אשתו של נחום (שם בדוי) יושבת על כיסא ומקשיבה בריכוז להסבריו על תלוש המשכורת שהוא אוחז, עוקבת אחר המספרים ומהנהנת מדי פעם, כאילו מחזקת את דבריו: "1,500 שקל זה רק מסים, והשאר מעוקל בגלל חוב לבנק", הוא אומר, והיא שותקת. בדירה שבלב רובע ז' באשדוד, הבית מבהיק: הסלון המרופט שרכשו בכמה עשרות שקלים מעוטר במפיות תחרה, וספרי הקודש מסודרים בקפידה בשידת ויטרינה, שקיבלו ממישהו לפני כמה שנים.
יום חמישי היום, אך ידיה של שושנה (שם בדוי) ריקות מעבודה, ומהמטבח לא עולים ריחות תבשילי השבת. בעלה הגיע הביתה להפסקה קצרה מהעבודה, ידיו גם הן ריקות מסלי קניות שהביא מהשוק, פיו אילם מבשורה שתשמח את ליבה ותעלה חיוך על שפתיה. עבורה, שבת המלכה היא תזכורת חוזרת לעוני ולתלותם המוחלטת בבריות. "כל יום חמישי הוא נס", אומר נחום בחיוך ריק משיניים, ומודה לבורא עולם על אנשים טובים שמאפשרים סעודת שבת כהלכתה ומביאים ארגז מזון או 300־200 שקל לצורכי השבת. "אני לא רוצה שיידעו מי אני, לא צריך שירחמו עליי, אבל אולי תצלמי את הפה שלי כדי שיראו איך נראה בן אדם עובד, עוד לא בן 50, שאין לו כסף ללכת לרופא שיניים?"
קראו את הכתבות הקודמות בפרויקט:
"הפנתרים לא גרים פה יותר" - מסע בשכונת מוסררה
"צד ג'", ביקור בשכונה ג' בקריית-ים
הם עלו לארץ לפני כעשור. "שם היינו יהודים, לא חרדים או חילונים", אומר נחום. "ביקשנו להגיע לאשדוד ומצאנו דירה ברובע ז', שאפילו הצלחנו לקנות. אז המחירים עוד היו סבירים, וככה, עם סכום כסף שהיה לי מהמכירה של הבית בחו"ל, לקחנו משכנתה והתחלנו לשלם אותה".
אם הייתה לו תקווה שכאן בארץ הקודש יוכל ללמוד בישיבה, היא התנפצה בתוך פחות משנה. המשכנתה התבררה כעול אדיר, והוא החליט לצאת לעבוד. בבית כבר היו אז ילדים קטנים, וההוצאות תפחו ותפחו, עד שלא נותרה ברירה אלא למכור את הדירה שקנו ולעבור להתגורר בשכירות. "מכרתי את הבית ושילמתי את המשכנתה. נשארו לי אלף דולר ביד, לא תאמיני מה עשיתי איתם". הוא שותק ואז מחייך, "לקחתי את כל המשפחה ליומיים בבית מלון בצפת, אמצע שבוע, מתי שקצת יותר זול. אני לא מצטער על זה, מאז לא הייתי בחופשה או בטיול. לפחות נהנינו".
נחום, שושנה ומשפחתם הספיקו לעבור מאז בין שבע דירות שכורות, נדדו בתוך השכונה, כשהם נאחזים בקהילה ובסביבה המגוננת. הוא מעולם לא הפסיק לעבוד, אך החובות סירבו להיעלם: "בינתיים נולדו לנו עוד ילדים, ברוך השם. פעם, כשהם היו קטנים, הייתי יכול לשלם הלוואות מהביטוח הלאומי שלהם, היום חלק גדלו ועכשיו הם עוזרים לי. ילדים, עוד לפני שאתה משלם מסים למדינה ולעירייה, זה הרבה הוצאות של חשמל, מים, בגדים ואוכל. בלי הלוואות מהבנק לא הייתי יכול לגדל אותם".
