שמונה בבוקר בשוק מחנה יהודה בירושלים. הרוכלים המנומנמים מסדרים לאיטם את הבסטות ופורסים בעצלתיים את הסחורה על המדפים, אבל במסעדת "פסטה בסטה" ההתרחשות כבר בשיאה: אישה בשביס ורוד־לבן ובזוג עגילים עדינים טובלת את ידיה עמוק בתוך צרור של בזיליקום ריחני.

"אני ממיינת החוצה את העלים הרקובים, ואת השאר מכניסה למי חומץ או מלח", היא מסבירה בחיוך ערני. "המים אמורים להמס את כל הדברים הדביקים שהחרקים מפרישים כדי להגן על עצמם, וגם חושפים את החרקים שנותרו על העלים. אחר כך צריך לשטוף את העלים תחת זרם מים". אחרי שסיימה עם הבזיליקום היא עוברת לפטריות. "הפטריות גדלות על מצע שאינו מאיים מבחינת חרקים, אבל יש לפעמים תופעה של קורי עכביש ועכבישים אז אנחנו צריכות לבדוק את זה", היא אומרת. "כך קובעת ההלכה היהודית".

קראו את הכתחקירים שהתפרסמו בנושא ב"ידיעות אחרונות" בחודש האחרון:

זה כמו להתמודד מול ארגון פשע 

אני, אשתי ועסקי הכשרויות שמגלגלים מיליונים

לאחר תחילת הפעילות "השגחה פרטית", החלה הרבנות להטיל קנסות על עסקים שנעזרו בשירותי הארגון והציגו עצמם ככשרים, משום ש"הם עוברים על חוק הונאה בכשרות". שני בעלי מסעדות בירושלים החליטו להיאבק בקנסות הללו באמצעות עתירה לבג"ץ, בטענה כי הרבנות פוגעת בחופש הדת. העותרים אף קיבלו את תמיכתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין, שהבהיר לבג"ץ כי בעיניו אין עבירה על החוק כל עוד תעודת הכשרות האלטרנטיבית אינה משתמשת במילה המפורשת "כשר".

כשר, בלי תעודה. אחת המסעדות בירושלים | אלכס קולומויסקי

העתירה נדחתה, אך ב"השגחה פרטית" ביקשו לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב. נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, אישרה את הבקשה והדיונים בעתירה אמורים להתחדש בשבוע הבא בהרכב של שבעה שופטים. בשבוע שעבר התברר בתשובת המדינה כי היועץ המשפטי שינה את עמדתו. בניגוד לוינשטיין, מנדלבליט — שומר תורה ומצוות — מתנגד להצגת תעודות כשרות אלטרנטיביות אפילו ללא המילה "כשר". לדבריו, מצב זה "עשוי להוביל להכשלה חמורה של הציבור". אבל החידוש הגדול הוא שגם בהתאחדות המלונות ובאיגוד המסעדות החליטו לנקוט עמדה ולהצטרף לעתירה נגד הרבנות.

לא מעגלות פינות

בינתיים, משגיחות הכשרות עובדות כרגיל, תחת הסתייגויות החוק – הן דואגות שהמקום יהיה כשר, אך לא מעניקות תעודה. "אני לא מבינה מי החליט שהשגחת כשרות זו עבודה של גברים", מסבירה חמדה שלום. "עם כל הכבוד, אני קצת יותר מבינה בבישול. המונופול הגברי בתחום מגיע מהצורך של הרבנות לתת לבחורי ישיבה פרנסה שנוגעת לעיסוק העיקרי שלהם – לימוד תורה. אפשר לתת גם להם להיות משגיחים, אבל לא רק להם. גם לנשים מגיע".

מבחינה הלכתית, אכן אין מניעה מנשים לעבוד כמשגיחות כשרות. אלא שבפועל, למעט מקרים יוצאי דופן, המשגיחים בארץ הם גברים. הסיבה לכך היא שברבנות הראשית סירבו במשך שנים לאפשר לנשים להשתתף בקורסים למשגיחי כשרות "מטעמי צניעות". המקצוע נותר נחלתם של גברים בלבד.

אחרי שסיימנו ב"פסטה בסטה" אנחנו ממשיכים ל"פלאפל מולה" ברחוב אגריפס ולערימות הפטרוזיליה. בדרך שלום מספרת שהיא נולדה וגדלה בשכונת הכורדים בירושלים, אם לחמישה ילדים. מאז ומעולם הייתה מסורתית, אבל בשנת 2000 החליטה לחזור לגמרי בתשובה. "הילדים שלי למדו במסגרות דתיות אבל היום הם חילונים, ואני מכבדת אותם. בעלי הוא שומר שבת לייט". ב־2013 הצטרפה לקורס הראשון מסוגו למשגיחות כשרות, ועשתה זאת מסקרנות גרידא. "כאחת שהיא בעלת תשובה תמיד יש לי את הקטע הזה שאני לא יודעת מספיק. רציתי ללמוד את התחום".

לאחר סיום הקורס עברה שלום את מבחני הקבלה של הרבנות, אבל העדיפה שלא לעבוד כמשגיחת כשרות ברבנות אלא לפנות לארגון "השגחה פרטית", שייסד הרב אהרון ליבוביץ'. הארגון מציע תעודת כשרות פרטית ומעניק שירות לכ־25 עסקים בירושלים ובמרכז הארץ. הוא מעסיק בסך הכל שלושה משגיחים, שתיים מהן נשים.

