מי הפיל את מייקל ג'ורדן?

כשניגש רוברט זמקיס ליצירת "מי הפליל את רוג'ר ראביט", הוא קיבל החלטה שהפכה את התוצאה ליצירה בעלת ערך היסטורי. על "רוג'ר ראביט" עוד ידובר כאן בנפרד ובהרחבה, אבל אם רוצים להבין מדוע "ספייס ג'אם" הוא סרט נחות, חייבים להיזכר ביצירה של זמקיס ושות'.
כל במאי שחלק מהשחקנים בסרט שלו הם קרטונס יודע להגיד: "אלה השחקנים האולטימטיבים. הם יכולים לעשות הכל, אבל הכל! וחוץ מזה הם עובדים בחינם ולא שובתים לעולם". שורה כזו הכניס זמקיס גם לסרט עצמו ("הם עובדים בשביל בוטנים"), שכל כולו עוסק במהות תיפקודם של הקרטונס בתעשיית הבידור. אבל מה שזמקיס לא גילה לצופים היא העובדה שלרשותו עמד לא קאסט אחד אלא שלושה. לידת "רוג'ר ראביט" בשיתוף פעולה תוכני בין דיסני לאולפני וורנר (יוצרי ובעלי הזכויות על הלוני-טונס). הצופה הממוצע לא צריך להתרגש מזה, אבל למיליוני אוהבי האנימציה הקלאסית בעולם היתה זו בשורה מרנינה. כל דמויות דיסני עם כל דמויות הלוני טונס בסרט אחד! נכון שלנבחרת של דיסני אין הרבה מה לתרום מפאת קיטשיותה (למעט דונלד-דאק, המגוייס לקרב פסנתרים ראש בראש עם דאפי-דאק), אבל בכל זאת – האימפריה היא אימפריה.

יצירת מופת מעבר לפינה

לרשות זמקיס עמדו שני הצוותים, אבל אז הוא קיבל את ההחלטה הדרמטית: הגיבורים לא יהיו לא ממחנה זה ולא מזה. כדי של"רוג'ר ראביט" יהיה משקל סגולי משל עצמו, החליטו זמקיס ותסריטאיו לבנות דמויות חדשות לגמרי. מי שהיה צריך להיות הכוכב של הסרט (באגס באני כמובן) נדחק לקרן זווית וקיבל רק הופעת אורח אחת, אך הוא זכה לכך שהדמות הראשית תהיה מבוססת באופן חד משמעי עליו. הגיבורה, ג'סיקה ראביט, היא צאצאה ישירה של דמות הפאם-פאטאל שיצר בשנות הארבעים טקס אייברי – הכהן הגדול של כל האנימטורים מאז ומעולם.
הדמויות החדשות נבנו בקפידה וזמקיס קצר תהילה. ההצלחה הקופתית היתה גדולה והסרט נחשב, מיד עם צאתו, ליצירת מופת של הז'אנר (ושימו לב: עוד לא נאמרה מילה אחת על האפקטים, התסריט והשילוב של קרטונס ובני אדם). ההצלחה גרמה לרבים להניח כי סרט ההמשך מחכה מעבר לפינה, אך זה לא נוצר מעולם. לתוך הואקום הזה נכנס "ספייס ג'אם" ברעש גדול והותיר אחריו קול ענות חלושה.

חלטורה מצויירת

הפער התהומי בין "ספייס ג'אם" ל"רוג'ר ראביט" מתברר כבר בסצינת הפתיחה: תקציר עלילות מייקל ג'ורדן מאז ילדותו ועד לפרישה הראשונה מכדורסל ומעבר לבייסבול. הסתמכות שכזו על המציאות מגלה כי דמיונם של היוצרים גדול אך במעט מזה של תסריטאי קטעי המעבר בערוץ הקניות. מדוע לחשוב על עלילה מקורית, כאשר אפשר להשתמש בחומרי חייו האותנטיים של מייק עצמו? הרי מיליונים בעולם מעריצים אותו והם ממילא יבואו לראות את הסרט "עליו".
אם היה "ספייס ג'אם" סובל רק מתסריט ירוד, אפשר היה להתנחם בעלילות הלוני–טונס שבהן הוא משופע, אבל גם כאן ניכר הציווי של המשקיעים: תנו לי מקסימום סרט במינימום מאמץ. זמקיס ידע שהדמויות אולי עובדות בחינם, אבל הכלל האמיתי הוא "אין ארוחות חינם". "רוג'ר ראביט" הפך לסרט גדול כי כספים רבים שולמו לאנשים שידעו מה לעשות עם הדמויות המצויירות. זמקיס הלך לגדולי האומה (כמו צ'אק ג'ונס, במאי הלוני-טונס החשוב ביותר) וקיבל את התוצרת. ג'ו פייטקה הלך לחבורת No-Names שציירו לו את הדמויות מתוך מחשבה ש"מי ישים לב? הרי זה אותו באגס באני". ובכן – אנחנו שמנו לב

המופע של דייויד סטרן

ראשית - הדמויות סובלות מעיצוב קול עלוב. ה"קול" המקורי, מל בלאנק, אמנם אינו בין החיים, אבל נראה לי שפייטקה היה מוותר על שירותיו בכל מקרה. ואם לא די בזאת, הרי שגם הן עוקרו מהניצוץ הלוני-טון האופייני: הממזריות, הציניות וכמובן הבדיחות הטובות.
לתוך המיש-מש הבלתי אפשרי הזה הטילה ההפקה עוד כמה "פצצות רייטינג": לארי בירד, צ'ארלס בארקלי, פאט יואינג ועוד כמה שחקני אן.בי.איי משחקים בסרט בתפקידי משנה. שחקנים ומאמנים נוספים מופיעים לרגעים מספר. וכל הנוכחות הכדורסלנית הזו מריחה כמו עוד תרגיל שיווקי של דייויד סטרן, מנהל הליגה. מבט ברשימת הקרדיטים מגלה כי המפיק הראשי הוא אכן דיוויד פאלק, הסוכן של ג'ורדן ושל רבים מהמשתתפים האחרים.
את המסמר הסופי ביותר בארון נועץ הופעתו האיומה של ביל מארי. מי שצפה בשידורים החוזרים של "סאטרדיי נייט לייב" בלווין יודע כמה האיש הזה מוכשר ומפעים. נכון שבסרטי קולנוע רבים הופעתו מאופקת, אבל ב"ספייס ג'אם" הוא שובר את שיא ה"אני ממש שם X על הסרט הזה, אבל הכסף טוב". כל הופעתו אומרת אדישות ואם תשאלו אותי – הוא רוצה לומר לצופים שהוא מתבייש להיות שם.
כמי שאמון על השורות של הלוני טונס לאורך השנים, אך גם מוכן לצקת מים על רגליו מוכות האקזמה של מייקל ג'ורדן, אפשר לתאר את האכזבה האישית שלי כאשר התנגשות הטיטנים הזו התגלתה כפלופ דלוח ומיותר. בנוסף לכל אלה, התוספות ב-DVD עלובות: מספר וידאו קליפים ותו לא. יחד עם זאת, אני חייב לציין כי ילדי הבית לא מוותרים על צפייה יומית בו. כאלמנט חינוכי, המכין אותם לחיים מלאי לוני-טונס וכדורסל, הסרט הזה הוא יצירת מופת. התכלית הנוספת יכולה להיות תחתית לכוס קפה חמה.