נחום מספר שהוא חייב לבנק כמעט 200 אלף שקל, וגם בהסדר שעשה עם ההוצאה לפועל הוא מתקשה לעמוד. "אין לי דרך לצאת מזה, אני לא נרדם בלילות. אני יודע שבשבת אני צריך לשמוח, אבל דווקא זה היום הכי קשה, כי המחשבות משתלטות עליי ואני לא מצליח להירדם. מה יהיה הסוף?"
מה הכי קשה לך?
"לקבל כסף מהילדים. הם עשו לי הלוואה לא מזמן, והם גם עוזרים בסכומי כסף משתנים. היו לי שלושה חשבונות חשמל שלא שילמתי, וכבר עמדו לנתק לנו את הזרם, אז הם באו ושילמו. אני קבור כל יום מחדש, כי אני רואה את הילדים שלי, גם הם בדרך למטה".
המסע אליו יצאנו לפני כמה שבועות – ביקור בשכונות המצוקה של ישראל – מגיע הפעם לאשדוד. ברוכים הבאים לרובע ז', השכונה שמחזיקה בתואר המפוקפק "אחד המתחמים היהודיים הדחוסים בישראל": על פני 626 דונם בלבד מצטופפים פה יותר מ־20 אלף תושבים, כולם עד האחרון שבהם חרדים. 83.7 אחוז מתושבי הרובע (על פי מפקד האוכלוסין האחרון, שנערך בשנת 2008) חיים מתחת לקו העוני.
כמו במוסררה בירושלים ובשיכון ג' בקריית־ים – השכונות הקודמות שבהן ביקרנו במסגרת סדרת הכתבות – גם ברובע ז' לא תראו הומלסים ברחובות או עוללים מזי רעב התרים אחר מזון בערימות אשפה מהבילות. אבל העוני כאן הוא לא עוני שנובע מהיסטוריה של הזנחה (כמו במוסררה) או מאוכלוסייה שהולכת ומזדקנת (כמו בשיכון ג' בקריית־ים). כאן הסיבה היא אחרת: העוני ברובע ז' הוא מתוך סדר עדיפויות שונה. "כן", מאשר שניר אלמליח (33), יליד ותושב השכונה, "יש כאן אנשים שבחיים לא נסעו לחו"ל, זה אפילו לא בתת־מודע שלהם, ואין להם בעיה עם זה, הם מאושרים. הם לא מחפשים פסטיבלים או מועדונים וטיסות. מבחינתם האושר זה כשהילד חוזר הביתה ואמא שלו מגישה לו ארוחת צהריים, והוא קם יפה ואומר לה 'תודה' ומברך על המזון. האבא מאושר מזה שהילד חוזר מהתלמוד תורה והם לומדים יחד פרק או משנה. זה בדיוק ההבדל: סדרי העדיפויות".
זה מתחיל בסביבות השעה 12 בצהריים. עם הצלצול של סוף יום הלימודים נפתחות הדלתות הראשונות בגני הילדים ובתלמודי התורה, משלחות לדרכם תינוקות של בית רבן: מי לזרועות אמו הממתינה ליד השער ובידיה פעוט; ומי לחיבוקו של אביו האברך, שפסק מתלמודו לצורכי הבית; קטנים אוחזים בכף יד אחיהם הקטנים עוד יותר וגדולים, מתוגברים בעגלות תינוק, נעים בין הילדים, תרים אחר צמה מוכרת או כיפה רקומה מזוהה; השאר פוגשים סבתות מגויסות, דודים על אופניים מרובי כיסאות וחבורות אמהות שצועדות בצוותא. כמעט מאה מוסדות חינוך חרדיים שוכנים בין גבולותיו הצרים של הרובע הזה, והם משרתים כ־13 אלף ילדים ובני נוער עד גיל 17 אשר מתגוררים בו. נדמה שכולם פה עכשיו, ברחוב רבי יוחנן בן זכאי. למתבונן החילוני זה נראה מהצד כמו מסיבת רחוב אדירת ממדים ורבת משתתפים, ועם זאת מאופקת וצנועה, כבושה בסייגים מחמירים וגדורה היטב בתרי"ג מצוות.
