לרגל תחילת שנת היובל למלחמת ששת הימים, יצאו יועז הנדל ורענן שקד למסע ברחבי ישראל – משני צידיו של הקו הירוק — שמתועד בסדרת כתבות מיוחדת, אשר תתפרסם לאורך החודשים הקרובים. מבחינה פוליטית, הנדל ושקד מצויים משני עברי המתרס – הנדל מימין ושקד משמאל – והם יוצאים כדי להתווכח, כדי לנסות לשכנע אחד את השני, אבל לא רק. הם גם הולכים לפגוש את האנשים ולבקר במקומות, שששת הימים ההם שינו לתמיד. בחלק הראשון של הסדרה ביקרו השניים בשומרון. השבוע מגיעים הנדל ושקד לרמת הגולן, השטח שישראל כבשה ב־67' ושעד לפני כמה שנים דובר על החזרתו לסורים תמורת הסכם שלום. 50 שנה לששת הימים – יומן מסע, חלק שני:
קראו עוד: ככה התחיל המסע של רענן שקד ויועז הנדל
יועז: המחויבות הראשונה שלי לרמת הגולן החלה מטעמים עסקיים. תחילת שנות ה־90, המאבק על הסכם עם אסד מתחיל לצבור תאוצה, ואני ויניב, חבר טוב מהיישוב, שהקים בשנים האחרונות התנחלות בברזיל, מדפיסים חולצות "העם עם הגולן". הסיסמה, כידוע, לא הייתה שלנו; הגרפיקה לא הייתה עוברת גם את מבחן המנקה של בצלאל, ובכל זאת היה משהו ממכר בידיעה שאנחנו צודקים. מי שרוצה שלום יקבל אותו תמורת שלום, לא תמורת שטחים. בעיקר לא השטח עם החרמון והנחלים מלאי המים — יעד לטיולים, לפני שהפך אצלי גם ליעד בתרגילים צבאיים.
בדיוק באותו זמן שבו עשיתי עסקים אידיאולוגיים עם מטרות רווח אבל ללא רווח, ישב רענן שקד על כוס קפה בשינקין, התעניין בחיים עצמם ותמך בשלום עם הסורים שמעולם לא הגיע. בעיניי זו נקודה טובה להכניס אתכם לסבב השני של הסיורים המשותפים שלנו לציון שנת ה־50 למלחמת ששת הימים. רענן טעה ואני צדקתי. מכאן אפשר להמשיך.
רענן: בבקשה. תראו מה זה. אני ישבתי ב"שינקין" (שקר. ישבתי בקפה נואר באחד העם, קצת לפני פינת שינקין) בזמן שיועז הנדל (תכולת תא הכפפות במכונית: כיפה, מכונת גילוח, חסר רק האקדח) הדפיס במו ידיו חולצות של "העם עם הגולן" ומכר אותן במחירי הפסד. לו זה עלה יותר, אבל כל סנטימטר מהגולן היה שווה את ההקרבה.
אילו גדלות רוח ועמידה איתנה, בן אדם.
כי אין ספק בכלל שהצלת — כן, אתה — את הגולן. הרי לא חלפו אלא 25 שנה וסוריה התפרקה לכל כך הרבה חתיכות, עד שגם אם אני אורז עכשיו את הגולן באריזת מתנה ודופק שם על הדלת עם החיוך הכי רחב ומפתה שלי, אף אחד לא מסוגל בכלל לקום על הרגליים כדי לפתוח לי.
בקיצור, ההיסטוריה הוכיחה שאם רק נשב ולא נעשה (או בגרסת יועז: נדפיס חולצות ונשמיץ את מדינת תל־אביב), הפריץ ימות, הכלב ימות, או ששניהם יפתחו במלחמת אחים מדממת, ואנחנו נזכה באור מן החושך וההפקר שמעבר לגבול. בבקשה, תראו מה קרה בגולן: כבשנו, התיישבנו, נאחזנו, סירבנו לכל הצעת שלום־שמלום, ועכשיו אף אחד כבר לא מתווכח בכלל על הגולן, כי קצת קשה להם להתווכח עם גרון שחוט. ואם רק נעשה — כלומר נשב ולא נעשה — אותו דבר גם ביהודה ושומרון, הרי די ברור שבחלוף כמה עשרות, מאות או אלפי שנים של לחימה, הרג ושכול, הפלסטינים ייעלמו מעצמם, או יוותרו, או יהרגו זה את זה, או שמטאור ממש גדול יפגע בכדור הארץ ועידן הקרח ישוב — ושוב, ההיסטוריה פשוט תוכיח שהיה שווה לחכות.
