אמא שלו, טובה סלומון, לא קוראת לו שמואל. את צעיר ילדיה היא נוהגת לכנות "האוצר". האוצר כבר בן 31. ביום חמישי לפני שבוע לאוצר נולד אוצר משלו. "ילדנו בצהריים. כלומר, חן אשתי הגיבורה, ילדה. מאז אני בעננים. חיכינו לתינוק הזה שלוש שנים", מספר שמואל סלומון ביום רביעי סמוך לאוהל האבלים באלעד. מאז התהפך העולם, אך הוא נאחז בחיים. על פרק ידו של שמואל, האבל על אביו, אחותו ואחיו, יש חוט של חיים. צמיד התינוק מחדר הלידה, שאותו לא הסיר למרות שהיולדת והתינוק כבר שוחררו מבית החולים. אתמול, בטקס ברית המילה המרגש שנערך באלעד, קיבל התינוק את השם ארי יוסף, על שם סבו שנרצח בפיגוע.
עם בוא הבשורה על הולדת בן בכור לבן הזקונים שלהם, טובה ויוסי סלומון, הסבא והסבתא הגאים, רקדו מאושר. ביום שישי בבוקר הגיע שמואל לבית ילדותו בנווה צוף, שמו השני של היישוב חלמיש, כדי לאסוף את טובה למסע סידורים לרגל הלידה. "הגעתי להורים מאושר", הוא נזכר. "גם ההורים מאוד התרגשו. אמא שלי באה לעזור לי לסדר את הבית שלנו בעקבות הלידה. עברנו דרך בית חולים מאיר, כדי לבקר את אשתי ואת התינוק".
מבית החולים נסעו האם ובנה לבית משפחת סלומון הצעירה בפנימיית הדסים, בה חן מדריכה. "סידרנו את הבית ואז הסעתי את אמא חזרה לנווה צוף. התעכבתי בבית כי אמא שלי הכינה סנדוויצ'ים כדי שיהיה לי וכדי שאביא גם לחן. בין לבין הקפצתי אותה למשפחת פוגל. אמא הלכה לקחת מצילה פוגל את ה'ארבעס' (גרגירי חומוס, י"א) שהיא הכינה לכבוד השלום זכר".
בזמן שטובה נכנסה למשפחת פוגל — הוריו של אודי ז"ל, שנרצח באיתמר לפני שש שנים יחד עם רעייתו ושלושה מילדיהם — נותר שמואל ברכב. "אי־אפשר לשכוח את המקרה של פוגל. אני זוכר שחשבתי עליהם, איך הם מתמודדים מאז הפיגוע המחריד ההוא. לא חשבתי לרגע שבתוך כמה שעות אתמודד בעצמי עם סיפור דומה. אחרי כמה דקות אמא שלי חזרה לרכב עם ה'ארבעס' ועם גרביים מתנה מצילה לתינוק. בינתיים מיכל, אלעד והילדים הגיעו באוטובוס הממוגן. הספקנו רק לומר שלום חטוף. גם חיה אחותי הייתה בבית. נפרדתי מכולם באופן הכי רגיל. לפחות את אבא שלי הספקתי לחבק. אלעד, חיה ואבא שלי לא זכו לראות את התינוק". בנקודה הזו הקול שלו נשבר. את הדמעות הוא מסתיר מתחת למשקפי השמש.
עד עכשיו הוא שתק. התחמק בכעס מעיתונאים, עוד לא קולט שברגע אחד איבד לא רק את אביו, אחותו ואחיו, אלא גם את השקט והאלמוניות. "הבנתי שאני כבר לא אדם פרטי. בהתחלה היה לי מאוד קשה, אבל זה המצב. אני לא מאמין שאנחנו עושים דבר כזה, אבל החלטנו להזמין את כל הציבור לברית", הוא מסביר מדוע החליט להפר את השתיקה. "אחרי שכולם באו לבכות איתנו, כולם גם צריכים לשמוח איתנו. אני רוצה שיזכרו אותנו שמחים. אני רוצה שיזכרו את משפחת סלומון בשמחות ולא בעצב. שלא ירחמו עלינו. משפחת סלומון זו משפחה פשוטה, לא משפחה של דרמות. מה הקשר שלה לפיגועי טרור? הדרמות היחידות שהיו עד היום במשפחת סלומון זה השטויות שעשיתי בתיכון. בתיכון גם הפסקתי לשמור מצוות. היום אני דתל"ש".