ועוד משהו שמיד נגלה לעין: כו־לם נעים פה במתינות ואינם ממהרים להתפזר כל אחד למקומו. השעון כאן מתקתק בקצב האג'נדה: ילדים, ילדים, ילדים. הילדים מכתיבים את אירועי היום, השנה, החיים. הילדים הם הלב הפועם של החברה החרדית, הם המניעים אותה ומשפיעים על כל אורחות חייה, ומי שלא ראה את השעה הזאת ביום, שבה מוצגת פרקטיקת הילודה בכל עוצמתה ובמלוא תפארתה ברחבי הרובע, אולי כבר לא יבין חרדים לעולם.
עשרות זרמים חסידיים וליטאיים יש כאן: גור ובעלז, ויז'ניץ, קהילות ספרדיות המתכנסות סביב רבנים שונים ואינספור שטיבלך ובתי כנסת. "הציבור החרדי מורכב מפסיפס של סגנונות", מפרשן אלמליח, "וזה כמו במעגל: יש אחד שקרוב לקצה ואחד שקרוב למרכז, אבל כולם בתוכו חיים לפי קונספט אחיד של היצמדות לתורה ולמצוות ולתלות בדעת הרב".
אלמליח עצמו שייך לזרם הליטאי על אף היותו ספרדי. הוא ואחיו חונכו מגיל צעיר בתלמודי תורה ובישיבות של ליטאים, כחלק מהתפיסה שראתה (ובמקרים רבים עדיין רואה) בהם מוסדות משובחים יותר, כאלה שעשויים לשפר את מעמדו של הילד בעולם התורני. אלמליח — אב לשלושה, אברך בכולל, מתנדב במד"א, בזק"א ובשלל עמותות חסד וצדקה, שמלווה גם נוער בסיכון ומוכר כפעיל ציבור — חי כל חייו ברובע ז', אבל בקיא היטב ברזי העולם שמחוצה לו. "את קוראת 'עני' לאדם שחי מתחת לקו העוני — זה בעיניים שלך, בעיניים של המדינה", הוא מסביר. "לפי הקריטריון הזה, את כנראה צודקת. אם מצרפים את המספרים של המשכורות, מרבית המשפחות כאן באמת חיות מתחת לקו העוני, אבל בפועל הן לא עניות, יש להן כל מה שצריך, ומרביתן גם לא זקוקות לסכום הזה. החרדי מאמין שלא משנה כמה כסף הוא מקבל, משנה אם יש בו ברכה, אם יש לו ערך סגולי".
מה נחשב "כסף מבורך"?
"מי שמקבל על עצמו עול תורה מסירים מעליו עול דרך ארץ. גם בתוך המגזר החרדי רואים את ההבדל: דווקא אלו שהיו אברכים ולמדו תורה הצליחו כלכלית בחיים יותר מאלו שגם עבדו וגם שילמו".
המתמטיקה הזאת לא עובדת בחיים.
"בטח שכן. קחי משפחה חרדית שהאבא יושב ולומד תורה והאמא גננת או מורה ויש להם שישה־שבעה ילדים לגדל. בתכלס הם מחתנים את כולם עם דירות ומסתדרים בחיים, ולעומתם במשפחה חילונית, שבה שני בני הזוג עובדים קשה כל החיים עם הכנסה של 30 אלף שקל בחודש, בקושי מצליחים לחתן את הילדים בלי להיכנס לחובות. לאחד יהיה מינוס של 70 אלף בבנק, לשני מינוס של 5,000, ושניהם לא ישנים אותו דבר בלילה. לציבור החרדי תמיד יהיה פחות, אבל הוא מסתדר כלכלית ועוזר לעצמו יותר טוב מהציבור החילוני. במבחן התוצאה: למי יש מינוס יותר גדול בבנק?"
