן. גם איינשטיין שם, כנציג בן הדור הקודם לאופנהיימר, שהוא קצת יריב וקצת ידיד ובעיקר מעין נביא חידתי. יש גם גנרלים, וגם להם יש אג'נדה. עבודת הליהוק בסרט הזה מדהימה, עם מאט דיימון (המעולה), אליל הנעורים לשעבר ג'וש הרטנט או בני ספדי שלוהקו לתפקידי משנה עסיסיים, או מנגד קייסי אפלק, קנת' בראנה וגארי אולדמן, שמגיחים לסצינה־שתיים ונותנים את העבודה הטובה שלהם מזה שנים.
ובמרכז עומד פורטרט אינטימי של אופנהיימר - דמות לא שגרתית ולא מתאמצת להתנחמד, של אדם שתמיד ראה את עצמו כמורם מעם, ומנגד גם שאף לשפר את האנושות מתוך עמדה מוסרית ורציונלית (ההתמודדות של נולאן, הבריטי והגוי מאוד, עם יהדותו של אופנהיימר היא מרתקת, גם אם לא תמיד מרגישה אותנטית עד הסוף).
מבחינת יומרות, זהו פסיפס שכמוהו לא ראינו כמעט מאז ימי "הסנדק" או לחילופין JFK. ומבחינת קולנוע, זהו טור דה־פורס של במאי שיודע איך להביא כל סצינה לשיא בעזרת מתח וסאונד, מרגע ממש בפתיחה עם סיפור על הרעלת תפוח (בסרט הזה לא חסרים דימויים תנ"כיים) ועד פיצוץ הפצצה עצמה. עבודת הפסקול (לודוויג גוראנסון), התמונה (הצלם היויט ואן הויטומה) והסאונד בסרט הזה הם לא מהעולם הזה. אוסקרים לכולם. והנה הסייג והשורה התחתונה: למרות מיליון דברים טובים שאפשר לומר על "אופנהיימר", הסרט הזה רחוק מלהיות יצירת מופת. הוא אפילו לא סרט מלחמת העולם השנייה הטוב שעשה נולאן - "דנקרק", בעיניי, שהיה צנוע יותר וסיפר סיפור של תבוסה, היה גם חד יותר.
"אופנהיימר", שמאוד זורם ומרתק בשעתיים הראשונות שלו, מתפזר בשעה השלישית (אבל סצינת הסיום, הו הסיום, פצצה. נולאן תמיד אלוף בסיומים). והכל בגלל טעות תסריטאית אחת שתהיה ברורה לכל צופה מהדקות הראשונות: נולאן - שתמיד חייב לסבך הכל כדי שנבין כמה הוא חכם - החליט להעביר את הסיפור דרך מסננת של לא סיפור מסגרת אחד, אלא שניים (!). האחד הוא ועדת חקירה של אופנהיימר בשנות ה־50, שבה גורמים עלומים בממשל מפקפקים בנאמנותו למדינה, והשני שימוע בסנאט לדמות משנה (רוברט דאוני ג'וניור) שבכלל פגשה את אופנהיימר שנים אחרי פיצוץ האטום.
הסיפור השני מיותר. דאוני ג'וניור, הכוכב הגדול בסרט על הנייר בזכות תפקידו כ"איירון מן", הוא היחיד מבחינתי שלא מצדיק את המשכורת שלו בגלל כמה סצינות מקושקשות לקראת הסוף. מי יודע, אולי לחץ להגדיל לעצמו את התפקיד, ונולאן נרתע לסרב לו בגלל מעמדו? ויש גם (עדיין) יחס בעייתי לנשים, שנולאן מתאר כמעט תמיד כחלשות, מניפולטיביות או אובדניות, או שילוב של כל אלה יחד. אמילי בלאנט ופלורנס פיו מגלמות שתיים כאלה. יש להן כמה רגעי הצטיינות, אבל הרושם הנותר הוא שנולאן לא מבין ולא רוצה להבין נשים.
בכל מקרה, זה ש"אופנהיימר" הוא לא יצירת מופת - ועבורי זו כן אכזבה, בהתחשב במעמדו הבלתי מעורער של נולאן כגאון האחרון שחולם בענק והוליווד לא אומרת לו לא - לא אומר שאין בו סצינות מופתיות. אחת מהן, כמעט היחידה שבה אופנהיימר מתמודד עם הזוועה לה הוא אחראי והמורשת הנוראית של העידן האטומי - הותירה אותי פיזית עם לסת שמוטה. איזה קולנוע. לכן עבור חובבי סרטים, היסטוריה, מדע ובכלל מי שמאמינים שתפקידה של אמנות הוא לא רק לזרוק אותנו שעתיים למזגן, זהו סרט חובה. רק כמו אופנהיימר, כדאי שהציפייה שלנו למשהו ענק תהיה מעורבבת עם קילו של ספקנות.