אחרי שעזב ביום שישי אחר הצהריים את נווה צוף, נסע שוב שמואל לבית חולים מאיר לפגוש את רעייתו ואת יורש העצר. כמה דקות לפני השעה עשר בלילה, מחבל שהצליח לקפוץ מעל גדר היישוב נכנס לבית משפחת סלומון המואר. "הוא שעט ישר למטבח, כי ראה את ההמולה במטבח שבו התרכזו כולם כדי להכין את ה'שלום זכר'" מספרת מיכל לנדא־סלומון, 35. "גם אני הייתי חצי דקה קודם במטבח. אם הוא היה מסתכל ישר מול, הוא היה רואה אותי ואת הילדים. ישבנו בסלון מול הפתח, אבל הוא רץ למטבח. ראיתי את הפרופיל שלו. סימנתי לילדים לבוא איתי, ועברנו שני מטר מאחורי הגב שלו. אלעד ראה אותנו, אבל המחבל פיספס אותנו. עליתי למעלה, הסתגרנו בחדר שבו ישנו התאומים. למרות הצעקות, סימנתי לילדים לשתוק, ונשענתי בכל הכוח על הדלת".
המחבל דקר תחילה את חיה (46) שהייתה קרובה לכניסה. בשארית כוחותיה היא יצאה מהבית וצעקותיה הגיעו לשכנים. אחר כך דקר המחבל את טובה האם. "הוא פתאום שלף סכין, אז התכופפתי והוא דקר אותי בגב", מספרת טובה אחרי שחרורה מבית החולים. "ברחתי למעלה. בהתחלה הסתגרתי בחדר, אבל אז חשבתי שלא ימצאו אותי ואני הולכת ומאבדת דם, אז יצאתי".
מיכל יצאה לרגע מן החדר עם הילדים כדי להגיע לנייד שהיה בחדר סמוך ופגשה לרגע את חיה הפצועה. בינתיים המחבל דקר את יוסי הסב בן ה־70, והחל לנהל מאבק קשה עם אלעד. "אלעד אדם עדין. אבל הבנו מהתחקיר וגם ממה שחמותי ראתה, שהוא נלחם כמו אריה. הוא הצליח להפיל את המחבל פעמיים. הוא עיכב את המחבל והציל אותנו. אני כל הזמן חושבת על כך שהתוצאה הייתה יכולה להיות הרבה יותר קשה ובזכות חיה שיצאה וצעקה ובזכות אלעד, הילדים ניצלו", אומרת מיכל בחיוך שכולו כאב. על החיוך הזה שלא סר מפניה עוד נדבר בהמשך.
באותה העת שהו שמואל וחן בבית החולים וטיפלו יחד בתינוק, נמסים מאושר ומגאווה. "היינו בחדר עם התינוק, מרוכזים בו לגמרי. התנתקנו לחלוטין מהנייד. תיכננתי כבר ללכת הביתה, אבל אז התברר שחן זקוקה לעירוי דם ונשארתי איתה עוד שעתיים. תוך כדי העירוי פתאום הנייד מצלצל ואני מזהה את המספר של דרור גיסי. מה פתאום גיסי מתקשר בשבת? הוא סיפר לי שהיה פיגוע בנווה צוף ושאל אם שמעתי משהו. לא שמעתי כלום. אחרי כמה דקות אורית אחותי התקשרה שוב. היא אמרה שזה אצלנו בבית. גיסי הספיק בינתיים לדבר עם מיכל. זה היה כמה דקות אחרי האירוע. היא עוד הייתה בבית. היא אמרה לו בטלפון שהילדים בסדר. אבל סיפרה שראתה את שלוש הנשימות האחרונות של אלעד ושהיא חושבת שהיא אלמנה. היא אמרה לו את כל זה באנגלית, כדי שהילדים שהיו לידה לא ישמעו. לביאה האישה הזו. גיבורה. אין דברים כאלה. בינתיים בחדשות מעדכנים על פצועים אנוש. לא שמעתי על פצוע אנוש שיצא מזה. מפרסמים אנוש כי פשוט עוד לא קבעו מוות. אורית אחותי שוב מתקשרת בוכה. הרגו את כולם היא אומרת. את כולם".