רחוק משפת הים וכלוא בפאתי העיר ממזרח, עולה על גדותיו רובע ז', וכבר עשר שנים שאוכלוסייתו גולשת לרבעים השכנים. הפרדוקס מובנה במספרים: אין להשיג כאן דירות, וגם הבלוקים הטרומיים ברבעים ג' ו־ו', שגובלים ברובע ז', הפכו מבוקשים ויקרים. משפחות חרדיות המחפשות להסתופף באוהלה של תורה ישלמו היום 900־800 אלף שקל על דירה בסמוך לגבול הרובע. אם במקרה ימצאו דירה בתוך הרובע, יתבקשו להוסיף עוד כ־400־300 אלף שקל, לפעמים גם יותר. העיר אשדוד כולה סובלת ממצוקת שטח, אבל נדמה שהחרדים חווים אותה על בשרם הרבה יותר מהשאר.
לא תמיד זה היה כך. האדמות שעליהן הוקמה העיר אשדוד, בשנת 1956, נכבשו כמעט חצי שנה לאחר קום המדינה. איסדוד הערבית, שהייתה מאוכלסת בכמה אלפי תושבים, לא במהרה נכנעה, ורק לאחר כמה ניסיונות של צה"ל נפלה לבסוף באוקטובר 1948, במבצע יואב.
בנובמבר 1956 הגיעו למקום המתיישבים הראשונים: 22 משפחות עולים ממרוקו. חודשיים לאחר מכן הגיעו עולים ממצרים ומרומניה, 370 נפש בסך הכל. אשדוד יצאה לדרך בברכתו האישית של בן־גוריון. ספק אם היה מנחש שבתוך 61 שנים תגדל לכדי מטרופולין אדיר שמונה כיום כמעט רבע מיליון תושבים. אבל לגידול המהיר יש מחיר, ועם העיר גדלו גם החצרות האחוריות שלה. מלבד רובע ז', גם רבעים נוספים בעיר מוגדרים מתחמי עוני, כל אחד ומאפייני המצוקה שלו. על פי המדד החברתי־כלכלי של הרשויות המקומיות שפורסם לפני כחודשיים, אשדוד נמצאת במקום ה־118 (מקום 252 הוא הגבוה ביותר), שאליו טיפסה מהמקום ה־112 בשנת 2008, אך במדדים הסוציו־אקונומיים נותרה באשכול החמישי (מתוך עשרה).
רובע ז' הוא אמנם העני שברובעי העיר, אך אוחז בסטטיסטיקה יוצאת דופן של בעלי דירות. כ־80 אחוז, כך על פי הנתונים של המכון לרפורמות מבניות, מתגוררים בדירה בבעלותם. רוב הרוכשים היו זוגות צעירים ששמעו על השכונה החרדית החדשה כשהוקמה בשנות ה־90, ומי שהצליח לשים את ידו על דירת שלושה חדרים נחשב היום לבר־מזל. "האחוז הגבוה של בעלי דירות ברובע מוכיח שרוב תושביו אולי חיים בעוני, אבל הם לא עניים, כי יש להם נכס", אומר אבי אמסלם, תושב השכונה וחבר המועצה מטעם ש"ס. "עוני פירושו להיות תלוי במדינה, ואלו אנשים שלמרות הקושי יודעים לכלכל את חייהם ולחיות על פי מה שיש להם. אני לא ראיתי אנשים שהגיעו לפת לחם ברובע ז', אני לא רואה אותם בצמתים פושטים יד, או חיים במחסור נורא".
