דיוויד רובינגר, צלם גדול ואיש נהדר, הלך אתמול לעולמו, בגיל 92. תמונותיו היו נקודות ציון בחיינו, החל במצור על ירושלים במלחמת העצמאות וגמור בכנסת הנוכחית. לפעמים, יותר משאנחנו זוכרים את האירוע, אנחנו זוכרים את הצילום של רובינגר שליווה אותו. כמו הצנחנים בכותל, כמו הפגנות הפנתרים, כמו מנחם בגין בבופור.

 ירדנה ארזי, 1979

"הייתה לי הזכות לנסוע עם רובינגר לכנרת ולהקדיש יום שלם לצילומיו. כבר אז הוא נחשב לצלם חשוב ברמה לאומית ובינלאומית. מצד שני, אדם צנוע ונעים הליכות. המצלמה, בצבע שחור, הייתה תלויה לו על הצוואר והוא כל הזמן חייך".

זה תמיד האסון הקטן שגורם לנו להזדעזע | הטור האחרון שכתב דוד רובינגר ל"ידיעות אחרונות"

הצנחנים מהכותל נפרדים מדוד רובינגר | גיל קורוטקי

אם תשאלו עיתונאי מה התכונות הנדרשות מצלם עיתונות גדול, הוא יאמר מיד, עין טובה, אצבע זריזה, בטן רעבה לחדש, לשונה, ליוצא דופן, וחוש טוב לקומפוזיציה. 

האמת, זאת רק ההתחלה. צלם עיתונות גדול ניחן בכל התכונות האלה, ובנוסף להן, הוא אמן הפיתוי. צריך היה לראות את רובינגר בעבודה כדי להבין. קחו, למשל, צילום סטנדרטי של פוליטיקאי. המצולם חשדן, כמעט מבוהל. אלמלא היה חשדן, לא היה שורד בפוליטיקה. החשש העיקרי שלו הוא מהצלם. תנועה לא זהירה שלו, והמצלמה תחשוף ברבים את כרסו המתנדנדת; יראו אותו זולל; יראו אותו מעשן סיגר; יראו את כריכות הספרים שמעולם לא קרא. הוא מסתכל בעיניים מבועתות בצלם: מה הוא זומם?

 גולדה מאיר, 1956

פרופ' מירון מדזיני, הדובר של גולדה: "לרובינגר הייתה תכונה מדהימה להתחבב על ראשי ממשלה. גולדה הכניסה אותו למטבח כי הוא לא ביים את הצילומים וזה מה שהיא אהבה. אבל אני חייב להפריך את המיתוס: דברים לא קרו במטבח שלה, אלא בחדר האורחים בדירה"

השלב השני נפתח כשהראיון מסתיים. המרואיין התרוקן מכל מילותיו. אין לו מה לומר, לבד מלשאול בחרדת מה: "איך הייתי?" השאלה מופנית לא למראיין, החשוד תמיד, אלא לצלם. הוא הצופה התמים, הוא המאזין האובייקטיבי. זה השלב שבו הקסם נכנס לסיפור. רובינגר נותן לאיש תחושה שהיה נהדר. לא רק לו: גם לאשתו, גם לילדיו. המרואיין מאושר. פניו מתרככות. הוא מסיר את הז'קט, פורם את העניבה, מתרווח. הוא שפוט.

רובינגר היה עשרות שנים אחד הצלמים הבכירים של שבועון החדשות "טיים". השבועון, שהיה אז בשיא עושרו ובשיא השפעתו, שלח אותו לכל מלחמה, לכל משבר בינלאומי, לכל טקס חשוב. במשימות כאלה הצילום הוא רק קצה הקרחון. לא פחות חשובה היכולת לטוות קשרים, לרכוש נאמנויות, לקנות ידידים; קשרים מספקים נגישות; לא פחות חשוב החוש שממקם את הצלם במקום הנכון ברגע הנכון. צילום הצנחנים בכותל הוא דוגמה מצוינת: כיבוש הכותל תועד בהרבה צילומים, אבל הצילום הזה המחיש יותר מכולם את גודל המעמד, את המשמעות האיקונית שלו. ושימו לב: הם לא מסתכלים על הכותל! הם עומדים בגבם אליו!

אריאל שרון בחוות שקמים, 2001

בנו, גלעד: "רובינגר היה בן בית אצלנו ונהג להתארח בחווה לעיתים תכופות כשמצלמה על צווארו. בצילום הזה רואים את אבא מקרב מספוא לכבשים. אבל לא פחות אני אוהב את הצילומים שצילם אצלנו במטבח, כשאמא נותנת לאבא לטעום מתבשיליה".