ההפקה של הבמאי הליטאי רימאס טומינאס ל"אנה קרנינה", הקלאסיקה של טולסטוי, היא סיפור על בני אדם מבולבלים שמחפשים אחר האושר | שי בר-יעקב | 4 כוכבים
רבים זוכרים מ"אנה קרנינה" של טולסטוי את שורת הפתיחה המופתית ("כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה"), ואת הסיום, שבו הגיבורה האומללה מתאבדת על פסי הרכבת. בין לבין זהו סיפור על בני אדם מבולבלים המבקשים אושר ומתחבטים בין חובותיהם לתשוקותיהם. ההפקה של הבמאי הליטאי הנודע, רימאס טומינאס, מבליטה את סיפוריהם המתנגשים במערבולת אירונית שהיא ספק טרגית וספק גרוטסקית־קומית.
את הטון של ההפקה נותנת תמונת הפתיחה הקלילה המתארת ריב בין סטיבה, אחיה של אנה (אלון פרידמן החינני), לבין אשתו דולי (קארין סרויה הקשוחה), הזורקת אותו מהבית כשנודע לה על בגידותיו. אותו ריב מלודרמטי מוחצן ישמש כהקדמה קומית לסיפור הטרגי של אנה בהמשך, אחרי שהיא תמצא את האהבה הגדולה שלה בזרועותיו של הקצין החתיך, ורונסקי (אבי אזולאי המרשים), ותבקש לעזוב את בעלה (גיל פרנק הקודר). סיפור האהבה הסוער שלהם יאיר באור אחר את הזוגיות השלישית בעלילה, זו השלווה והמאוזנת בין לוין לקיטי, אחותה הצעירה של דולי, שבתחילת הדרך הייתה מאוהבת בוורונסקי ודחתה את חיזוריו של בעלה לעתיד.
ההפקה המתוזמרת היטב זורמת בקצב טוב על הבמה המינימליסטית עם שלושה ספסלים גדולים, כדימוי של תחנת רכבת נצחית, ונעה בין רגעים תיאטרליים גדולים (בליווי המוזיקה הסוחפת שהלחין גדרוס פuסקוניגיס) לבין רגעים קטנים ואירוניים של תקשורת ללא מילים. היא זוכה גם לביצוע מחויב של צוות שחקנים איכותי. במיוחד ראויים לציון מיקי לאון כלוין המתלבט, נטע רוט כקיטי הפגיעה, ודורון תבורי כסרגיי, האח הרווק של לוין. דמות חידתית ומסקרנת שהבמאי הוסיף לסיפור הוא עובר האורח (ניקיטה גולדמן־קוך), מעין נזיר או איכר פשוט המלווה את המסע של קרנינה וחבריה מרחוק עם פעמון ביד. האם הוא מסמן את כוח הגורל?
במרכז הבמה ניצבת אפרת בן־צור, המגישה ביצוע עוצמתי וגדול מהחיים כאנה. בניגוד לקריאה המקובלת, אנה המתוחכמת שלה אינה מתוארת כקורבן תמים של החברה הצבועה שסביבה. זו אנה הבוחרת במודע את גורלה במשחק האושר והאומללות של החיים. אמנם, קשה קצת להזדהות עם דמות כה נרקיסיסטית והרסנית, אך עדיין היא מרתקת.
"דלפין", ספר הביכורים של דפנה לוין, הוא מסע בין מתחים גזעיים, תשוקות מודחקות, חושניות מתפרצת וג'נטריפיקציה | רן בן-נון | 4.5 כוכבים
בהתחלה מתגלה גופה של יונה, אחריה גופה של עטלף ולבסוף גופה של אישה. הזמן הוא תקופת הסגרים החונקים בשיא המגפה. המקום הוא קו התפר רווי הפשע והמתחים הגזעיים שבין השכונות ואדי סאליב והדר בחיפה. זוג תל־אביבים בני 30 ומשהו עוברים לשם עם ילדיהם ומרוויחים קצת נוף וגינה קטנה, שאף פעם לא היו משיגים בעיר הגדולה והיקרה. כשעולמם הולך ומצטמצם, האישה מבקשת לפרוץ החוצה. היא מגלה את מיניותה מחדש ויוצאת לשורה של מפגשים מזדמנים, מסעירים עד מוזרים, המרכיבים את "דלפין", ספר הביכורים המוזר־עד־מסעיר של דפנה לוין.