הצוות הרפואי בבית החולים מאיר ניגש לתפעל את האירוע. הוא הצליח ליצור קשר עם בית החולים שערי צדק ולברר את מצב הפצועים. "רופאה עידכנה אותי שטובה סלומון בחיים, שהיא הגיעה לבית החולים ושמצבה יציב. הרגשתי שאמא שלי חזרה אליי", הוא משתנק. "לקח זמן עד שהגיעה עובדת סוציאלית והודיעה לי רשמית. זה הזוי. אני כבר יודע מה קרה, אבל אני עדיין מקווה שאולי זאת טעות. ראיתי בתמונות את הבית, אבל לקח זמן עד שהצלחתי לעכל, אם בכלל עיכלתי".
"התמונה תקועה בראש"
דבר אחד ודאי לא הצליח שמואל לעכל עד עכשיו. את תמונת מרחץ הדמים במטבח. "לא רציתי לראות את התמונה, אני מצטער על הרגע הזה. זה המטבח שגדלתי בו מגיל אפס. כל הילדות שלי בבית הזה. זה גמר אותי. מי שהוציא את הצילום ידע שזה גמר לי את החיים. התמונה תקועה לי בראש. אני לא יכול לישון מאז".
שמואל לא מוצא מנוח מרגשות האשם על כך שלא היה שם כדי להיאבק במחבל לצד אחיו אלעד. "איך לא הייתי שם? לעזור לו, לתת יד, להילחם, וגם למות יחד עם אלעד. אני יודע שאלעד נלחם, ולא בטוח שאם הייתי שם זה היה נגמר אחרת — אבל המצפון שלי לא שלם על שלא הייתי שם לשמור על אבא שלי, על אחותי חיה, לשמור על אלעד. הייתה לי ילדות מקסימה בנווה צוף. זה מקום מדהים לגדול בו, אבל בתקופות של פיגועים, כבר כילד חשבתי מה יקרה אם מישהו ייכנס לבית. תמיד היה לי בראש מה אעשה. מן תסריט כזה. מאז הצבא אני תמיד עם נשק עליי. תמיד דרוך ומוכן, ובסוף ברגע האמת לא הייתי שם".
מי שכן היה שם הוא ע' בן השכנים. רק שביל הולנדי צר מפריד בין בית משפחת סלומון לבית משפחתו של ע'. לקול צעקותיה של חיה, יצאו האב ובנו החייל החוצה. האב ראה את חיה הפצועה, נכנס לבית וראה את גב המחבל. הוא נסוג החוצה ועידכן את הבן. הבן, חייל ביחידה מובחרת, רץ הביתה, הביא את נשקו, קפץ מעל גדר הצמחייה שתחת חלון המטבח, ובירייה מדויקת אחת ניטרל את המחבל. במהלך השבעה ע' ובני משפחתו הגיעו לאוהל האבלים והתקבלו שם בדמעות ובחיבוקים. השבוע פורסם שגם בצה"ל שוקלים להעניק צל"ש לע' שהסתער על המחבל והצליח לנטרל אותו.
"אני מודה לע' על מה שהוא עשה", אומר שמואל. "הוא מנע אסון גדול יותר. בהתחלה, כששמעתי שהמחבל נשאר בחיים, זה גמר אותי. הרי בעסקה הבאה ישחררו אותו. אחר כך הבנתי שע' עשה את הדבר הנכון. הוא פחד לפגוע באנשים אחרים, ולכן ניטרל אותו בכדור אחד מדויק. כשנכנסים לזירה כזו הרגש הכי טבעי הוא לנקום. אני לא יודע מאיפה ע' מצא את הכוחות להשאיר בחיים את המ... אני לא יודע איך לקרוא ליצור הזה".
שמואל עוצר את השיחה. חן מגיעה לשבעה עם עגלת תינוק ירקרקה שבתוכה האוצר החדש. לא רק העגלה זוהרת בירוק, גם העיניים הירוקות של חן נוצצות באושר. שמואל קם לקראתה בחיוך. שישה ימים אחרי לידה וחן כבר על הרגליים, מדלגת בין בית הוריה לבין אוהל האבלים. בצד האחד חיים, בצד השני מוות. הם עומדים שם יחד, שמואל וחן, מחזיקים זה את זו, מנסים להכיל את האושר בלי ליפול לתהום של עצבות.
