"אני לא בכלא!"
הדרמה הסוערת מאחורי חוזה המיליונים
(קטע מתוך פרק 1, שבו ממריא ערן זהבי עם אשתו שי מחופשה בתאילנד למשרדו של בעלי מכבי תל־אביב מיץ’ גולדהאר בטורונטו באוגוסט 2016, כדי לנהל משא ומתן על מכירתו לקבוצת גוואנגז'ו R&F הסינית)
"אני לא יכול למכור אותך, אנחנו נלך כמה צעדים אחורה", אמר גולדהאר. "אתן לך שדרוג העונה, ובסופה אמכור אותך. אכין את הקבוצה לעזיבה שלך, ואז..."
"אתה לא יכול להבטיח שההצעה תעמוד גם בקיץ", חתך זהבי. "אני יכול להפסיד עשרה מיליון דולר".
"אשלם לך כפול העונה", שלף מיץ’. "יותר משני מיליון יורו. אני גם סופג הפסד, של חמישה מיליון דולר, וגם משלם לך יותר".
"אתה לא מפסיד", השיב זהבי, "אתה בוחר שלא למכור". ואז הציע: "רוצה להמר? בוא נהמר יחד. העונה אתה משלם לי שני מיליון יורו, ובסופה אני חופשי ללכת, בלי תמורה".
וכך זה נמשך. זהבי הציב דרישות שמיץ’ סירב להן, וגולדהאר הציע תנאים שערן לא היה מוכן לקבל. ערן התעצבן מהסחבת. כבר בתאילנד הרגיש שלא יגיעו לעמק השווה. "תן לי ללכת בחמישה מיליון דולר", דרש. "הם הציעו שלושה, עכשיו חמישה, בוא נסיים את זה יפה. שחרר אותי. תן לי להרוויח את הכסף, וגם אתה תרוויח. סעיף השחרור שלי עומד על שני מיליון יורו. אתה מקבל כאן פי שניים וחצי. תהיה גבר, שחרר".
על הקיר היה תלוי לוח מחיק ענקי. מיץ’ שלף טוש והחל לקשקש נוסחאות הישארות. לפי חישוביו, עם הבוננזה שהוא מציע לקפטן שלו בעונה הראשונה, הסכומים מתקרבים מאוד לעסקה הסינית. זהבי לא ראה כך את הדברים.
"תביא את הטוש", הוא כמעט גער בקנדי לאוזני כל. "זה מה שיש לי בסין", אמר בקול רם וסימן על הלוח, "זה מה שאתה מציע, וזה ההפרש".
"אני רוצה שתדבר עם ג'ורדי", אמר גולדהאר והושיט לזהבי את הטלפון. ההולנדי היה על הקו. בתוך שניות החל זהבי לצרוח לתוך המכשיר. "הוא לא רוצה לשחרר ולא רוצה לשלם!" רתח.
זהבי ניתק את הטלפון בלי להגיע לתוצאות ואמר לגולדהאר: "אתה לא רוצה לשחרר ולא מתקרב למה שאני מבקש. אתה לא ריאלי! לא תחזיק אותי בכוח". הוא דפק על השולחן וצעק: "אני לא בכלא!"
השעה כבר הייתה ארבע אחר הצהריים, ושי המתינה בנמל התעופה. "תן לי ללכת", ביקש זהבי מגולדהאר, והעיניים שלו לא זזו מהשעון. "בוא נסכם שעבור חמישה מיליון דולר אני הולך. אתה תנסה להוציא מהסינים כמה שתרצה מעבר לכך, אני לא אגיד שום דבר. כמה שתוכל, תרוויח. רק אל תפיל לי את העסקה, בבקשה".
עכשיו היה תורו של גולדהאר להתעצבן. הוא הרים את הטלפון וחייג. "תכין את המסוק", פקד לתוך השפופרת.
בתוך רגע התייצב לצידם אדם לבוש מדים. "אנחנו יוצאים עכשיו", אמר לו הבוס. לפני שיצאו מהמשרד התקרב גולדהאר אל זהבי ואמר בקול חודר: "או שאני מקבל שמונה מיליון או שאתה נשאר על החוזה שלך. אין סעיף שחרור ואין שדרוג. שמונה מיליון", חזר על הסכום.