"יש עוד דרך ארוכה". חמדה שלום | צילום: אלכס קולומויסקי

"השגחה פרטית" מערער לא רק על הדומיננטיות הגברית שנפוצה ברבנות הראשית, אלא גם על שיטות העבודה שלה. זאת על רקע ריבוי הטענות על עבודה מרושלת של חלק ממשגיחי הרבנות ועל סגנונם האגרסיבי. "ההבדל בינינו לבין הרבנות הוא שאנחנו לא באות מכורח החוק", אומרת שלום. "אנחנו לא שוטרות אלא עובדות לצד העובדים בגובה העיניים".

שימי אמיגה, מבעלי "פלאפל מולה", מאשר את הדברים. "המשגיח של הרבנות היה בא לעשר דקות והולך, ודקה אחרי שהוא הלך הייתי יכול למכור גמל", הוא אומר, ומיטיב את הכיפה על ראשו. "לפני שנה עברנו ל'השגחה פרטית' כי הבנתי שאנשים לא אוכלים את תעודת הכשרות אלא את האמינות של בעל הבית. המשגיחות שלי באות לעבוד".

ואיך מגיבים הלקוחות?

"יש לקוחות שהעיניים שלהם נפערות כשאני אומר להם שיש לי פה משגיחה. קשה להם לצאת מהקיבעון. אבל אלה שמכירים אותן אוכלים פה בעיניים עצומות".

עבודה משותפת

לא רחוק משם, ב"שווארמה הצמחונית" שבמרכז העיר, אביבית רביע מסתערת על כרוב. גם רביע, בשביס ירקרק ועגילי חישוק גדולים, משגיחה ב"השגחה פרטית". בסיור איתה קל להתרשם שהחיבור בינה לבין בעלי העסקים והעובדים חברי ונעים. "דווקא מתוך הגישה הזו מגיעה הנאמנות", אומרת רביע. "הרי כל אחד יכול לעבוד עלינו, אבל אנחנו לא באות ממקום של שררה. כל הרעיון הוא של עבודה משותפת, לסמוך אחד על השני. ברור שאם אני תופסת מישהו ברמאות זה לא יימשך".

היא בת 49, דור 14 לילידי ירושלים. גדלה כחילונית בשכונת רחביה אך בגיל 30 חזרה בתשובה ועברה לגור בעיר החרדית ביתר עילית, שם גידלה את שבעת ילדיה. "הייתי דתייה הארד־קור", היא אומרת. כששמעה על פתיחתו של קורס למשגיחות כשרות הסתקרנה והצטרפה. דווקא לימודי ההלכה פתחו אותה לגישות חדשות.

"פתאום התחלתי לראות שיש פה דברים אחרים. הבנתי ששום דבר אינו חד־משמעי, לא מבחינת דת ולא מבחינת חרדיות", היא אומרת. התובנה התחדדה כאשר לאחר השלמת הקורס נתקלה בחומה הבצורה שהיא הרבנות הראשית. "לא הבנתי במה נגרע חלקי", היא אומרת. "למה גבר יכול להיות משגיח ואני לא?"

למה באמת?

"לא היה להם שום טיעון הלכתי. כל הטיעונים היו 'שמעו, זה לא צנוע, זו עבודה קשה שצריך לסחוב בה דברים כבדים'. טיעונים לא רציניים. הרי מי נמצא במטבח? זה מקום של נשים מטבע הדברים ומטבע העולם. אז פתאום אני לא מספיק טובה כשזה נוגע לכשרות? היחס של דת לנשים חייב להשתנות, אנחנו כבר נמצאות בשנת 2017".

אחד מהעסקים שעליהם מפקחת רביע הוא "קפה מודוס" במרכז העיר. "אני לא מאמין בכשרות באופן כללי, אבל בעל הבית של המבנה דתי ואני חייב להיות כשר", אומר הבעלים, ליאור גוטריימן. "העדפתי את 'השגחה פרטית' על פני הרבנות כי בתוך הסיפור הזה שנקרא יהדות, הגישה שלהם הרבה יותר ליברלית, והעסקת נשים זה חלק גדול מזה. בבית הקפה הזה היה בהתחלה משגיח של הרבנות, וחוץ מלבוא לשתות אספרסו ולאסוף את השיק בסוף החודש – הוא לא עשה כלום. אני יכול להגיד לאנשים דתיים שעדיף להם להסתמך על 'השגחה פרטית' יותר מאשר על הרבנות כי מדובר באנשים הרבה יותר רציניים שבאמת מקפידים".

זו לא מלחמה אבודה? אתה בעיר מתחרדת.

"להפך, נראה שהמלחמה מצליחה. הרבנות בשלב מסוים תימחק ובעתיד תהיינה הרבה רבנויות – הרפורמית, הברסלבית, האומנית. יהיו חצרות שונות כי אי־אפשר שמוסד אחד ישתלט על המילה 'כשר'. אולי אז גם אנשים יוכלו להתחתן בישראל".

רביע מסכימה. "אני באמת מרגישה שזו מהפכה", היא אומרת. "זה לא רק דת, יש כאן גם פן חברתי. נוצר כאן חיבור בין כל מיני אוכלוסיות וכשאתה נתקל באנשים שונים ממך ביומיום, אתה נהיה יותר פתוח ויותר מקבל, וזה נפלא".