"אני לא מרגיש שהשמחה שלי מהתינוק נפגמה. אולי להפך. זה רק חיזק את השמחה בילד. אני כל הזמן חושב על התינוק ועל חן. תמיד חשבתי שאם מישהו יפגע במשפחה שלי לא יהיה לי טעם להמשיך בחיים ואצא לנקום. אבל חן והתינוק מחזיקים אותי בחיים. לא יודע איך הייתי פועל אם הם לא היו איתי. חן מחזקת אותי ושולחת לי כל הזמן תמונות של התינוק. אני יושב מול המנחמים ומסתכל על התמונות. יש לי סיבה לחיות".
"אני מחזקת אותו, כי כולם מחזקים אותי" אומרת חן. "כולם מפרפרים סביבי. ההורים, המשפחה, החברות, כולם התגייסו לעזור. זה מחמם את הלב. מאוד חשוב לי שהברית תהיה שמחה. יש פה אֶבל, נכון, אבל יש פה שמחה. יש פה ילד ששמחים בו. אנחנו החלטנו לבחור בחיים".
"החלטנו לבחור בחיים, אבל אפשר גם לומר שהחיים בחרו בנו", מוסיף שמואל. "זה שקיבלנו את הבשורה כשאנחנו במחלקת יולדות, זה הבחירה של החיים בנו. מצד שני, איך אפשר לקבל בשורה כזו במצב כזה? כשיש לך ביד כזה אוצר? הדבר הראשון שעלה לי בראש זאת השאלה לאיזה עולם הבאנו אותו. זה פשוט לא נתפס. אבל לא ינצחו אותנו. אנחנו נמשיך".
רותי, האחות הבכורה של מיכל, מצטרפת אל הזוג. היא מנסה לארגן מזכרות שיחלקו בברית, בדמות מחזיק מפתחות. היא מציגה לשמואל וחן דוגמאות שונות. שמואל בוחר שתיל רך שמביע צמיחה. חן מבקשת שהמזכרת תהיה צבעונית ועליזה. קשה לה עם הכיתוב 'בדמייך חיי'. הפסוק הזה, הנאמר בכל ברית, מקבל הפעם פרשנות כואבת במיוחד. את ההתמודדות עם המוות והאובדן רותי מכירה היטב בעצמה. לפני שש שנים בנה שי ז"ל נפטר מסרטן בטרם מלאו לו חמש. "משפחת לנדא עוברת את שבע השנים הרעות. אחריהן יגיעו הטובות", אומרת רותי בחיוך. החיוך על פניה דומה להפליא לחיוכה של מיכל האלמנה הטרייה. חיוך מאיר אך מפוקח, וציני.
שבע השנים הרעות
בשבת, אחרי האסון, בחרה מיכל לנסוע ולהתארח עם הילדים דווקא בביתה של רותי באורנית. במסגרת שבע השנים הרעות נפטר לא רק בנה של רותי, אלא גם הסב, הדוד וזיווה, אם המשפחה.
"אנחנו חזקים בסרטן. אז מה פתאום פיגוע? זה כבר ממש יצירתי", מגחכת מיכל.
איך את מצליחה לחייך כל הזמן לכולם?
"אני גם מרשה לעצמי לבכות. אבל אני כל הזמן מזכירה לעצמי שהתוצאה הייתה יכולה להיות הרבה יותר גרועה. חוץ מזה איך אפשר לא לחייך כשמדברים על אלעד?".
איך הכרתם?
"הכרנו בנווה צוף ונפרדנו בנווה צוף. זה היה לפני 12 שנה. הייתי בת 22. התארחתי בשבת אצל חברה, ואלעד קפץ אליה. במוצאי שבת החלטנו אני וחברה שלי ואלעד וחבר שלו לצאת לטיול ליומיים בצפון. אחרי ארבעה חודשים התארסנו. גרנו בשנה הראשונה בנווה צוף, עד האבן הראשונה ואז פחדתי ועזבנו. הוקסמתי מאלעד מיד. אלעד היה אז בחור מאוד שקט. חברים שלו בישיבה בנחלים קראו לו אלעד השקט. אבל כמה שהיה שקט כך היה טוב לב. תמיד דואג לאחרים ומרעיף טוב. עם השנים הוא נפתח בגללי. הקמנו יחד קן לחמישה ילדים. אלעד עסק כבקר של תוכנות מחשבים ואני בחברת סיעוד. בבית עשינו הכל יחד. בכל יום שישי באופן קבוע יצאנו לאכול בחוץ, ואז ניקינו ובישלנו יחד. אלעד התרגש ושמח מאוד בכל ילד. בהרבה מובנים הוא היה ילד בעצמו. כשהבכור שלנו עוד היה תינוק הלכנו לקנות בהתלהבות לגו. המוכרת שאלה אותי אם זה בשביל התינוק. הצבעתי על אלעד ואמרתי לה, זה בשבילו. כל צעצוע חדש הוא היה פותח ראשון. מצד שני הוא גם היה אב סמכותי שידע להציב גבולות. שילוב מיוחד. הוא התרגש במיוחד מלידת התאומים שלנו. אלעד תמיד היה עם חיוך על הפנים. גם כשעברנו דברים קשים. אמא שלי, שהייתה עבורי השראה, נפטרה מהסרטן חודשיים לפני שהתאומים נולדו. תמיד הרגשתי שאלעד הוא המשענת שלי. שעם האופטימיות שלו נעבור יחד את הכל".