נשמע לכם כמו תוכנית?
כי ליועז זה בהחלט נשמע סביר. "תודה שטעית", זה מה שהוא אומר לי מיד כשאני נכנס למכונית בבוקר, ומתכוון לעניין הגולן, כלומר לעובדה שכמעט כל ראשי הממשלה בעשורים האחרונים — כולל רבין, פרס, ברק, נתניהו ואולמרט — דיברו בשלב זה או אחר על נסיגה מהגולן.
להודות שטעינו? להודות רק כי לא לי, ולא לרבין, פרס, ברק, אולמרט או אף אחד אחר, הייתה דרך לחזות את התפרקות סוריה? או־קיי, יועז; ואם, סתם לצורך הדיון, היינו מצליחים — בזכות קלף המיקוח של הגולן — להגיע מתישהו בשנות ה־90 להסדר שלום יציב (ואל תיתנו לאף אחד לספר לכם אחרת: הסכמי השלום עם מצרים וירדן יציבים) עם סוריה ולבנון בו־זמנית — האם ההיסטוריה לא הייתה עשויה להיכתב אחרת? אולי גורלה של סוריה היה שונה? אולי דאעש לא היה עולה שם? ואולי — מה אולי, בוודאי — מלחמת לבנון השנייה הייתה נמנעת?
אבל בואו לא נתעסק בדלתות מסתובבות. הכל ספקולציות, וממילא העם עם היועז, שעכשיו, כשאנחנו ניצבים ליד מה שהיה עד 67' בונקר סורי במרומי כפר־חרוב, ומשקיפים ממנו לעבר הכנרת ויישובי עמק הירדן, דורש ממני שוב להודות שאני שפן — כלומר שטעיתי, ושאני ממשיך לטעות. כי "מה שקרה בגולן הוא משל טוב לזה שגם בבקעה אנחנו צריכים להישאר", לדבריו, "כי גם ירדן יכולה להפוך לסוריה. בינתיים סוריה נפלה, אז קל לך להודות שטעית. כשירדן תיפול, תודה שטעית גם בבקעה".
נו, בסדר. בוא פשוט נחכה שכולם ייפלו, נמשיך ב"ניהול הסכסוך" ולא נתמודד עם כלום. זה מה שאתה מכנה ימין פרגמטי?
יועז: תראה, אני חושב שאנחנו בעידן של פרגמטיזם, למרות שהשמאל אוהב להציג את כל תפיסת העולם שלנו כמשיחיות. אני לא מציע לשבת ולא לעשות כלום; אני מציע לספח חלק משטחי C, לשדרג מדינית את הפלסטינים בשטחי A ו־B, לייצר רצף, להגדיל, אפילו מעבר מפוקח דרך יריחו, ליצור הפרדה מקסימלית מהפלסטינים בלי להמר ולפנות יישובים, ואני לא חושב שייפסק אי פעם הטרור פה, אלא אם כן הפלסטינים יהפכו לשוודים. אנחנו נצטרך להילחם פה, למרבה הצער, וגם הילדים שלי יילחמו פה, וגם הנכדים והנינים שלי כנראה. יצר האדם רע מנעוריו.
רענן: יצר השוודים רע מנעוריהם?
יועז: כן. אבות אבותיהם של השוודים היו ויקינגים. אבל בשתי המאות האחרונות, האיסלאם הוא המקור לכל חוסר היציבות. זו דת בקריסה.
רענן: בקיצור, הנה שוב הפזמון הימני הישן והמדכא: בואו נמשיך להראות לילדים פלסטינים, מרגע לידתם, מחסומים, חיילים, אולי איזו סטירה מזדמנת לאבא, מעצר של אח או מתנחל משתולל. בואו נקרא לזה "ניהול הסכסוך" ונאשים את מערכת החינוך שלהם — שבואו נודה, גם אם תשיר "התקווה" מבוקר עד ליל, הילד הפלסטיני ההוא עדיין יזכור את אביו המושפל במחסום. ובואו נאשים את כל העולם ואת ה"איסלאם", כי מה אנחנו, הישראלים, בכלל קשורים למחסומים האלה ולעובדה שמרגע שחציתם את הקו הירוק, אתם במדינה לחלוטין לא דמוקרטית שבה מיעוט מתנחלי שולט ברוב פלסטיני.