אמסלם ממונה על התרבות התורנית למורשת המזרח בעיר ומפעיל בית תמחוי ברובע ג' הסמוך. "לא תראי חרדים שמגיעים אלינו לאכול. באים בעיקר קשישים, הומלסים, עולים מברית־המועצות. אבל לא חרדים. תבדקי ותראי ששיעור מחזיקי הרכב בקרב תושבי רובע ז' הוא הנמוך בעיר. פשוט יש להם סדרי עדיפויות והם בוחרים איפה להוציא את מעט הכסף שיש להם. אני רואה אולמות מלאים בפעילויות התרבות שאנחנו מארגנים, גם אם האירוע עולה 20 שקל. אני רואה אותם נוסעים לאירועים ולחתונות. הם פשוט חיים את חייהם".
שרה (שם בדוי) החליטה לעזוב את רובע ז' לפני שנתיים, לאחר שהיא ובעלה חשו שאינם מתאימים לשכונה. הם גרו שם כמעט 20 שנה, גידלו שם את ילדיהם, עד שהחליטו להתקפל ולעזוב, לא רחוק, בסך הכל לרובע אחר. "המבטים וההערות על צורת הלבוש שלי לא נפסקו", היא מספרת. "זה הגיע עד לזה שהתקשרו אליי מבית הספר של הבנים והודיעו לי שהם לא יכולים להמשיך ללמוד שם בגלל שלא הייתי מספיק צנועה, לטעמם".
היא ובעלה בני עדות המזרח ושייכים לציבור מצביעי ש"ס. בעלה חובש כיפה שחורה ולבוש חולצה לבנה, כדרך החרדים עד היום, אך אינו מזוקן. שרה הסירה את כיסוי הראש ומתלבשת בצניעות יחסית, שכוללת חצאיות מעל הגובה המותר ברובע ז'. "הלחץ עלינו הפך לסיוט, והרגשתי שגם הילדים וגם אני נחנקים שם", היא מספרת.
כשהעמידו את דירת ארבעת החדרים שלהם למכירה, עמדו הקונים בתור: "משפחות אשכנזיות מוכנות לשלם הרבה כסף על דירה. במשך שנים, לפחות פעם בשבוע דפקו אצלנו על הדלת ושאלו אם אנחנו מוכרים, ברגע שפירסמנו שהדירה למכירה היו הרבה קופצים". בסוף סגרו על 1.3 מיליון, "למרות שיכולנו לקבל עוד יותר מזה", אומר בעלה של שרה, "אבל אין לי עניין סתם לקחת כסף מאנשים רק בגלל שאני יודע שהם ייתנו כל סכום. זה לא הוגן".
שרה מספרת שהסיבה העיקרית לעזיבה הייתה התחושה שהם מצויים בתחתית שרשרת המזון של החברה החרדית ברובע: "בבניין לא רחוק הייתה אמא, שבכל פעם שהיא כעסה על הבן שלה, איימה עליו שתשלח אותו לעונש 'לעמוד ליד הבניין של הספרדים'. מה הפלא שכשהילדים שלי ירדו לשחק קראו להם 'שלוחים' ו'מסריחים', רק כי הם לא אשכנזים? בחלק מהבניינים יש ועדת קבלה שמסננת את המשפחות, משאירה בחוץ את הספרדים. היוצאים מן הכלל הם ספרדים ש'השתכנזו', שמתפללים בבית כנסת אשכנזי ושולחים את הילדים למוסדות חינוך אשכנזיים. במקרה כזה אולי כן יקבלו אותם לבניין אחרי ש'הוכיחו את עצמם'".
אבל גם האשכנזים הם אברכים עניים ברובם, מאיפה הכסף לדירות?
"נכון, המשפחות האשכנזיות מרובות ילדים, אבל יש אצל חלקן ירושות שהשאירו סבים וסבתות ניצולי שואה".
