ביקורות 14/9

עשרת פרסי אופיר שגרף "7 ברכות" מוצדקים לגמרי: הדרמה המשפחתית המצויינת, שמתרחשת לאחר חתונה במשפחה ממוצא מרוקאי, מלאה בצבעים, צחוק ודמע, וגם אומרת משהו עמוק על החברה והמדינה | בנימין טוביאס | 4 כוכבים

לכל אורכו, זוכה האופיר המרשים "7 ברכות" משדר שפע. כמו אחת משבעת הסעודות הבלתי נגמרות במשפחה ממוצא מרוקאי שעומדת בלב הסרט - הוא מילולית מלא בכל טוב: מלודרמה, קומדיה, רגש, סודות ושקרים, דמויות אין־ספור, צבעים וגם רעש.

"אתה שומע את השקט הזה?", שואלת בתחילתו גיבורת הסרט, הכלה מארי (ריימונד אמסלם, שגם כתבה את התסריט עם בת דודתה אלינור סלע המגלמת בסרט את אחותה - שתיהן זכו באופיר על כך ושתיהן במידה רבה הכוח המניע מאחורי הסרט) את בעלה הטרי כששניהם לבד באוטו, ואז עונה לעצמה - בציטוט חופשי: "זו הפעם האחרונה שיהיה לך שקט כזה השבוע". והיא צודקת.

מאותה נקודה "7 ברכות" פותח מבערים ולא מפסיק. הוא פורט ארוחה אחר ארוחה את מערכת היחסים העכורה בתוך המשפחה, שקורסת תחת טראומה משותפת: בילדותה מארי הועברה מאמה הרגשנית חנה (תיקי דיין, בתפקיד שובר לב שהביא גם לה אופיר, בצדק רב), שגידלה בביתה עוד חמישה אחים ואחיות, לדודתה העקרה והקשוחה גראציה (רבקה בכר) - במנהג שהיה קיים ביהדות מרוקו ובקהילות אחרות והושתק. בגלל הכאב ותחושת היתמות, מארי התרחקה ממשפחתה, אך נישואיה המאוחרים לבחור צרפתי גורמים לה לרצות לפתוח דף חדש. רק שהדפים נדבקים, ושום תסבוכת עבר לא נפתרת לפני שהיא מסתבכת עוד יותר.

התיאור העמוס הזה לבדו של עלילת הרקע - עוד לפני שאנחנו מתחילים להכיר כתריסר דמויות ראשיות בפחות משעתיים - גרם לי לחשוש ש"7 ברכות" יתגלה כמלודרמה צעקנית, שכנהוג בסרטים ישראליים מעין אלה יסתכם בפתרונות חדים, תפניות סבוניות ואווירת שחוק ודמע משמשים בערבובייה, כמאמר הקלישאה. זה קורה פה ושם בסרט, בעיקר בסופו, אבל מעט. בעיניי הנס הגדול של "7 ברכות", שהשיג את את עשרת פרסי האופיר שלו בדין, הוא שאף שמדובר בסרט רועש ונרגש, הוא אינו צעקני. להפך, מדובר באחד הסרטים הממושמעים והמדויקים בהשוואה לסרטים המבולגנים שהקולנוע שלנו מפיק לרוב.

חלק גדול מהקרדיט מגיע לתסריט המאוד שלם שכתבו אמסלם וסלע. חלוקת הסיפור לשבעה ערבים, שבתחילה נראים ככאלה החוזרים על עצמם, מתגלה כאמצעי נרטיבי משובח שנטווה ביד אמן ומסמן כל פעם את ההידרדרות הרגשית ההדרגתית של חלק מהדמויות. קרדיט לא פחות גדול חייב להגיע לבמאית איילת מנחמי - שנחשבה לסוג של ילדת פלא של הקולנוע הישראלי, אבל מביימת בקמצנות (סרטה האחרון היה "נודל" מלפני 16 שנה, ולפניו שתי אפיזודות ב"סיפורי תל אביב" לפני יותר מ־30!). כאן, לכאורה בכיסא ה"במאית להשכיר" / "המקצוענית" שמתרגמת למסך תסריט מוכן, מנחמי מתגלה בשיא הכושר שלה - כאילו אתמול עוד ביימה את ענת וקסמן במגדל שלום מאיר בסרט הניינטיזי ההוא.