ובואו נעשה את עצמנו מתונים נוסח יועז, ונציע לספח את שטחי C (כ־60 אחוז מהשטחים, אגב) ולתת לפלסטינים שמתגוררים בהם (אף אחד לא באמת יודע כמה, אגב) זכויות מלאות. ושכל 2 מיליון הפלסטינים האחרים ימשיכו להצטופף ב־40 אחוזי השטח הנותרים, ללא רצף טריטוריאלי שיאפשר אי פעם הקמת ישות מדינית נפרדת עבורם, בתוך מערכות חוקים וכבישים נפרדות, ולקראת עתיד שבו תהפוך ישראל, בעל כורחה, למדינה דו־לאומית שהרוב בה אינו בהכרח יהודי או ציוני. העולם פשוט ימות על זה, ואצלנו, בינתיים, תמשיך להתגשם נבואתו הקדמונית של ישעיהו ליבוביץ (תזכורת: אוכלוסייה של מיליוני ערבים שעליהם נצטרך לכפות את מרותנו פירושה חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי והשחתת האדם — היהודי והערבי כאחד).
עדיין נשמע לכם כמו תוכנית? כי מבחינת יועז, אני עדיין הטועה שבינינו. "לא ישעיהו ליבוביץ צדק ולא כהנא צדק", הוא אומר. "להציג את האפשרויות כאו שתהיה מדינה דו־לאומית או שנחזור לגבולות 67' — זה לא נכון. אנחנו צריכים לספח חלק מהשטח ולהפוך אותו לנורמלי, ובסוף יישאר שטח פלסטיני מופרד בתוך מדינת ישראל, ובשאיפה נייצר תקופות שקט ארוכות ככל שניתן".
לי זה עדיין נשמע כמו "ניהול הסכסוך". ואני בטח לא רוצה שילדיי, נכדיי וניניי יהיו ההנהלה הבאה.
חומוס בדמשק
יועז: יחסית לסיור הקודם, רענן די סימפטי. הוא הבטיח ג'יפ שיצטלם טוב והגיע ברכב פרטי שמחייב אותו להתיישב על פירורי הבמבה ברכב שלי והנה הוא עדיין מחייך.
אם בפעם האחרונה שנפגשנו הוא התעסק בציר הכניסה לשומרון כאילו מדובר בפשיטה בלבנון, כשמגיעים לגולן הוא רגוע, מדבר עם אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן, על צימרים ויין (נדמה שזה בעיקר מה שעניין אותו מתחילת הסיור) ושוב על יין וגם על מחירי הצימרים בעונות שונות של השנה, שותה קפה, מחייך לתושבים ולא שואל אף אחד מתי יפנו אותו ואיך הוא מדבר עם אלוהים.
אנחנו פותחים את הסיור בבית הספר האזורי שבדרום הרמה, עם תצפית מדהימה שגורמת לי להרהורים אם בחרתי לגור במקום הנכון. מלכה, עם סנדלים וסיפורים על ימי המאבק על הגולן (אז, כשאני ייצרתי חולצות), הצליח להפוך את המועצה שלו לפנינת טבע בלי ליצור קבוצות לחץ בליכוד ובלי להראות שהוא מעורב בהלכות השלטון. וכשהרעננים משינקין — או מקפה נואר — כבר השלימו עם זה שמפה לא זזים, הוא מגיש להם מוצר מוגמר. העסק הוכרע. הגולן סופח, אין למי להחזיר, העם עם הגולן לא רק בסיסמאות; אפילו רענן עם הגולן. למעשה, מי שקורא את הדברים האלה בעיניים שמאלניות, שיידע שזה חמור מכך: הנציג שלכם הלך לאיבוד. תוך כדי סיור, רענן מפתח תסמונות של ז'בוטינסקי ושמיר, ומתחיל לדבר על שתי גדות לחרמון, למה לא כבשנו גם את הצד השני עם המורדות ופוטנציאל הצימרים?