לעמוד הספר באתר עברית
מוזר לגלות מחדש את המיניות שלך באמצע החיים. הכל מתרחש תוך כדי הפעולות הפשוטות, היום־יומיות – שינוע ילדים, עבודה, ניקיונות, שגרה, ואז פתאום כניסה לאתר אינטרנט כלשהו וכל מיני חילופים חטופים, שכאילו לא קשורים לכלום. בהתחלה זה מרגיש קצת מלאכותי, אבל מתרגלים. היא מבלה כמה ימים מתוחים עם זוג ישראלים שגרים בפרבר מחוץ לרומא; ואז היא עם אבא שהילדות שלו לומדות עם הילד שלה בגן. אלו מערכות יחסים לא אפויות מספיק, שכמו לא הספיקו להתפתח, ולכן גם המין בהן מסורבל משהו, משדר זרות.
במסגרת מסע הגילוי, דלפין – הכינוי שלה באתרי ההיכרויות – מגיעה גם לסדנת מיניות לנשים. גופה נענה לה והיא מפרטת את כל מה שעבר עליו; כל נקודה, חתך וצלקת מזכירים לה היריון ולידה. הגוף הבוגר מתמסר לה מתוך היכרות עם עצמה ועם תשוקותיה – הרחקה רגעית של המוות למען ההווה: מסיבת חשק עם הבעל, שי, בצרפת; חופשה בסיני עם אלונה, האקסית של המאהב. לוין משחקת בין חושניות לניתוק, סקרנית, אבל לא תמיד מתחברת, תמיד נשארת קצת בחוץ.
זה מסתיים, כמו תמיד, בג'נטריפיקציה. הם כבר לא הזוג התל־אביבי/בורגני/לבן היחיד בשכונה; רבים עוד יבואו אחריהם. בסביבה החיצונית, כמו בגוף ובנפש פנימה – מה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה.
106 שעונים עתיקים שנעלמו בלילה אחד, הוא סיפור בלשי שמתפרש על עשרות שנים ושפרה קורנפלד. תעלומה שנפתרת ב"שוד שעונים הגדול", הסכת פשע מקומי חדש ומפתיע | אסף יערי | 4 כוכבים
זה קרה בסתר, בחסות החשיכה. האישה שנכנסה לאולפן לא חשפה את כוונותיה מראש, ולא את תצלומי השעונים העתיקים שנשאה איתה לאחרונה לכל מקום. היא התיישבה מול המיקרופון, ולתדהמת רשויות החוק, התחילה להקליט פודקאסט פשע אמיתי, מקומי, בעברית.
כן, זה קורה סוף־סוף. באיחור של שנים לעומת מעצמות הפודקאסט בארה"ב ובריטניה, גם לישראלים יש הסכתי פשע שהם לא רק סיכומים מוויקיפדיה. סיפורי פשע של ממש, עסיסיים, מפתיעים ושלנו. לאחרונה התחילו להופיע סדרות של פרקי הסכתים על פשע גם בפודקאסטים החדשותיים היומיים של כלי התקשורת הגדולים, אבל עכשיו גם גופים שמתמחים במדיה המוקלטת נכנסים לתמונה.
"שוד השעונים הגדול" שמפיקה PI MEDIA הוא סיפור שכבר סוקר ופורסם ברובו בתחקירים עיתונאיים, אבל עדיין כיף לשמוע אותו. מהפריצה המסתורית למוזיאון לאמנות האיסלאם ב־1983, דרך החקירה שהגיעה למבוי סתום, ועד להופעתם של השעונים 23 שנים אחרי הגניבה והחזרתם למוזיאון בעסקה מעוררת תהיות. וזה עוד לא סוף הסיפור.
