ביקורות 18/1 חדש
"איך לעשות סקס" הוא מבט אפקטיבי, אם כי מתנשא מדי, על סצינת המסיבות והסקס בכרתים, ו"הגול הבא מנצח" הוא סרט כדורגל מחמם לב על קבוצת אנדרדוגים מיוצר שחוזר לכושר | בנימין טוביאס | 3 כוכבים, 3.5 כוכבים
איך לעשות סקס
לפני עשור פלוס התפוצצה על המסכים בישראל "שש פעמים", הדרמה העוצמתית שהקדימה בכמה שנים טובות את הדיונים העולמיים המדכאים אך החשובים כל כך על "מי טו" ו"תרבות האונס". היא היטיבה לתאר איך נערה אומללה (סיון לוי) ששוכבת "מיוזמתה" ו"בקלילות" עם נערים בסביבתה, מידרדרת לגיהינום עם תיוגה כ"מזרן של השכבה" ולקורבן סדרתי של תקיפות מיניות.
בפסטיבל קאן האחרון כיכב ברשימות המבקרים והפרסים סרט הבכורה "איך לעשות סקס" של הבמאית מולי מנינג ווקר וזכה, שלא בצדק, בתהילה העולמית המסויטת שהייתה צריכה להיות של "שש פעמים". "איך לעשות סקס" מתאר את חופשתן של שלוש נערות בריטיות בעיירת נופש בכרתים, והמחיר שמשלמת אחת מהן במסעה לאבד את בתוליה.
מצד אחד, "איך לעשות סקס" אפקטיבי למדי בתיאור עולם הניאון ופורקן העול במסיבות רוויות אלכוהול של חופשות הקיץ הזולות לצעירים, בעיירות החטאים שהפכו ללאס־וגאס לעניים (התקרית הנוראית של הצעירה הבריטית בקפריסין והישראלים שהואשמו באונס עולה כמובן לתודעה). מצד שני, הוא מוסרני ופאניקיסטי וקשה להשתחרר מהתחושה שהבמאית הצעירה ייעדה אותו לקהל מבוגר בסינמטקים שיצקצק על הנוער של היום, ולאינטלקטואלים בשקל בלונדון ובבירות אחרות שיפנו מבט חומל על בני הפריפריה ו"חופשותיהם העלובות". הסרט אכן מצליח לספק תחושה צורבת ובחילה קלה בסופו - זו מטרתו - אבל גם אפשר לומר שחוויתי הנגאוברים מרשימים יותר.
הגול הבא מנצח
היש אדם פחות נסבל בעולם הקולנוע מטאיקה וואיטיטי? הבמאי, השחקן והקומיקאי הניו־זילנדי שעלה לתודעה בזכות שלל קומדיות היפסטריות כמו "מה שאנחנו עושים בצללים", חצה את האוקיינוס, עבר להוליווד וכבר שנים נושא על מצחו סטיקר "מכרתי את נשמתי לדיסני". שני סרטי "ת'ור" שביים, אוסקר לא מוצדק על "ג'וג'ו ראביט" שפלירטט עם זילות השואה, ואינספור תפקידים קטנים ומעצבנים בשוברי קופות - שבהם תמיד הודגש הנרקיסיזם שלו - הפכו אותו למאוס בעיניי.
והנה, סרטו החדש "הגול הבא מנצח" מחזיר אותו לאוקינוס השקט ולקולנוע קומי צנוע ומדליק. במרכזו קבוצת הכדורגל הגרועה בעולם: נבחרת סמואה האמריקאית, שנחלה את התבוסה הצורבת ביותר בתולדות הכדורגל (31:0) ושכרה ב־2011 מאמן אירופאי נרגן (מייקל פאסבנדר המצוין) בתקווה להשיג רק גול אחד במשחק בינלאומי.
כיאה לסרטי ספורט מחממי לב על אנדרדוגים סטייל "ג'מייקה מתחת לאפס", "הגול הבא מנצח" ממלא בחדווה את כל קלישאות הז'אנר: "הדג מחוץ למים", "המושיע הלבן", "המונטז' שבו משתפרים עד סוף השיר" - וגם חותר תחתן בממזריות. זה לא סרט גדול בשום צורה, והוא מודע לכך, אבל הוא מתוק וגם מספר משהו על זהותו החצויה של וואיטיטי - בין הוליווד לקצה העולם שממנו בא ואם תרצו, בין מוצאו החצי יהודי והלבן והחצי מאורי. על הדרך, הוא מצליח במשימה שמעטים הצליחו בה: להפוך כדורגל, ספורט קבוצתי בהגדרה, למהנה קולנועית. חבל שזה מצליח רק כשמדובר בלוזרים. מתי הקומדיה על נבחרת ישראל?
מרבי נחמן ועד פילוסופיה סטואית: דווקא שני קומיקאים עושים לנו סדר בענייני הנפש והתודעה בימים קשים אלו ב"ברובינסקי וגוטליב עושים רוח" | אסף יערי | 3.5 כוכבים
עוד בהיסטוריה הרחוקה של חודש ספטמבר, ירון ברובינסקי ואורי גוטליב מצאו להם נישה: אחרי שכמעט כל קומיקאי בארץ כבר פיתח לעצמו פודקאסט זוגי של התבדחויות בענייני היום, הם בחרו דווקא בנושא רציני לגמרי: רוחניות, אבל לעסוק בו בקלילות, כדי לא להבריח את המאזינים הפוטנציאליים.