רענן: הגולן לא מעודד ריבים. הגולן מעודד פיוס, רגיעה, לחיכת גבעול קש על המרפסת המשקיפה אל 60 הדונם שכל ישראלי מסוגל, עקרונית, להשיג כאן לעצמו תמורת עודף משלושה מיליון שקל והתחייבות לגדל שם משהו.
יועז: זה מזכיר לי איך הסתובבתי פה כתיכוניסט. קראתי את 'פרקי יומן' של מאיר הר־ציון וטיילתי בארץ — זאת הייתה אז אופנת המתנחלים. בחלק מהזמן גם הייתי תופס טרמפים במדים, למרות שלא הייתי חייל.
רענן: מאיפה היו לך מדים?
יועז: למי אין מדים בבית?
רענן: לי.
רגוע לנו בכבישי הגולן. עכשיו, כשנדמה שאין עוד שום ויכוח לגבי מעמד האזור בשנים הקרובות, כולנו פנויים להתענג על הטוסקנה הישראלית הפרטית שלנו. באמת שאין מה לומר; מאז "העם עם הגולן" הצליחו אלי מלכה והאנשים שאיתו לחולל מהפכה תודעתית שלמה בתפיסת חבל הארץ הזה. "ב־2001, אחרי עשר שנים של מאבק נגד פינוי אפשרי, הרגשנו שניצחנו אבל היינו מותשים. הגולן היה כמעט מפורק, אף אחד לא רצה לבוא לגור פה", נזכר מלכה. "עשינו סקר ענקי ושאלנו אנשים: 'כשאתם שומעים רמת הגולן, מה זה אומר לכם?' אנשים אמרו: מילואים, צבא, 'העם עם הגולן'. התחלנו במיתוג מחדש, השקענו המון משאבים, הורדנו את המילה 'רמת' ונשארנו רק עם הגולן, ואחרי שמונה שנים, כששאלנו שוב מה הגולן אומר לכם, אנשים אמרו: 'יין, יקב, זוויתן, משושים, צימר, בריכה, מעיין, רוצים לחיות שם'".
המהפך הושלם. מ־300 צימרים בתחילת הדרך, כיום יש בגולן יותר מ־2,000, ובהצלחה עם להשיג משהו הגיוני בתקופות חגים בפחות מ־1,500 שקל ללילה. אנשים שפעם ישבו בבתי קפה ב"שינקין" (שקר. קפה נואר) רואים בגולן — שעתיים וחצי נסיעה מהמרכז בלי פקקים — המשך ישיר לרמת־אביב, בשעה שהשומרון — 20 דקות נסיעה בלי פקקים — נתפס כארץ אויב שהכניסה אליה אינה מומלצת.
איך זה קרה? למלכה די ברור ש"אתה יותר מתחבר לאלה שדומים לך. המתיישבים בגולן הם ברובם חילונים, אנשי מרכז, קל יותר להתחבר אליהם מאשר ל'הזויים עם הכיפה' שרצים על הגבעות ביו"ש. וכמובן גם העובדה ששם יש ערבים, שם אתה שולט בעם אחר, ופה בכלל לא".
יועז ממהר להסתייג מעניין ה"הזויים עם הכיפה" — רובם הרי לא — ומבהיר לי שאם היה נאלץ, תחת איומי אקדח, לוותר על אחד מהשניים, הגולן או השומרון, היה נצמד לשומרון. אני חושב שרוב הישראלים היו בוחרים להפך. אלי מלכה מסכים איתי. "ויותר מזה — הרוב הישראלי יעדיף לוותר על ירושלים המזרחית, ולא על רמת הגולן".
הוא צודק, מן הסתם. בירושלים המזרחית אין לי הרבה סיכוי לחופשת קיץ משפחתית, בזמן שבגולן אנחנו נוסעים והכל סביבנו רגוע ופסטורלי ומזמין.
"היתרון הגדול של רמת הגולן זה שאין פה ערבים ואתה לא רואה מסביב מסגדים. זה הופך את כל הסיפור", יועז מציע. "תודה בזה: אתה פשוט לא רוצה לראות לידך ערבים".
רענן: אין לי שום בעיה איתם. אבל בשומרון יש באוויר תחושת איום מתמדת.