מה הסברת לילדים?
"אמרתי להם שנמשיך יחד. שיש לנו אחד את השני. ואמרתי להם שיש להם אבא גיבור שנלחם בכל הכוח כדי להציל אותנו".
נדמה שאין דרך להכיל את הפער הבלתי נתפס הזה, של חגיגה על תינוק שנולד, באותו השבוע שבו המשפחה קוברת את שלושת אהוביה שנטבחו סביב שולחן השבת. אבל בני המשפחה ששרדו מתעקשים לזכור את הטוב, ולא לתת למוות ולטרור לנצח את מורשת סלומון. "מה שבאמת מייחד את שלושתם, זו המסירות", אומרת רחלי, האחות הרביעית במשפחת סלומון. "יוסי, אבא שלי, היה אזרח עובד צה"ל במשך שנים רבות, ואחרי שפרש עסק בארגון השמירה ביישוב. הוא היה הרוח החיה בקידושים בשבתות אחרי התפילה. היה מארגן הכל ומחלק יין לכולם, למרות שהוא עצמו לא יכול היה לשתות מסיבות בריאותיות. תמיד היה שמח ורוקד, דמות מוכרת ביישוב. בשנים האחרונות התמסר ללימוד תורה. שלוש פעמים בשבוע נסע ללמוד תורה בבית מדרש בירושלים. הוא מאוד אהב את זה".
"הקשר שלו עם הנכדים היה מקסים", מוסיפה מיכל. "הוא תמיד גייס את הנכדים. בוא תשב לידי, בוא תארגן איתי את בית הכנסת, וגם חיה הייתה מאוד מסורה. היא הייתה מורה בנשמה".
חיה, הבת הבכורה שלא נישאה ולא זכתה לגדל ילדים משלה, גידלה מאות תלמידות בבית הספר בלוד, שהיו לה כבנות. "היא הייתה המורה חיה שכולן אוהבות" אומרת מיכל. "היא הייתה הולכת לבית הספר לא עם תיק קטן אלא עם ילקוט ומזוודה ושקית כי תמיד היו איתה פרסים והפתעות כדי לצ'פר את הבנות. וכמובן שהיא גם הייתה מצ'פרת את האחיינים".
"אני לא מצליח להבין איך אפשר לפגוע בחיה. האישה הזאת לא עשתה רע לאף אחד", תוהה שמואל. "אישה כל כך עדינה, שכל החיים רק ניסתה לעשות טוב. אחרי יום עבודה היא הייתה ממשיכה להכין דפים ופעילויות למחר ומדברת שעות ארוכות עם ההורים של הבנות. גם כשהיא אמרה דברים פחות טובים להורים על תלמידה זה היה תמיד באהבה ובדאגה. היא גם הייתה מאוד מסורה להורים שלי. ממש יד ימינה של אמא שלי והחברה הכי טובה שלה. בכל יום שני, ביום החופשי של חיה, הן היו נוסעות יחד לסידורים או לביקורים. איך אמא שלי תסתדר בלעדיה? איך נסתדר בלי אלעד, בלי אבא?"
"סלומון זו משפחה של שמחה, נתינה ואהבה. בית שמקבל כל אחד", מסכמת חן. "הם קיבלו אותי, הכלה החילונית, באהבה גדולה. כל שבת הם הזמינו אותנו לסעודת ליל שבת. 'העיקר שתגיעו', הם אמרו לנו. 'גם אם אתם נוסעים בשבת'. אהבנו לבוא. שבועיים לפני הלידה היינו שם בשבת. את הנתינה הזו, ואת השמחה נעביר לדור הבא". ¿