עכשיו התחילה לעבוד לראשונה בחייה, היא יוצאת כל בוקר לצד השני של העיר וחוזרת אחר הצהריים לבית החדש. היא לא מתגעגעת לרובע ז', לא מחפשת להיות יותר חלק מקהילה סגורה: "יש הפרדה ברורה בין החסידויות, מה שיוצר מאבקי שליטה תמידיים. חסידי גור חזקים יותר מבעלז, ויז'ניץ פתוחים יותר מהשאר, חלק מהם לא ייכנסו לסופר אם זה לא יום של גברים, וחלק מהם ייסעו לחו"ל ויקנו בגדים של מותגים. את קוראת להם עניים, אבל הם לא יחליפו את העוני הזה ולא יוותרו על החיים ברובע ז'. מבחינתם, נורמלי שחסר, שצריך להסתפק במועט. כשצריך, הם מוצאים את הכסף".
74 אחוז בחור "ביהדות התורה": רובע ד' במספרים
על פי הדוח של המכון לרפורמות מבניות, 83.7 אחוז מתושבי רובע ז' חיים מתחת לקו העוני, וזאת למרות ש־79.9 אחוז מהתושבים גרים בדירה בבעלותם. רבים מהם, יש להניח, רכשו את הדירות לפני כ־20 שנה, בעת הקמת השכונה, כשהמחירים היו עדיין סבירים. על פי האתר מדלן, משפחה שתבקש לרכוש כיום נכס ברובע, בהנחה שתמצא כזו, תתבקש לשלם בממוצע 1.4 מיליון שקל לדירת שלושה חדרים, ו־1.6 מיליון לארבעה. השכר הממוצע של תושבי השכונה עומד על 4,420 שקל, אך מתחלק על יותר נפשות, מכיוון שמדובר במשפחות מרובות ילדים (67 אחוז מתושבי השכונה הם בני פחות מ־17). גם הזהות הפוליטית של הרובע היא חד־משמעית: 74 אחוז מהבוחרים בבחירות 2015 שילשלו לקלפי פתק של יהדות התורה. 19 אחוז בחרו ש"ס (ירידה חדה מ־24 אחוז בבחירות 2013), ואחוז אחד בחרו בליכוד. כל השאר ‑ הצביעו למפלגות אחרות.
כדי להקיף את כל הרובע בנסיעה איטית, ובתנאי שלא מדובר בשעות הסואנות של יציאת בני ישראל מתלמוד תורתם, אין צורך ביותר מעשר דקות. דרך חלון הרכב נפרשת אחת התופעות הייחודיות בנוף האורבני הארצישראלי, ועניינה אינספור שלטים מכל הצבעים והגדלים שמתנוססים על בנייני המגורים ומציעים את מרכולתם: מאופניים חשמליים ועד שרוך נעל, בגדים ודברי איפור, שעונים וטלפונים סלולריים, נעליים וקופות חולים, פאות ודברי סדקית, צ'יינג'ים להחלפת כספים וחליפות לגברים. כל הדירות הללו משמשות גם למגורים וגם כעסק שממנו מתפרנסת המשפחה. בעת ביקורינו שם נצפתה תנועה ערה של קונים בין הדירות־חנויות האלו, ונראה כי חלומם של האבות המייסדים לשמור את תושבי הרובע בתוך השכונה, הרחק מפגעי הקניונים והעיר הקורצת, הוגשם די במלואו. "הראשונים שנפגעים מהמצב הזה הם תושבי אשדוד", אומר אייל בן שמחון, העורך והבעלים של אתר חדשות מקומי. "בעלי עסקים ברבעים שכנים בקושי מצליחים להחזיק את העסק שלהם על הרגליים. אחרי שכר דירה ומסים, קשה מאוד להרוויח משהו. התחרות שיש להם כאן לא הוגנת, זה ברור שאנשים יעדיפו גם מבחוץ לבוא ולקנות כאן, המחירים זולים ב־40־30 אחוז. ודאי שזה יוצר אנטגוניזם ומתיחות, אני רואה את זה בתגובות שאנשים מפרסמים".