משה דיין בגבול עזה, 1956

בתו, יעל: "רובינגר תיעד את משפחת דיין וכך הפך לחבר שלנו. הוא מעולם לא ניסה לתפוס מצולם ברגע של חולשה, אלא תמיד במשהו טוב ומשמעותי. האנטי־תזה לפפראצי. בצילום של אבא חופר ביצורים לקראת מבצע סיני רואים את התפיסה המתחשבת וההומניסטית של רובינגר"

דוד רובינגר ז"ל

אני צלם, לא אמן! אמר דוד רובינגר כשביקשתי להציג את עבודותיו בתערוכה קבוצתית בפסטיבל הצילום לפני מספר שנים. משפט הפתיחה הזה שלו היה סוג של מנטרה והוא חזר עליו לאורך השנים בכל פעם שהתראיין, כשזכה בפרס או כשדיבר בפאנל מומחים בנושא צילום עכשווי. רובינגר התכוון שהוא פועל של צילום - פרולטר. לא איש הגות, אלא איש צווארון כחול שיוצא לעבוד בזירת התרחשות, במטרה להביא אמת כלשהי, ללכוד במצלמתו את ההתרחשות באופן מיוחד.

1977 אצל רבין בסלון. יצחק רבין, אז חבר כנסת, בסיום ראיון מוצלח מצולם בביתו ברמת אביב

שמעון פרס, 1995

בנו, חמי: "אבי אהב והעריך את רובינגר. בשם משפחתנו אני אסיר תודה לו על תיעוד רגעים גדולים בחיי האומה ובחיי משפחתי. כשיש בי געגוע אני תמיד חוזר לתמונותיו ומתמלא התרגשות"

יצחק רבין ז"ל, 1995

בנו, יובל רבין: "התמונה הזו צולמה בבית ראש הממשלה ומציגה שניים מהדברים שאפיינו את אבא בשעות הפנאי: טניס והטלוויזיה ברקע. לפני כמה שנים רובינגר צילם גם אותי עם בתי. הוא בהחלט פס הצילום של מדינת ישראל"

רובינגר עטור הפרסים היה לא רק צלם מופלא ומוערך, אלא גם איש הגון וצנוע שידע לתרץ כל פריים מיוחד בהסבר פרוזאי. את התמונה האיקונית - הצנחנים בכותל - זיהתה לטענתו, אישתו. הוא הימר על תמונת הרב גורן תוקע בשופר בכותל, ואנני רעייתו הביטה בקונטקט, הצביעה על צילום שלושת הצנחנים - וכל השאר הפך היסטוריה, תרתי־משמע. התמונה זכתה לתפוצה רחבה ופורסמה בכל העולם, לא תמיד ברשות. לימים, כשקיבל את פרס ישראל, אמר רובינגר שבין השאר בזכות ה״גניבות״ האלה הוא זכה בפרס.

או למשל התמונה החד־פעמית בה נראה ראש הממשלה מנחם בגין רוכן לעזור לעליזה אשתו לנעול את נעליה במטוס. בכל פעם שרובינגר נשאל על נסיבות הצילום, הוא אמר: התמזל מזלי לעבוד בעיתון עשיר ("טיים") שהעורך שלו מצא לנכון להטיס אותי במחלקה ראשונה. כלומר, במקום להתבשם בהישג העיתונאי היה חשוב לו לציין שאם הקולגות שלו היו מקבלים את אותה הזדמנות, הם היו זוכים בפריים דומה.

משפחת נתניהו, 1995

ראש הממשלה בנימין נתניהו: "רעייתי שרה ואני הצטערנו צער עמוק על פטירתו של דוד רובינגר ז"ל. רובינגר מוכר כ'צלם המדינה', שתיעד רגעים היסטוריים למדינתנו, אבל במקרה האישי שלנו, דוד תיעד רגע של אושר משפחתי שתמיד יישאר נצור בליבנו".

ואכן, רובינגר זכה לצלם בתקופה שבה מזנון הכנסת היה פתוח לצלמים, ולראשי המדינה לא היו מעגלי אבטחה הדוקים כמו היום. אבל היו אלה גם התכונות המיוחדות לו, היושרה ומזגו הנעים, שהכניסו אותו למקומות שהיו סגורים בפני אחרים. למכונית של סאדאת ובגין בקהיר, כשחבורת צלמים מתוסכלת נשארת מאחור, למסוק הרמטכ"ל בגיחה ספונטנית באמצע מערכה, או למטבח של לאה ויצחק רבין בצילום ארוחת הבוקר שלהם.

