בליל שבת האחרון ישבו צילה וחיים פוגל במרפסת ביתם הצופה לנוף הרים מסחרר. הרוח הקרירה שנשבה העניקה פיצוי נדיב על שבוע חם במיוחד. השלווה הזו הופרה כשהבחינו לפתע ברכב הסייר שהגיע לבחון את הנגיעה בגדר.  

"ביום שישי הרגשתי שמשהו לא טוב עומד לקרות", אומר חיים. "אני ממש לא אדם כזה. לפני שאודי, רותי והילדים נרצחו באיתמר, לא הרגשתי כלום". כשאופנוע הצלה טירטר בעוז, צילה החליטה לגשת לנייד. בהמשך גם נשמעה אזעקה. "המשכנו לשבת במרפסת צמודים לעידכונים", מתאר חיים. למחרת בשבת בבוקר, הודיעו ביישוב על כינוס חירום אחרי התפילה. "הלכתי לתפילה. התלבטתי אם להישאר לכינוס", אומרת צילה. "גם אחרי הרצח באיתמר כינסו את תושבי נווה צוף. אנחנו נסענו אז בליל שבת לאיתמר להביא את שלושת הילדים שנותרו בחיים. אז לא הלכנו לכינוס. הפעם הלכנו. לא קל להתמודד עם כל המבטים המרחמים והטפיחות על השכם. אנחנו צוחקים בבית ואומרים שבני משפחת פוגל צריכים להסתובב עם שלט על הכתף: 'צבע טרי'. אנשים מתכוונים לטוב, אבל אנחנו לא חיים מתוך רחמיים עצמיים, אנחנו המשכנו בחיים".

בין כאב לתקווה | יפעת ארליך עם משפחת סלומון

נווה צוף, או בשמה הרשמי חלמיש, הוקמה בנובמבר 1977, על רכס ההר העטור חורש ים־תיכוני. כמה עשרות משפחות נכנסו אז אל מבנה המשטרה המנדטורי הנטוש הצופה על הכפר נבי סאלח, והתגוררו בו בצפיפות רבה. בהמשך הצליחו להקים יישוב ולהוות לא רק קהילה מגובשת, אלא גם נקודה חשובה בדרך המקשרת בין יישובי מזרח בנימין לשפלה. ביישוב מוסדות חינוך: בית ספר יסודי ממלכתי־דתי, אולפנה אזורית למוזיקה ומחול, תלמוד תורה ומכינה קדם־צבאית. יש בו גם בריכת שחייה, קופת חולים, מרכז להתפתחות הילד, סניף יד שרה, סניף של תנועת הנוער בני עקיבא וארבעה בתי כנסת.

החדירה בשבת האחרונה הייתה הפיגוע הראשון שגבה קורבנות בנפש בתוך הישוב עצמו. לבד מאודי פוגל ז"ל, בן היישוב שנרצח בטבח באיתמר במארס 2011, נרצחו עוד שלושה מתושבי המקום בפיגועי ירי על הצירים הסמוכים: יאיר נבנצאל ז"ל, שרה לישה ז"ל, ואסתר קליימן ז"ל. לרבים הזכיר הפיגוע המחריד השבוע את הפיגוע הנורא באיתמר. גם לתמר, הבת הבכורה של משפחת פוגל, שהייתה אז בת 12, וכיום היא כבר "בחורה לתפארת" שמסיימת בימים אלה שירות לאומי, כמו שמתארים הסבא והסבתא הגאים. "במוצאי שבת תמר התקשרה אלינו. היא בכתה. הכל חזר אלינו, זה העתק הדבק מלפני שש שנים", אומרת צילה. עודדנו את תמר", אומר חיים. "ונרגענו יחד. אין ברירה, אוספים כוחות וממשיכים הלאה. זה המוטו שלנו".

הזוג פוגל כבר שוחח טלפונית עם טובה סלומון, אותה פגשו לפני כניסת שבת כשהגיעה לביתם כדי לקחת מצילה את ה"ארבעס שהכינה לכבוד השלום זכר. אתמול הם הגיעו לאוהל האבלים באלעד, לחזק ולהשתתף בברית של הנכד. "בליל שבת אחרי התפילה, אמרתי מזל טוב ליוסי, הוא היה מאושר", אומר חיים ונאנח.

את התגובה של התושבים לפיגוע כבר אפשר לראות בשטח. המבוגרים ובני הנוער מתעלים את רגשות הכעס והפחד מהפיגוע לעשייה, להקמת מאחז על הצומת שבין נווה צוף למכינה הקדם־צבאית אלישע. המאחז כבר קיבל את השם נווה אח"י, על שם שלושת קורבנות הפיגוע: אלעד, חיה, יוסף. נערה בחצאית ארוכה וכובע רחב שוליים, בונה בידיה טראסה חדשה, אחרת נוטעת עץ זית. מערבל בטון אימתני שופך תכולתו על הקרקע, בני הנוער משטחים את הבטון לשמונה יציקות חדשות לקרוונים. "מדובר בשטח שכבר הוכשר לתב"ע", מבהיר ויקטור ועקנין, איש חינוך, הפעיל בצוות החירום של היישוב. "אנחנו דורשים להפוך את הכביש הדרומי, המקשר אותנו עם יישובי גוש טלמון, לכביש פנימי. הכביש הזה הוא נקודת התורפה שלנו. משם הגיע המחבל. ומשם, מתוך רכב חולף, נזרק בקבוק התבערה שהצית את האש לפני שבעה חודשים".

תוצאות אותה האש עוד ניכרות בשטח, עם שלדי בתים מפוחמים שריח העשן עוד נותר בהם. ההצתה התרחשה בליל שבת, בשיאו של גל השריפות האחרון, ב־25 בנובמבר. כתוצאה מהלהבות שהשתוללו, פונו כל 250 המשפחות המתגוררות ביישוב. 18 בתים, חלקם בתי עץ, נשרפו כליל וקרסו וכ־25 בתים נוספים ניזוקו קשות מהאש. "למזלנו אז לא היו נפגעים בנפש. רוב המשפחות עוד לא סיימו לשקם או לבנות מחדש את הבית והן מתגוררות בקרוואנים", מסביר ועקנין.

ועדיין, למרות הסכנות האורבות בצירי התנועה סביב היישוב המבודד והשריפה הגדולה, רק שתי משפחות עזבו בתקופה האחרונה. "אפילו השבוע הגיעו פניות של משפחות חדשות שרוצות להצטרף", אומרת מירי, דוברת היישוב ואחותו של ע', החייל שניטרל את המחבל, ומיד מוסיפה: "אני מעורבת בפיגוע הזה גם באופן אישי. ההורים שלי גרים מול משפחת סלומון. אבא שלי ואחי שמעו את הצעקות והיו הראשונים להגיע לשם".