ההסכת "ברובינסקי וגוטליב עושים רוח" שמצולם ומופץ גם בפורמט וידיאו, מפגיש את השחקן ומגיש הטלוויזיה, שלומד בשקדנות נושאים שונים שקשורים לרוחניות, עם הסטנדאפיסט והקומיקאי הוותיק, שמקורב גם הוא לנושא הרוחניות. הרעיון המקורי התבטא במוטו "הרוח נושבת קלילה", כלומר טיפול נינוח והומוריסטי בנושאים רציניים כמו התמודדות עם כישלון או יתרונות אי־הידיעה, וגם אירוח של מרואיינים כמו אמיר שורוש ושי אביבי.
האירוע הטראומטי של 7 באוקטובר עצר את פרסום הפרקים, כי הכל נראה אז קטן ומנותק הקשר, אבל במקביל התעורר מאוד תחום הרוחניות, בעיקר בניסיון להבין את המציאות ולהתמודד עם תוצאותיה. גוטליב וברובינסקי חזרו מפסק זמן עם פרקים חדשים ומותאמים לתקופה, על מאבק, על שליטה ועל כלים רוחניים להתמודדות עם משברים.
ברוב הפרקים בוחר ברובינסקי ספר שמתוכו הוא בוחר קטעים רלוונטיים לדיון, וגוטליב משיב לו בדאחקות, אבל גם כאלה שמקדמות את השיחה והדיון הדי רציני שמתנהל כל הזמן. בין היתר מדברים על ספריהם של ויקטור פרנקל, ר' נחמן מברסלב, הנזירה הבודהיסטית פמה צ'ודרון, הפילוסוף הבריטי אלן ווטס ועוד.
החיסרון הוא ששני המגישים מסתמכים לא מעט על הומור מאולתר, שנשמע לפעמים מיושן, ועל סיפורי אנקדוטות מהחיים. היתרון הוא שלרוב הם מצחיקים ויש ביניהם כימיה שמזרימה את הנושאים הכבדים. הדמויות המוכרות שלהם מהמסכים, ברובינסקי הכריזמטי, הידען והלא־מודע לעצמו, וגוטליב הסיידקיק הציני, נשמרות גם כאן.
אפשר להאזין להסכת בכל האפליקציות ובאתר
https://open.spotify.com/show/1OJlqeJ53d5flzPtU2DidK
הפרק על פילוסופיה סטואית
https://open.spotify.com/episode/4ia3ecvtb0zflACRIgAozf
כרמלה גרוס ואגנר מתאחדת לסדרת הופעות ומוציאה מחדש את האלבום המיתולוגי "פרח שחור", שמזכיר איזו מוזיקה עשו פה פעם | אמיר שוורץ | 4.5 כוכבים
גם מוזיקה היא עניין של גיאוגרפיה. יש חשיבות למקום שבו היא נוצרה, ויש משקל למקום שבו נחשפת אליה. הדברים נכונים שבעתיים כשמדובר באלבומים מיתולוגיים כמו "פרח שחור" של כרמלה גרוס ואגנר שיוצא כעת מחדש על גבי תקליט כפול במהדורה סופר ראויה הכוללת כמה וכמה בונוסים שווים.
זהו אלבום שנוצר בתל־אביב והידהד את הסאונד שהתהווה בה בין סוף שנות ה־80 לבין ראשית שנות ה־90. אך גם חיפה — או לפחות המפרץ התעשייתי והקריות שלה, שמהם הגיע ערן צור, מנהיג וסולן ההרכב — נוכחים בה, ולא רק ב"חנוך מחנך" ובשיר שהעניק להרכב את שמו, והורכב משמות המשפחה של השכנים בבית שבו גדל.
לא רחוק משם, במעלה הכרמל, ובאותו רחוב שבו גם צור התגורר בעבר, האזין החתום מעלה לקסטה הזו לפני 33 שנה, ונותר פעור פה.
צור, ביחד עם אורי פרוסט (גיטרה), אורי בלק (תופים) ואבשלום כספי (קלידים), העמיד פה אלבום רוק יחסית רזה, ומאוד מופלא ואפל. עם שותפיו ליצירה: ברי סחרוף וקורין אלאל בהפקה, הטקסטים שתרמה עמליה זיו ("תמונה אימפרסיוניסטית" ו"נשים כותבות שירה"), והלחנים שהגיעו מהקולגה לשעבר לטאטו, יובל מסנר (למשל ב־"פרח שחור" ו"החבר של המשוגע"), הוא כתב ונשמע אחרת: בין שעסק במיניות ובין ששר על השכן המבוגר עם המספר על היד. ובמילותיו הוא: פרח שחור בין פרחים לבנים.
האלבום זכה לביקורות יפות עת הופיע ב־1991, וההרכב היה חלק מסצנת הלהקות הערה שהחלה להתגבש בתל־אביב, אך כרמלה גרוס ואגנר לא האריכה ימים. ההרכב עבר שינויים פרסונליים, ולמרות שהאלבום הבא של צור ("עיוור בלב ים"), כלל בכותרתו את השם "כרמלה גרוס ואגנר", זה כבר היה מופע יחיד ופחות יצירה של להקה.
כרמלה התאחדה מאז כמה פעמים, ובסוף החודש הבא תעשה זאת שוב בסדרת הופעות מעוררת ציפייה במועדון הבארבי בתל־אביב, שהכרטיסים אליה אזלו. בהנחה שלא תתייצבו לאיחוד, גם האזנה למהדורה החדשה — ואל תפסחו על תקליט הבונוסים המציע סקיצות מתחילת הדרך וממתקים דוגמת הקאבר האדיר ל"אלינור" של זוהר ארגוב — תזכיר לכם איזו מוזיקה עשו פה פעם.
https://open.spotify.com/album/4DSycnoNdM59Xl8Z42nZ53
