ביקורות 15.2
חלום אמריקאי
"נשארים לחג" הוא סרט אמריקאי קלאסי ומלא חוכמת חיים, קלאס ולב, עם הופעה אדירה בתפקיד הראשי. אל תחמיצו | בנימין טוביאס | 5 כוכבים
על אף שבהחלט אפשר להרגיש בסופו איזה רגש נעים עמום בפנים, כאילו התעטפתם במעיל וצעיף ביום הכי קר בשנה, זו לא עוד קומדיה אמריקאית מחממת לב שמתרחשת בכריסמס. השם העברי "נשארים לחג" אמנם סביר, ודי מדויק עלילתית - במרכז הסרט מורה ותלמידים בפנימיית עלית שנדפקים וחייבים להישאר בשטח הקמפוס בתקופת החג - אבל מפספס את הנקודה: השם באנגלית, "The Holdovers" ("הנתקעים/הנותרים") מזכיר את המילה "Leftovers" (השאריות של האוכל) וגם את הביטוי "Push-over" - יעני נעבעך שכולם רודים בו.
במילים אחרות: מדובר בסרט על לוזרים, וכאלה שיודעים שהם כאלה. ולכן הם גם לא לוזרים נחמדים. שני גיבוריו הם פול (פול ג'יאמטי, שפשוט נולד לגלם טיפוסים מעוכים כאלה), מרצה פוזל בבית ספר עלית באזור ניו־אינגלנד, פוץ בלתי נסבל שמלמד לימודים קלאסיים (לטינית והיסטוריה רומית), שנוא על תלמידיו וסביבתו ובעצמו הוא סוג של ענתיקה. איתו נשאר בחג התלמיד אנגוס (דומיניק ססה בתפקיד בכורה ו־וואלה, תזכרו את השם), חוצפן בן 17 שלומד בפנימייה שבה מתחנכים בני האליטה האמריקאית, בדרך לכניסה קלה להרווארד ולייל, אך הוא בתחתית החברתי הסולם שם. ואילו הצלע השלישית, והקצת הכרחית לנתינת פרספקטיבה על כך שבסוף מדובר בסרט שעוסק ב"צרות של עשירים לבנים", הוא הטבחית השחורה של המקום שאיבדה את בנה בווייטנאם (דאווין ג'וי רנדולף, שתזכה באוסקר שחקנית המשנה).
יבוא יום ואת התסריט של "נשארים לחג" ילמדו בבתי ספר לכתיבה. ככה כותבים סרט אמריקאי טוב, אם תרצו קלאסי, שעוסק במערכת יחסים בין יריבים שנהפכים לבני ברית ולומדים משהו על עצמם בדרך, ובמקביל הצופים יוצאים ממנו מסופקים אחרי שלמדו גם משהו על עצמם. לכאורה הייתי אמור קצת לעקם את האף, או לפחות לא מאוד להתרשם, מסרט אמריקאי מסורתי כל כך שבסך הכל עושה את העבודה, אם לא היו כמה דברים שהופכים אותו מסתם מוצלח לנהדר. טוב, חוץ מג'יאמטי. בראשם התחושה שכמו גיבורו פול, גם הוא קצת אחרון מסוגו - שריד לקולנוע ששכחנו, זילזלנו בו, אבל יש בו מלא חוכמת חיים, בלי סנטימנטליות מעושה (הסרט מסתיים בלחיצת יד, לא חיבוק או נשיקה או בכי, וזה אומר עליו הרבה). הוא מתרחש בשנות ה־70, והוא עשוי ברוחן של דרמות סולידיות מהתקופה כמו "רסיסי חיים" וסרטי האל אשבי ("הפרט האחרון"), אבל לא צריך להכיר אותן כדי להנות ממנו. הוא גם מזכיר דרמות אהובות מהניינטיז כמו "ניחוח אישה" ו"ללכת שבי אחריו", וטוב משניהם.
לא ציינתי עד כה את הבמאי אלכסנדר פיין, מומחה בדרמות גדולות על אנשים קטנים ("דרכים צדדיות" עם ג'יאמטי ו"אודות שמידט" עם ניקולסון, והנוכחי מתעלה גם עליהן), או את התסריטאי דייויד המינגסון, כותב משולי תעשיית הטלוויזיה שביסס את הסרט על נעוריו בפנימייה כזו. שניהם עושים "עבודה שקופה" בקטע הכי טוב - של להפנות את תשומת הלב לסיפור ולדמויות ולא לעצמם. והתוצאה היא סרט נפלא, מלא לב אבל גם קלאס. לא להחמיץ.
החיים הם לא סרטון
כוכבי התוכן הוויראלי של המחאה המשפטית, רן הר נבו ומעין לאוב, מנסים לעבור לפורמט ארוך של פודקאסטים, וזה לא תמיד פשוט | אסף יערי | 3.5 כוכבים
אחד הכלים החזקים של המחאה המשפטית בחודשים שקדמו לטבח 7.10 היו הסרטונים הקצרים והחדים שחרכו את הרשתות החברתיות. רן הר נבו, מעין לאוב ואחרים ידעו לתמצת מסרים בצורה חכמה, מצחיקה ובעיקר ויראלית, תוך גיבוש שפה ויזואלית מאופיינת וחזקה.
עכשיו הם קופצים לזירת הפודקאסטים, אבל בפרקים הראשונים של ההסכת "עם ישראל חי" מגלים לאוב והר נבו ש... זה לא אותו דבר. קודם כל, בהסכת של חצי שעה אי־אפשר להסתפק באותם מסרים חדים וקצרים ובאנקדוטות שמציגות את הצד השני בצורה מביכה, במיוחד לא בתקופה הכואבת והמורכבת שבה אנחנו נמצאים. רוצים שנכיר אתכם? ספרו על עצמכם, לא על פגישה מקרית בבר תל־אביבי. רוצים שנקשיב לרעיונות שלכם? אל תקדישו כל כך הרבה תשומת לב לשינויים במצב הרוח של ינון מגל.