הוא בנו של שאול בן שמחון, מי שנשלח לאשדוד על ידי בן־גוריון כדי למלא את תפקיד מזכיר מועצת הפועלים בעיר, וזכור כפעיל חברתי וכחבר הוועדה המרכזת של ההסתדרות. בנו אייל, שמעולם לא עזב את אשדוד ואף כיהן כחבר מועצה בעבר, אומר כי ככל שהחברה החרדית גדלה, כך מתעצמת בתוכה התחרות על הבכורה הדתית: "כל זרם מוסיף החמרות וגדרים, מי יהיה יותר קיצוני, מי לא יתייצב בלשכת גיוס, מי יילחם יותר על השבת".
בן שמחון אומר שתהליך ההתחרדות עלול לפגוע בשאר העיר. "גם לעניים שבהם יש כסף, אבל הוא מסתובב כאן ברובע ולא יוצא ממנו. הם קונים אחד אצל השני והעסק משתלם לכל הצדדים, חוץ מאשר לשאר תושבי העיר. הרבנים סוגרים אותם ברובע, וחלקם אוסרים על הציבור לקנות בקניון. האינטרס הוא להגביה את הגדרות ולשמור אותם סגורים ברובע ולא חשופים בכלל לחברה שבחוץ. מה שהתחיל ברובע ז' מתפשט לרבעים השכנים: השכונות המזרחיות, שפעם היו מאוכלסות בעולים משנות ה־50, נמצאות היום בתהליך התחרדות משמעותי".
ברובע ז' אין מגדלים עם מרפסת שצופה לים — קומות גבוהות הופכות לקללה בשבתות וחגים — וגם לא בתי קפה או שבילי אופניים. מה שיש – והרבה — הם קרוואנים, או בשפה המוניציפלית: "מבנים יבילים". מתחם החרגול הוא הגדול מבין ארבעה אתרי הקרוואנים הפזורים ברובע ז': בכל בוקר באים בשעריו הזמניים 877 ילדים, שלומדים במוסדות החינוך במתחם, ועוד מאות נוספים מגיעים בשעות אחר הצהריים למתנ"ס. על פי הבטחת העירייה יוסב המתחם כולו בתוך שנתיים למבני קבע. הרובע שוקק בתי כנסת – 66 במספר — חלקם בקרוואנים. גם מספר גני הילדים בעיר נוסק, אלא שמתוך 47 גנים, 28 שוכנים במבנים יבילים.
"המציאות משיגה את השטח", אומר אמסלם, "ואנחנו עסוקים בהדבקת הפער הזה, שהתחיל כפתרונות זמניים לדיור וחינוך ועכשיו הגיע הזמן לתת מענה קבוע ומתמשך. מספר התושבים ברובע ז' שווה למספרם של תושבי ארבעה רבעים, הפתרון יהיה חייב להיות בכיוון של שכונה חרדית ייעודית נוספת".
מה העירייה עושה לגבי העסקים שפועלים בדירות?
"אלו אנשים שרובם המכריע משלם מסים ורוצה להתפרנס בכבוד. אי־אפשר לעודד אותם לצאת לעבוד ולא להקצות להם שום משאבים, שום מבנים ציבוריים או מרכזי תרבות וקניות. באין פתרונות אחרים, ובהינתן שהרובע בנוי ברובו ללא יכולת להתפתח, חייבים להתחשב בצורכי התושבים ולא להקשות עליהם עוד יותר".