עם כל זאת, רובינגר לא היה רק נציג העולם הישן והצילום האנלוגי. הוא היה חלוץ שהבין את גודל המהפכה הדיגיטלית בזמן אמיתי, והפנים את ההשפעה הערכית והמעשית הכרוכה בחדשנות ובקדמה. במובן הזה הוא היה צעיר בהרבה מרוב חבריו למקצוע ושלט בכל תוכנה ואפליקציה למיון ועריכת תמונות.

צלמי העיתונות הגדולים היו לסוכני ה״אמת״ שתיווכו את ההתרחשות משדה הקרב, מסערה בים, מוועידת שלום - לעיתון שבמטבח. כך קרה שהבזק שהקפיא רגע באירוע הפך לדימוי איקוני, מייצג של היסטוריה, מעצב זיכרון.

כשרובינגר אמר, אני לא אמן, הוא התכוון לומר, אני לא ממציא מציאות. אני לא מייצר דימויים יש מאין, אלא מנסה ללכוד את הדימויים שכבר קיימים בעולם.  

ההיסטוריה האנושית היא אוסף של כתבים, עדויות וצילומים. בזיכרון האישי והקולקטיבי של כל אחד מאיתנו יש תמונות והבזקים. יום ראשון בבית הספר, מחנה של התנועה, מסיבת יום הולדת, בר מצווה, נישואים… נסו לומר לעצמכם את רצף המילים ״מלחמת ששת הימים״ מבלי לראות בבירור את תמונת הצנחנים בכותל.

דוד רובינגר ייזכר כמייצג ההיסטוריה וכאחד ממעצבי הזיכרון הקולקטיבי של תושבי הארץ הזאת.

בן–גוריון ומזכירו יצחק נבון, 1961

ארז נבון, בנו של הנשיא החמישי: "בצילום רואים את בן־גוריון עם אבא שלי בשדה בוקר. הצילום תופס את ההליכה ואת ההבעה. את הנחישות בעיניו של בן־גוריון ואת אבי, שהיה יד ימינו. פגשתי את רובינגר לאחרונה. הכרתי לו את בני והוא צילם אותנו ושלח את התמונות הנפלאות"

ד"ר יצחק יפעת, הצנחן שבמרכז התמונה: "אני זוכר את הרגע. הלכתי עם חבריי ליד הכותל ולפתע מישהו השתטח על הרצפה וכמעט צעק – עצרו, אני יורה. הוא ביקש שנעמוד במקום וצילם אותנו מבלי לביים. ולא, אין לי את הצילום הזה בבית, מה שלא מפריע לאנשים לעצור אותי ולומר: היי, זה אתה מהצילום. כנראה שעד יום מותי אהיה 'זה שבצילום'".

ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין ז"ל

מבין מאות אלפי התמונות שצילם דוד רובינגר בחייו, תמונה אחת הייתה חביבה במיוחד עליו ועל משפחתו: הילד העיוור בבית חינוך לעיוורים בירושלים, שממשש תבליט של מפת ארץ ישראל. מיכאל רונן, הילד בן העשר שבצילום, כיום בן 67, נפרד אתמול מרובינגר. "הוא היה איש יקר. התפעלתי מיושרו, מצניעותו ומהגינותו", נזכר רונן (אז בן חמו), מכוון פסנתרים המתגורר בבאר־שבע. "באותם ימים לא ידעתי שהוא מצלם אותי". לפני כעשור חודש הקשר, והשניים נפגשו במסגרת ראיון טלוויזיוני על התמונה. "הוא היה איתי מאוד אדיב וסבלני, הוא יחסר לכולנו", מסכם רונן | כתב: לירן לוי, צילום נוכחי של מיכאל רונן: דנה קופל

יצחק רבין ז"ל

אריאל שרון ודוד בן-גוריון

תצוגת אופנה

שרה נתניהו

שרון ובו-גוריון

הפגנה בתל-אביב

בגין וסעדת

רבקה מיכאלי, 1975

"הצילום התרחש בחדר איפור של התוכנית 'ניקוי ראש'", מספרת מיכאלי, "כשאני בתפקיד יו"ר הכנסת ישראל ישעיהו. את רובינגר הכרתי כמו כל ירושלמי. הוא היה מעופף על הקטנוע ומצלם. צלם סקרן, פדנטי אבל לא נטול הומור, ובעיקר – חלוץ צלמי העיתונות"

שחרור הכותל

ערפאת

בן-גוריון ופולה

עמיר פרץ הצעיר