אך מעבר למקצוענות, יש כאן שליטה לצד נשמה וחיות גדולה. מנחמי מזכירה לפתע במאי אנסמבל דגולים כרוברט אלטמן ("תמונות קצרות") וג'ון קאסווטס ("אישה תחת השפעה") - שביימו תמיד סרטים רועשים, מלאי דמויות, כמו פרסקות של ציירי רנסאנס - רק עם סאונד בלתי פוסק של שיחות שנקטעות ואז ממשיכות, משפטים מובלעים ורעשי רקע למיניהם.

"7 ברכות", באופן דומה, מצליח בתוך הבלגן לכאורה שלו להציג עולם ומלואו, וגם ביקורת נוקבת על אותו עולם. רוצים דוגמה לכמה הסרט ממושמע? הערה אחת ויחידה לגבי גילה של מארי חשפה מתי הסרט קורה (שנות ה־90, אם החישוב שלי נכון) - אבל למעט היעדרם של סמארטפונים, אין ממש דרך אחרת לתארך אותו. העולם בחוץ לא חודר פנימה אל הבועה של הדמויות - שעסוקות רק בעצמן, בעולמן ותסביכיהן.

במידה רבה, זה גם הנושא של הסרט - וככזה הוא עוסק בעדה המרוקאית, ובהשלכה רחבה יותר, מה שהיום מכונה לא אחת "ישראל השנייה" (אל דאגה, יש גם מקום להתחשבנות עם אשכנזים - מצד החתן - וההתנשאות שלהם). אם אתם רוצים להישאר ברמת הפשט, זהו סרט מצחיק־מבכיא על תופעה מודחקת שלא דיברו עליה מספיק - הלוואת ילדות - ועכשיו זוכה לשלל כתבות במגזיני סוף השבוע. אבל מהפריים הראשון זה גם סרט על חוסר היכולת לעבור הלאה מפגעי ועלבונות העבר, דבר שהוא כמובן רלוונטי במיוחד לישראל של היום. עוד הוכחה שלא חייבים לעשות סרט על הפוליטיקה ועל "המצב" כדי לומר דברים נוקבים על המתרחש כאן.

זו אולי אסוציאציה מוזרה ורק שלי, אבל לרגעים חשבתי שאני צופה בגרסה המרוקאית ל"בטיפול" המופתית, עוד יצירה ישראלית שצולמה בחלל סגור וחולקה לפרקים - כל אחד מהם מוקדש לדמות אחרת, ובמרכזה עומדת פרסונה שלכאורה מנותקת מהם ושופטת אותם (שם אסי דיין, כאן אמסלם) עד שהיא מידרדרת לדרמה בעצמה.

והנה עוד טריק ישראלי ידוע לבניית דרמה משובחת במסגרת תקציבי התעשייה: אל תתבייש להפיק סרט שקורה כמעט כולו בתוך בתים כעורים עם קירות לבנים כדי להפציץ עם משחק, דמויות, מיזאנסצנה ובעיקר תסריט שכולא את כולם בכור ההיתוך הזה. "בטיפול" הייתה סדרה גברית מאוד, "7 ברכות" מתגאה בהיותו קולנוע נשי, מרובד, של שלוש יוצרות שמקבלות קרדיט משותף בכותרת "סרטם של" (לצד המפיק רונן בן טל, לשעבר סולן "אור כשדים", שגם לו מגיע ציון לשבח על הרמת הקאסט וההפקה המשוגעת הזו), להראות שזהו גם פרויקט קבוצתי. כל הכבוד לכולם.