בחודש שעבר נכנסה חברת אוטובוסים חדשה לשכונות באשדוד, וחלק מנתיבי הנסיעה הוסטו סוף־סוף מהרחובות הראשיים והצפופים. גם קו חדש לרכבת הוסדר לראשונה מאז נפתחה התחנה ונוספו קווים ישירים לרבעים אחרים בעיר. חלק מהגינות הציבוריות שופצו וארגזי החול הוחלפו בדשא סינתטי. "מתחילים להרגיש בשינוי. משהו קורה כאן, והוא טוב יותר מבעבר", אומר אלמליח ומצביע סביבו. "בעירייה מבינים שהסתפקות במועט זה לא אומר שאנחנו אוהבים לכלוך או שנוותר על גינות נורמליות לילדים".
מבחינתו, החיים ברובע ז' הם גן עדן, אלו רק החילונים שרואים חרדים וחושבים מצוקה: "את שלושת הילדים שלי שלחתי עד גיל שנתיים וחצי למטפלת בשבעה שקלים לשעה. לך זה נראה משונה, לי זה נראה טבעי: חרדי לא מנסה להתפרנס כדי להגדיל את הנכסים ואת העושר שלו, הוא מפרנס את עצמו כדי להתקיים. אישה יודעת שאם היא תבקש 25 שקל לשעה, אין מי שייתן לה סכום כזה. איזו אמא תצא לעבוד אם היא מכניסה פחות ממה שהיא מוציאה? עדיף לה לגדל את הילד בעצמה".
והיית רגוע עם מטפלת בשבעה שקלים לשעה?
"את מחפשת פיקוח על המטפלת כאילו זה מה שיבטיח לך את האמינות שלה, ואני יודע מי זאת האישה שמטפלת בילדים שלי, אחרת לא הייתי שולח אותם אליה, אז מה ההבדל בינינו? כל אחד דואג לילדיו על פי דרכו ועל פי אמצעיו".
בעודנו עוברים ברחוב רבי אליעזר בן הורקנוס, התמלאה הגינה הגדולה לפתע בכמה עשרות ילדות, שהגיעו עם המורות להפסקת שמש באמצע יום הלימודים. "תראי אותן, איך הן מאושרות", מדגים אלמליח את תזת ההסתפקות במועט. "כולן על נדנדה אחת ומגלשה אחת. הן לא מבקשות ולא רוצות יותר מזה. אל תנסו להבין או לשפוט, פשוט תקבלו את העובדה שהערכים שלנו שונים משלכם. ושככה גם תמיד נשאף לחיות". •
עיריית אשדוד: "מקדמים תוכנית לרבעים החרדיים"
מעיריית אשדוד נמסר בתגובה: "דומה כי הרבעים החרדיים באשדוד מייצגים חזות של רבעים מוחלשים, אך עם זאת ניתן להתרשם מתופעה מופלאה וייחודית ברמה הארצית בתחום ההתחדשות העירונית, שכן יותר מ־65 אחוז בקשות של תמ"א 38 מוגשות ומאושרות דווקא ברבעים אלו. גם העבודה החברתית שנעשית ברבעים, בשיתוף המינהל לשירותים חברתיים בעיר, תורם להעלאת המודעות לפרויקטים של התחדשות עירונית בעיר, באמצעות מימון קורסים בתכנון.
"עיריית אשדוד מעולם לא העלימה עין מעבירות בנייה ברובע זה או אחר. אדרבה, באישור תוכניות ברמה העירונית אנו מדגישים את העובדה, חדשות לבקרים, שאישור תוכנית (היתר בנייה או תוכנית בניין ערים) במקרה של עבירות בנייה איננו מתן לגיטימציה לעידוד עבריינות בנייה.
"בימים אלו מקדמת העירייה תוכניות לרובעים החרדיים, כאשר התכנון האורבני איננו תכנון סטנדרטי אלא תכנון מותאם לאוכלוסייה הספציפית. זה מקור הכוח של אגף התכנון היודע לשלב שימושים נכונים (מסחר בדירות קומות הקרקע או במבנה מגורים סטנדרטי) לסביבה הספציפית, ומה שנכון לאזור מגורים אחד אינו נכון בהכרח לאזור מגורים אחר".