יועז: אני לא מרגיש את זה. אני נוסע שם חופשי, לא מרגיש מאוים.
רענן: כי גדלת שם והפסקת לשים לב. אבל בסוף היום שם, כשעמדתי בצומת תפוח, מה ראיתי סביבי? מכוניות של פלסטינים — תמיד יש בהן בן אדם אחד יותר ממה שהמכונית אמורה להכיל — וכולם נראים מאיימים ועצבניים. והמון חיילים מותשים. והמון חרדים ונערי גבעות. זה לא מקום שעושה לך חשק גדול לבלות בו חופשה משפחתית.
יועז: זה הכל עניין של מיתוג. ולגבי הגולן, הרי המחשבה להחזיר אותו הייתה תמיד הזיה לא ברורה. כי המחשבה על לאכול חומוס בדמשק מבוססת על אי־היכרות עם התרבות הערבית.
רענן: אבל היא כן מבוססת על הכרת חומוס.
יועז: אתה היום מסוגל לאכול חומוס בקהיר? כמה פעמים נסעת בשנים האחרונות לסיני?
רענן: אני לא מרגיש מאוים בכלל לנסוע לקהיר, וגם אעשה את זה בהזדמנות. אומרים שהרחוב שם נחמד לישראלים.
יועז: אני לא מרגיש ככה. אני מרגיש שבעולם הערבי כיום יש רק שתי אפשרויות — דיקטטורה או קריסה, ובשתיהן לא אוהבים את היהודים והישראלים. הרחוב המצרי לא אוהב אותך.
בניגוד לשומרון
רענן: אבל איפה קהיר ואיפה אנחנו, עכשיו כשאנחנו יורדים למרתפי יקב שאטו גולן היפהפה מבחוץ והמצוין מבפנים, וטועמים אצל יצחק ריבק, מנהל היקב ואחד ממייסדיו, את הסוביניון בלאן העשיר להפתיע, את הרוזה הפרחוני והקברנה המדויק. יועז, יותר טיפוס של בירה, ממהר לקבוע ש"עד שלא כבשנו את השטח, אף אחד לא הבין שאפשר להפריח את השממה הזו ביקבים".
בבקשה. עוד מנפלאות הכיבוש. ריבק מסכים לפחות לגבי עניין החלוציות; הוא השקיע ביקב עוד לפני שנת 2000 וניסה לחשוב כמה שפחות על האפשרות שייאלץ להתפנות מכאן. "אי־אפשר להיות חצי חי־חצי מת. התעלמתי מהסיכוי שיחזירו את הגולן כאילו אין מחר".
היקב הפך להצלחה בינלאומית, והגולן להצלחה ישראלית. "זו התופעה המדהימה כאן — הילדים נשארים", ריבק אומר. "יש לי ארבעה ילדים, כולם רוצים להיות שכנים שלי. הפקידה שלנו כאן ביקב, תואר שני בכלכלה, עזבה את אמדוקס ומשכורת פי שלושה ממה שהיא מרוויחה פה רק מסיבה אחת: איכות חיים".
שלוש טעימות נדיבות לתוך השיחה, יועז ואני מרגישים את איכות החיים עולה לנו לראש — שאטו גולן, לזכותם, מעולם לא חסכו בגוף, באיזון נכון ובאחוזי אלכוהול — ועד שאנחנו מגיעים למטע הדובדבנים לקטיף עצמי בעין־זיוון, אנחנו כבר לגמרי משוכנעים שהגולן לבדו מצדיק את כל הכיבושים בעולם.
יועז: ההשוואה לסיור הקודם בשומרון מרתקת. הטעות הכי גדולה בעיניי של מתיישבי השומרון היא שלא הצליחו לייצר תערובת של עם ישראל, או יותר נכון, הצליחו (חצי מהיישובים חילוניים, והגרעין המקורי לאריאל היה של מפלגת העבודה) אבל בכל פעם שמגיעים אליהם לסיור פוגשים רק דתיים שמסבירים על אלוהים וזכות אבות. יש זכויות אחרות שמדברות גם אליי וגם אל אחרים.