שיר הרעות, משה דיין ופרשת אלאור עזריה ב"אם16 – תמונת ניצחון!" של קבוצת סמרטוט, מופע תיאטרון תנועה ביקורתי ומטלטל, אך לא תמיד קל לצפייה | שי בר-יעקב | 4 כוכבים

המופע "אם16 – תמונת ניצחון!" מנסה להעניק מבט חודר על תמצית הגבריות הצבאית הישראלית לדורותיה. הבמאי, אבי גיבסון בר־אל, מגדיר את מופע תיאטרון התנועה שיצר עם קבוצת סמרטוט ועולה בתיאטרון תמונע, כתגובה אמנותית מאוחרת לפסל "הוא הלך בשדות" של יגאל תומרקין. הפסל המתכתי, הגרוטסקי, המפורסם, נוצר בזמנו גם הוא כסוג של תגובה אירונית לדימוי הלוחם הצבר יפה הבלורית והתואר, שהוצג במחזהו של משה שמיר בעל אותו שם. תומרקין ניסה להציג את הגבריות הישראלית החצויה בין הקשיחות החיצונית לפצע המדמם מבפנים. הפסל נוצר בתקופה שבה בא לעולם המושג "יורים ובוכים".

הרבה מתפיסת ה"יורים ובוכים" לא נותר במופע של גיבסון בר־אל, המציג ארבעה חיילים הלבושים במגפי צבא וקסדות לראשיהם, ולמתניהם תחתונים שחורים שעליהם חגורים אקדחים בדמות איבר מין זקור. השחקנים אילון פרבר, איסק צ'וקרון, אליק ניב וסהר עזימי צועדים לקדמת הבמה כשברקע נשמע במעומעם מרחוק "שיר הרעות", וניצבים מולנו בדום בצפירה מחרישת אוזניים. לאחר המסדר הם מתחילים להתאמן במשחקי כוח ונאבקים האחד בשני. בין האימונים הם שומעים נאומים של אריאל שרון ומשה דיין. בסוף משחזרים הארבעה את התמונה הידועה מהתקשורת שבה "החייל של כולנו", הלא הוא אלאור אזריה, מחסל את המחבל השוכב חסר ישע על הכביש מולו.

יהיו כאלה שיטענו שהמופע משחיר את חיילי צה"ל כולם, ומציג אותם כדמויות של קלגסים אטומים. ברור שזוהי עמדה קיצונית ומקוממת שנועדה לייצר פרובוקציה רעיונית. אי־אפשר לקבל אותה כהכללה. יחד עם זאת, קשה שלא להתרשם מהעוצמה של המופע, ולזהות באלימות חסרת המעצורים של קבוצת החיילים את אותה אלימות המשתוללת לעיתים בשטחים וגם פולשת לפעולות השיטור נגד המחאה ברחובות. זהו בהחלט מופע לא קל לצפייה, אך המסר התקיף שלו משגר אזהרה חמורה לכולנו. מי שמחפש תיאטרון פוליטי חי ובועט, ביקורתי, מטלטל וחסר רצון להתחנף למלכות, ימצא אותו כאן.

"אינטימיות" של קייטי קיטמורה מתאר את חייה של מתורגמנית בבית הדין הבינלאומי בהאג הופכים לשילוב של מציצנות וזרות, וברקע יש גם סיפור אהבה מסובך עם גבר פרוד | רן בן-נון  | 4.5 כוכבים

מתורגמנית עוזבת את ניו־יורק לאחר מות אביה ומוצאת עבודה בבית הדין הבינלאומי בהאג. מהרעש והטינופת של העיר הגדולה אל הניקיון והשקט האירופי, המשדרים זרות עמומה. יש לה רק חברה אחת, אוצרת ומנהלת במוזיאון, שגם איתה הקשר רופף למדי, והיא שוקעת בבדידות מהורהרת. גיבורת "אינטימיות" העמוק אך אוורירי של קייטי קיטמורה, היא אמריקנית ממוצא יפני, שגדלה בפריז ודוברת שלל שפות, אזרחית העולם ומתורגמנית מושלמת. לדיוק שבעבודתה חשיבות קריטית, כשהיא מתבקשת להעביר את דבריהם של גנרלים, פוליטיקאים ופושעי מלחמה אחרים, זוועה אחר זוועה, עד לניואנסים הקטנים ביותר. הספר נע בין אירוניה לפאתוס עד להכרעה המדכדכת, שאין עימה כל קתרזיס, מחילה או פורקן.