העניין נוצר דווקא כאשר מתגלים פערים בין הר נבו, נווט קרב, יזם, ואיש תוכן שהקים את מיזם "יאללה תקווה" שעומד גם מאחורי ההסכת, ללאוב, שחקנית ויוצרת תוכן. הוא מגיע עם תפיסת עולם מאוד מגובשת ומובנית, ולא משתהה על הפרטים הקטנים. היא נשמעת הרבה יותר סקרנית, שואלת שאלות ומגיבה רגשית. יש משהו אמין בהזדהות שלה עם המילואימניקים בעזה ואפילו, רחמנא ליצלן, במילה טובה על היכרותה עם שי גולדשטיין.
החשיפה של שני היוצרים ברשתות הקפיצה את הפודקאסט מיידית לצמרת הגבוהה של מצעדי ההשמעות. הפרק השני, שבו התארח אבי יששכרוף, היה קצת יותר מעמיק, אבל גיבוש הזהות של ההסכת עוד לא הושלם.
חוץ מרעיון מקורי אך מוזר לדבר על רקע הקלטות שמושמעות, מסוג הדברים "שלא עושים" בתקשורת, אין כאן הרבה חידושים. אולי דווקא יציאה מאזור הנוחות, הזמנת מרואיינים עם דעות אחרות, יכולה להקפיץ את השיחה למקומות שלא ניתן לסכם בסרטון של שלוש דקות.
אותה המלצה אפשר להפנות גם לגדי טאוב, מגיש הפודקאסט הוותיק "שומר סף", המוביל בהשמעות מהצד הימני של המפה. טאוב מארח דמויות מהמחנה ההפוך להר נבו ולאוב, לראיונות נינוחים וסקרניים, כל עוד לא נשמעת בהם ביקורת, אתם יודעים על מי.
להאזנה בכל האפליקציות ובאתר
https://open.spotify.com/show/1WLb3FFHpVpWb2eomZPuk3
הפרק הראשון
https://open.spotify.com/episode/6MkKzGCjWrFLmcpDxB0nOp
ארצי חוזר לצוותא
נוסטלגיה משמחת: הוצאה מחודשת לאלבום הופעה מיתולוגית של שלמה ארצי, שהוקלט רגע לפני הנסיקה הגדולה שלו | אמיר שוורץ | 4.5 כוכבים
הופעה של שלמה ארצי היא טקס המוכר לכל ישראלי. ב־30 השנים האחרונות היא מתקיימת בהיכלים גדולים וכוללת ביצועים ארוכים לשירים אהובים, עם הרכב עשיר, מחוות לקהל ומגבת אחת. באופן חריג לענף, ככל שארצי מוסיף שנים הוא רק מצליח יותר.
פעם זה היה אחרת. ובפעם, הכוונה לימים שבהם הוא הופיע עם אצ'י שטרו (חברו ללהקת חיל הים, ובהמשך גם ללהקת "גברת תפוח" שליוותה אותו). אחד עם גיטרה אקוסטית והשני עם בס ומכשיר שניגן את הפלייבק מהאלבומים. ימים של "תהיה, או אולי לא תהיה הופעה", כפי שארצי תיאר בשירו "צוותא".
הסיבוב שארצי ושטרו הריצו בין סוף הסבנטיז לתחילת האייטיז, והתבסס על מיטב הרגעים מטרילוגיית האלבומים "גבר הולך לאיבוד"־"דרכים"־"חצות" פלוס תוספות מהאלבום "מקום", תועד על גבי תקליט כפול שהופיע ב־1983. האגדה מספרת שארצי כה סלד מהתוצאה שהוקלטה במועדון צוותא בתל־אביב, שהוא ביקש לאסוף את העותקים שנשלחו לחנויות. מי שבכל זאת הצליח לשים אז (או בהמשך) יד על עותק, הבין לאורך השירים והסיפורים הקצרים שארצי שזר ביניהם בהומור, את היושרה וההנאה שלו מכל רגע על הבמה.
זו הייתה — ועדיין — הופעה נהדרת, שלמרות הבעיות הטכניות ואי־שביעות הרצון של הזמר מהתוצאה, מציעה תמונת מצב אותנטית של ארצי בתקופת מעבר: רגע אחרי שזכה להכרה, ושנייה לפני הנסיקה עם הפארקים והאלבומים שיימכרו במאות אלפי עותקים.
עכשיו אפשר ליהנות מההופעה המיתולוגית ההיא מחדש, בזכות ההוצאה המחודשת של האלבום "שלמה ארצי ואצ'י בהופעה חיה בצוותא" על גבי תקליט ויניל כפול, שלפחות במערכת הלא־זולה שלי גם נשמעת נפלא. חובבי ארצי המעמיקים ישמחו לגלות שלצידה מוצעת מהדורה חדשה גם לאלבום הכי נשכח ושונה בקטלוג שלו — "רומנסה ופיוט" מ־1977.
הזמן עשה חסד עם ההופעה הזו, המציעה ביצועים אינטימיים בין היתר ל"שינויי מזג האוויר", "אף פעם לא תדעי", "גבר הולך לאיבוד / בואי ונתיר / פתאום כשלא באת", "שיר חייל", "הרדופים", וכמובן ל"צוותא" המתבקש עם הסולו המוקלט של גרי אקשטיין המנוח.
ואגב זמן, הסיפור של ארצי על התחלת הזִּקנה המקדים את "יום אחד" היפהפה, מעלה חיוך מתוק־מריר אחרי 40 שנה.