לדוגמה, זכות ההיגיון. למרות השאיפה מאז ראשית הציונות ולמרות הקריאה בהכרזת העצמאות, אין עם מי לעשות שלום. לא עם אויבים ולא עם שותפי אינטרסים. ההיגיון מחייב לשאול שאלות על היכולת של הפלסטינים לשלוט על עצמם, הוא מחייב לחשוש ממדינה פלסטינית שתשב על גבולות 67' ותפגיז את מרכז הארץ. ההיגיון מטיל ספק בפתרונות קסם.
מרמת הגולן ההיגיון פשוט מוחשי יותר: על קיבוץ כפר־חרוב אנחנו מביטים דרך תצפית שבמוצב סורי ישן. כאן, אם היו מממשים את נכונותם של ראשי ממשלה ישראלים לסגת עד לקו המצוקים, היו יושבים היום ג'בהת א־נוסרה או דאעש וממטירים פגזים על עין־גב וטבריה. לרענן לא היה פה יין וגם לא צימרים. ולאלה ששואלים מה העניין של שטח, בעידן של טילים — הרי חמאס חוזר למנהרות תקיפה כמו בימי בר כוכבא והרומאים. דאעש חזר לפגזים, טנדרים ונשק קל. ובקצב שבו העולם הערבי מתקדם, מהר מאוד יתחילו לירות פה בליסטראות לטווח רחוק, וחץ וקשת מהתצפית של כפר־חרוב. מה אז?
כיבוש היא מילה שבימין מתעבים, ובשמאל משתמשים בה כתוכחה, אבל יש גם זכות לנצח במלחמות. ישראל הייתה יכולה להישאר בגודל של תוכנית החלוקה אלמלא היו יוצאים נגדה למלחמה ב־1948. ישראל גם הייתה יכולה להישאר בגבולות 67' עם אלפי הקברים שנחפרו מחשש לפלישה הערבית, אלמלא המלחמה ההיא. ניצחנו, כבשנו, ואין שום סיבה בעולם לחזור אחורה.
האם זה אומר מדינה דו־לאומית ושני מיליון ערבים על הקפה של רענן? מבחינתי לא. יש בימין כאלה שרוצים סיפוח של "הכל כלול", כולל שני מיליון פלסטינים. אני לא, ורענן יצטרך להתמודד עם זה, שלמרות התדמית — אין שחור ולבן. בסוף נצטרך לספח חלק מהשטח (בעיניי, בקעת הירדן וגושי ההתיישבות), לחזק את ההפרדה מהרשות הפלסטינית ולהבין שהסכסוך נשאר ולא הכל פתיר.
ואם כבר עוסקים בערבים, כדאי לשים לב שזו הסיבה שלרענן קל כל כך לקבל את הסיפוח והכיבוש ליד סוריה, לעומת הכיבוש והסיפוח (הלא קיים) נניח בשומרון. אין למי להחזיר. למיטב הבנתי, רוב הדרוזים שגרים שם כבר מזמן לא חולמים לחזור לסוריה. הם אמרו כך בקול, כי לא סמכו על היהודים המשוגעים. הם רוצים להיות חלק. וכשאין ערבים, יש ישראלים שקל להם. מי שרוצה למצוא את הפסיכולוגיה שעומדת מאחורי ההיפרדות וההתנתקות — הרי היא שם עירומה וישרה — החשש מלחיות איתם. לי אין ברירה — אני יודע שנחיה עם ערבים בנגב, בגליל, ברמת הגולן וגם בחלקים מסוימים של איו"ש. לכן אני מתעקש על חובות וזכויות, על חיים משותפים במדינת לאום שלא רע בה לאף אחד. והנה, ברמת הגולן רענן נושם, ואיתו תל־אביב כולה. תקראו לזה איך שתרצו.
ועוד משהו מתגלה בין היין של ריבק, בית הספר האזורי והדובדבנים של אלכס קודיש בעין־זיוון (תכף נגיע אליו): מתברר שהחוק הבינלאומי הפך פתאום חסר משמעות. הרי מבחינת החוק הזה, רמת הגולן היא שטח כבוש, אזור שיש לפנות מיד ולהחזיר. למי? על זה החוק הבינלאומי לא טורח לענות בשנים האחרונות.