היא בעיקר מקשיבה, משתלטת גם על השפה ההולנדית, ואז הזרות מתפוגגת לאיטה ומוחלפת במציצנות מרוחקת. היא לא נוגעת בחיים, רק מאזינה לעדויות עליהם ולמבוכתה מתרגשת קלות מדמויותיהם הסמכותיות והמאיימות של רוצחי ההמונים שאת דבריהם עליה למסור כלשונם – מג'יהאדיסט מסוכן ועד לנשיא רפובליקה אפריקאית שהפסיד בבחירות ובתגובה טבח בבני עמו ללא רחם.

ויש לה גם אהבה, אולי, אדריאן, האיש שבשבילו היא שוקלת להישאר בהאג. הוא נאה, אב לשניים, נשוי אך פרוד מאשתו, ומאפשר לקיטמורה לנבור ברגישות מרשימה בדינמיקות מורכבות של יחסים, הקודים החדשים והמבלבלים כל כך של עידן ה"זה מסובך".

ובינתיים, במסדרונות בית הדין, עורכי דין נכלוליים משתמשים במתורגמנית כדי לבדוק איך אדם מן השורה מגיב לעדויות הזוועה, וברקע עלול להיווצר ערבוב מסוכן בין עבודתה הרגישה לחייה האישיים. קיטמורה פורשת בעדינות סדקים קטנים שמערערים את עולמה של הגיבורה, בתוך רשת של הקשרים וצירופי מקרים בעיר קטנה, רוחשת רכילויות ולחשושים.

עם ניסיון של תחקירי פשע לא מעטים יוצאת גלי גינת ב"רצח בקומה השני" לבדוק את הרשעתו ברצח של תושב שפרעם שטוען לחפותו | אסף יערי | 4.5 כוכבים

זה סיפור על חקירה משטרתית רשלנית (לכאורה), זה סיפור על כשליה של מערכת המשפט הישראלית (לכאורה), זה סיפור על הפריפריה החברתית־כלכלית המוזנחת, זה סיפור על תחלואי החברה הערבית בישראל, זה סיפור על פשע, סמים, גירושין, סרטן, נקמה ואהבה. אבל יותר מכל זה סיפור על אדם אחד ועורכת דין שהאמינה בו. מה שעדיין אין בסיפור הזה, זה סוף טוב.

ל"גיבור" של הפודקאסט החדש "רצח בקומה השניה" מבית ALL-IN קוראים אשרף טחימר והוא נרקומן עם עבר פלילי, שהורשע ברצח שכנתו, מרוואת אבו ג'ליל, בדקירות סכין, ב־2016. ילדיה של הנרצחת סיפרו למשטרה שראו את טחימר רוצח אותה ונמלט מביתם דרך החלון. טחימר מכחיש כל קשר לאירוע, אבל מודה שברח משפרעם לאחר הרצח. לטענתו חשש שבני משפחתה שחושבים שהוא הרוצח ינקמו בו, וכעבור זמן קצר הסגיר את עצמו.

מי שהתגייסה לעזרתו של טחימר הייתה עו"ד סיגל עפרוני ז"ל, שמצאה חולשות וליקויים בעבודת המשטרה ובעדויות שמסרו עדי הראייה לכאורה. בין היתר שאלה איך טחימר, שסובל מפציעות שונות, הצליח לקפוץ החוצה מחלון הקומה השנייה, מדוע אין טביעות אצבע שלו בזירה, מדוע טענו עדי ראייה שניסה לקחת מכשיר אקס־בוקס מהמדף בחדרה של הנרצחת, אבל אין שום סימן שמישהו נגע במכשיר ועוד ועוד. למרבה הצער, עו"ד עפרוני נפטרה לפני סיום הדיון בתיק, מה שמוסיף עוד ממד דרמטי לפרשה כולה.

את העלילה המרתקת הזאת טווה כתבת התחקירים גלי גינת, שהתמחתה עד כה בתחקירים טלוויזיוניים. היא משתמשת בחומרים שנאספו לאורך השנים ובונה עלילה מרתקת שאפשר להשוות להסכתי פשע אמיתי רציניים מהעולם. יש כאן עליית מדרגה מבורכת ברמה הדוקומנטרית של פודקאסטים בעברית.