מפתיעה לא פחות היא הבחירה במגישה שאיננה כתבת פלילים בדימוס או קריין עם קול עמוק שנלקח מסרטי בלשים: שפרה קורנפלד, שכבר צברה ניסיון פודקאסטי, אבל בהחלט לא מקושרת לתוכניות תיעודיות על חקירות משטרה. ואכן, בהתחלה קצת מוזר לשמוע סגנון הגשה של מגזיני תרבות בהקשר של תעלומת פשע, אבל מפרק לפרק מתרגלים לרעיון של האזנה לפיתולי העלילה גם בלי הכרזות דרמטיות או חיתוך דיבור משטרתי. קורנפלד נעזרת בהקלטות של כמה דמויות שקשורות לחקירה וגם כמה קריינים אורחים שנכנסים לתפקיד דמויות מפתח שלא הוקלטו אבל צוטטו בעבר. בולט במיוחד: אלון נוימן בתפקיד הבלש הפרטי סמי נחמיאס.
מי שלא יתאפק ויגגל "שוד השעונים הגדול" יוכל לגלות את סוף הפרשה גם בלי להאזין לכל פרקי ההסכת, אבל יש לקוות שזו רק סנונית ראשונה של הסכתי פשע אמיתי, מקומי, שאולי יכלול בעתיד גם פרשיות שלא סוקרו בהרחבה.
אפשר להאזין באפליקציות ההסכתים ובאתר
https://open.spotify.com/show/37Xw0Fnlnso7Z05YJ3DzQB
הפרק הראשון
https://open.spotify.com/episode/6c50F7S1pkYW3JYRqrD71C
King of Land, האלבוס החדש של יוסוף/ קט סטיבנס הוא היצירה השלמה והטובה ביותר שלו מאז הקאמבק לעשייה המוזיקלית | אמיר שוורץ | 4 כוכבים
במשך עשרות שנים איש לא האמין שקט סטיבנס יחזור לעשות מוזיקה, או לפחות מוזיקה כמו שעשה פעם. מי שהיה בראשית הסבנטיז אחד מהזמרים האהובים והמצליחים בעולם התקשה לשחזר את הישגיו החל מאמצע אותו עשור, ונכנס לסחרחרת רגשית שבסופה התאסלם ופרש מעסקי המוזיקה.
סטיבנס הישן חדל להתקיים, והאיש שנשא עד לאותו הרגע את שמו נולד מחדש כיוסף איסלאם. רק שבמקום לחזור ולכתוב שירי פולק־פופ ורוק רך מפיצי אהבה, הוא הפך עכשיו לאחד מהדוברים הקולניים של האיסלאם הקיצוני.
ב־2006, בתום כמעט 30 שנות שתיקה מוזיקליות - ולאחר שחזר בו מחלק מהדברים הקיצוניים שאמר בעבר - הוא הפתיע רבים עם אלבום הקאמבק An Other Cup. אלבום קטן־גדול, שלאורכו הדגים היוצר הוותיק שהוא זוכר כיצד לעבוד עם ארגז הכלים המוכר שלו: הקול החם, הכתיבה התמימה, הגיטרה האקוסטית והלחנים הנוגים שקל להתמסר אליהם.
הקאמבק ההוא לא היה רגעי. מאז הופיעו עוד ארבעה אלבומים לא פחות יפים - כולל ביקור חוזר ביצירת המופת שלו Tea for the Tillerman, שהוקלטה מחדש לרגל יום הולדתו ה־50 של האלבום. גם השם "קט סטיבנס" חזר להופיע על העטיפות, ללמדך שהאיש הבין שהעבר וההווה - וכנראה גם העתיד שלו - נמצאים בשילוב ביניהם.
עכשיו יש ליוסוף/סטיבנס אלבום חדש - King of a Land, שהוא אולי יצירתו השלמה והטובה ביותר בפרק חייו הנוכחי. הפעם לא מדובר ברסיסי שירים ישנים שהמתינו במגירה לשעת כושר, אלא באלבום לילדים בכל הגילים, שעליו הוא עבד במשך עשר שנים עם פול סמוול־סמית', לשעבר הבסיסט של היארדבירדס, והאדם שהפיק לו את אלבומיו הגדולים בסבנטיז, ועימו שב לשלב ידיים במסגרת הקאמבק המשמח שלו ב־2006.
יוסוף/סטיבנס בן ה־75 נשמע בדיוק כמו בסבנטיז, ו־12 השירים שכאן הם ממתקים לאוזניים. בראשם נמצאים Train on a Hill הפותח, All Nights, All Days ו־Pagan Run הרוקיים שמזכירים את קריירת הסולו של ג'ורג' האריסון (האלבום הזה יצא בלייבל של הביטל המנוח), ו־Take the World Apart החותם, המתפלל לשלום, בדיוק כמו Peace Train של סטיבנס מלפני 52 שנה.
https://open.spotify.com/album/7L985gR7I4PLpAO5aqNyxj