הדי יריות
רענן: רק הדי היריות שנשמעים לעיתים במטע הדובדבנים בעין־זיוון מעבר לקו הגבול עם קוניטרה הישנה — זליגות מעטות של גיהינום הלחימה הסורי — מזכירים לאלכס קודיש, מייסד המטע, כי השטח היפהפה שעליו הוא יושב עדיין איננו לגמרי טוסקנה.
את אתר הדובדבנים לקטיף עצמי הקים קודיש, במקור חקלאי שהתמחה בתפוחים (הסחורה המרכזית כאן היא תפוחי פינק ליידי), אחרי טיול בניו־זילנד שבו גילה את הקונספט. בקיץ שעבר ביליתי כאן עם הילדים משהו כמו ארבע שעות — שעתיים גיהינומיות של הזדחלות בפקקים לעין־זיוון עם כל בית ישראל ולהערכתי עוד כמה בתים, ועוד שעתיים של היסטריית קטיף עצמי, בליסת דובדבנים ובכי ילדים חסר שליטה. היה — מה אני אגיד לכם; נו, בחרתי להיות אבא ולהישאר בארץ בחגים.
קודיש צוחק. "'האכול־כפי־יכולתך' התברר כמלכודת נוראה, אנשים נכנסים 70 קילו, יוצאים 80, אוכלים אבנים, עלים, עשבים, דובדבנים, הולכים לשירותים, חוזרים עוד פעם, בסוף משאירים פה 20 שקל. ביג דיל. אבל כשאתה רואה את החיוך והיציאה מהשגרה של האנשים, ויש פה גם מאה ערסלים, מאתיים שולחנות פיקניק, נחל זורם, פינות הפעלה לילדים, פינת חי, טרקטורונים — בקיצור, אנשים לא יוצאים מפה במשך שעות, והחיים יפים".
ואיך ייראה העתיד כאן?
קודיש: "התיאוריה שלי היא שבעוד 20 שנה, כשהסדום ועמורה בסוריה ייגמר, הם יתחננו לעזרה, והמדינה המדהימה שיושבת פה בצד השני תושיט להם יד. רק הישראלים יעזרו להם, והם יעריכו את זה מאוד. ואז יהיו גבולות פתוחים, ותהיה פה סינגפור של המזרח התיכון, ואנחנו ניסע לאכול חומוס בדמשק. ואני עוד אהיה פה בשביל לראות את זה. ואז אני באמת אוכרז מושל קוניטרה".
יועז: רגע לפני שאנחנו מסיימים את הסיור, אנחנו מגיעים לתחנה נוספת באום אל־קנאטר. אם הקשתות — בית כנסת עתיק ליד היישוב נטור. במקום הזה יש את כל מה שסיפור טוב צריך: הרים, נוף, שמש, ערימת אבנים ומשוגע לארכיאולוגיה בשם ישו. למה בית כנסת? כדי להיזכר בעוד סיבה טובה להיות שם: מורשת. היסטוריה שבה, כידוע, אין שום היגיון. אחרי שאלי מלכה מספר לנו איך מיפו את האבנים עם מנוף ענקי ושיקמו את האתר בשיטה ייחודית, אנחנו נכנסים לבית הכנסת העתיק הכי מפואר שחובב ארכיאולוגיה כמוני ראה. מאחורינו ארון קודש מאבן שמתנוסס לגובה שישה מטרים, ובצד, הקבלן עם כוסות קפה שחור בגובה של כמה סנטימטרים. אנחנו מדברים שם שוב על יין ותוצר מקומי נוסף — דורון טלמון, הסולנית של ג'יין בורדו, שגדלה במושב רמות.
ברמת הגולן 34 בתי כנסת עתיקים. מי שרוצה להוסיף את זה לרשימת הזכויות — יכול. אני חושב על השיקום שלהם, לעומת ההרס של אתרים ארכיאולוגיים שמתרחש מצפון לישראל. אצלנו אפשר להתווכח על היסטוריה כדי להתווכח על העתיד. שם משמידים היסטוריה. ולא, זה לא אומר שהתפיסה שלי ניצחה, אלא בעיקר שאלה שמקיפים אותנו לא מפסיקים להפסיד בכל מה שקשור לעצמם. ביום שבו יצליחו לגדל דובדבנים, זמרות כמו דורון, צימרים ומאמינים חדשים כמו רענן שקד — המציאות תשתנה. •