ולעניין הרצח עצמו, גינת אינה ממהרת להפנות אצבע לעבר חשודים אחרים ברצח, אבל כן מביאה את עמדת ההגנה במשפט. מה שלא הוצג בפירוט למאזינים זה עמדת בית המשפט המחוזי שהרשיע את טחימר ב־2020, ואיך התייחסו השופטים לטיעוני ההגנה.

אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר

https://open.spotify.com/show/5ieHBiT3ltkCKbYIIOwpAq

הפרק הראשון

https://open.spotify.com/episode/0TQaX3ugIjSQk8hTU5JKDC

תוכניות הריאליטי המוזיקליות המאיסו את מושג הקאבר, אבל הנה מגיע פרויקט כמו "ארץעיר" שעושה כבוד לשירים ישראליים משנות ה־50 וה־60 | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

בתום שני עשורים של תוכניות ריאליטי מוזיקלי מקומיות כבר ניתן לומר שרבים מאותם כוכבים-מזמרים (שנבראו על המסך בהליך מזורז ונעלמו כלעומת שבאו), הדגימו שאין ממש צורך להתאמץ כדי ליצור משהו חדש, ושהדרך הקצרה להכרה היא לקיחה מן המוכן.

התוכניות האלו – שמשום מה ממשיכות להתקיים – המאיסו את מושג הקאבר. אך לא כל חידוש לשיר ישן פסול מהיסוד. ולראייה, עדיין מגיעים פרויקטים שמדגימים שניתן לטפל בצורה עכשווית וראויה בנכסי העבר, להוציא אותם מהארכיון לטיול קצר בשמש.

עכשיו זה קורה עם האלבום "ארץעיר" שיצרו יואב רוזנטל, גילי מאיר ומיה יוהנה, שבו הם שבים לשמונה שירים ישנים, רובם משנות ה־50 וה־60. הודות לטריו הזה, שמות כמו רן ונמה (רן אלירן ונחמה הנדל) עם "טיול בשניים" או כותבים ומלחינים כדידי מנוסי, עמוס אטינגר, יוחנן זראי, יוסף הדר, משה סחר ואריה לבנון, עשויים להגיע – ואולי אף לקסום - לדור חדש של מאזינים.

"אל תשאלי אם אני אוהב", השיר החותם את האלבום הקצר והמבורך הזה, שונה במקצת מהשבעה שקדמו לו, ולא רק בגלל שהוא צעיר מהם בכמעט שני עשורים. את השיר שדויד ברוזה שר פעם בסרט בעל אותו שם שיצר עמוס קולק, עוד ניתן לתפוס ברצועת הנוסטלגיה שמשודרות בלא מעט תחנות רדיו לאורך סופי השבוע. את "קול אורלוגין" ששרה ריקה זראי לפני שנות דור, את "זרם המעיין" של עליזה גבאי או את "בחולות" שחיים חפר כתב כמחווה לתל־אביב הקטנה, פחות.

רוזנטל, אבי הפרויקט, מאיר ויוהנה, מטפלים בשמונת השירים האלו בדרך קסומה. העיבודים שלהם רכים ועגולים, ובהפקה האקוסטית והמאוד עדינה העוטפת את השירים הנשכחים האלו יש הרבה הד – שגם מעצים את ההרמוניות הקוליות של הטריו, וגם מהדהד את העבר שהם מבקשים להאיר כעת עם פנס.

למרות שקשה לשמוע בימינו קול אורלוגין, וגם את המעיין ש"השמיע ניגון לי / ניגון כה מוכר וכה יקר" לא בטוח שיהיה קל לאתר, יש בטיפול הפולקי שחברי ארץעיר נותנים פה לפזמונים הוותיקים ההם – וגם לעברית המאוד אחרת שבה הם נכתבו - קסם רב. 

https://open.spotify.com/album/4ZeVxTyZbx9aI8988LNdLY