"אין בעיה, קח אותי הביתה". זהבי היה על סף התפוצצות.
במנחת מטוסים במרכז טורונטו – ריבוע אספלט מוקף דשא – חיכה המסוק האישי הכסוף של גולדהאר. זהבי עלה אליו ביחד עם הבוס הקנדי ושני אנשים נוספים. בטיסה הקצרה הוא לא הוציא מילה. ראשו היה תקוע בחלון ובטלפון.
המסוק נחת וגולדהאר ליווה את זהבי לרכב שלקח אותו לטרמינל. "עוד כשהייתי בתאילנד יכולת להגיד לי שאתה רוצה שמונה מיליון עבורי", אמר זהבי באכזבה מהולה בכעס. "עברתי חצי עולם כדי להיפגש איתך, ולא הצעת לי שום דבר קרוב למה שאני רוצה. עשית ממני צחוק, אבל הכל בסדר. אתה תקבל שמונה מיליון, גם אם אני אוריד שלושה מיליון מהשכר שלי ואוסיף אותם להצעה של הסינים. ארוויח שני מיליון במקום חמישה מיליון רק כדי לא לשחק אצלך". כשסיים את דבריו טרק ערן את דלת הרכב מבפנים.
ברגע שהרכב החל לנסוע הוא התקשר מיד לרונן קצב, הסוכן שלו. "אתה חייב להביא שמונה מיליון מהסינים", ציווה. "לא יודע איך, מצידי שיגייסו ספונסר. שיביאו שמונה מיליון!"
"אל תדאג", השיב קצב. "נתאבד עליהם".
למחרת נחתו בני הזוג זהבי בנמל התעופה בן־גוריון. כשערן הדליק את הסלולרי שלו הוא ראה תמונה ששלח קצב.
שעות רבות היה מטוסו נטול האינטרנט של זהבי באוויר, ועד שנחת הוא לא ידע כלום. קצב ידע. למעשה, הסוכן חיכה יותר מעשר שעות עם הידיעה. דקות לאחר השיחה עם זהבי, לפני שהשחקן עלה למטוס, העביר קצב הודעה לאנשי הקשר בסין.
"מכבי רוצה שמונה מיליון", מסר להם. "זה המחיר שהם דורשים, ונשמח להצעה רשמית במייל, בהקדם". עד כמה בגוואנגז'ו רצו את זהבי? לא עברה חצי שעה והם השיבו ושלחו הצעה מעודכנת. הסינים הסכימו, קצב סיפק את הסחורה ושלח לזהבי את הצילום של המסמך הרשמי עם ההצעה: שמונה מיליון דולר.
זהבי שאג בתוך ליבו ובאותו הרגע שלח לגולדהאר הודעה, מלווה בצילום המסך שקיבל מקצב: "קיבלת את השמונה מיליון שלך, בהצלחה בעתיד!"
במגרש של סבתא
יפו, המקום שבו הכל התחיל
(קטעים מתוך פרק 2)
בסוף רחוב סוקרטס שבדרום יפו, בהתאם לשם המחייב, ניצב מגרש כדורגל. כיום עומד שם משטח אספלט מסומן ומגודר. הבניין שבקצהו השני של הרחוב ישן ודהוי, וגרם המדרגות מחורר ושבור. בדירה שבקומה השנייה יושבת מסודי אברג'יל על כורסתה, קרוב־קרוב לטלוויזיה. ככה היא צורכת את הכדורגל שלה. אוהבת לצפות בברצלונה ובריאל מדריד, בליגה האנגלית ובליגה האיטלקית, במכבי תל־אביב ובהפועל באר־שבע. אבל עכשיו יום ראשון, שעת צהריים, ועל המרקע הנכד שלה מלהטט במדי הקבוצה הסינית גוואנגז'ו R&F.
יותר מעשרים שנה לפני כן, הנכד לא היה בתוך הטלוויזיה אלא לצידה, שואל ותוהה. את שאלותיו היא לא שכחה לעולם.
"סבתא, תגידי, יום אחד גם אני אהיה שם?" פלט ערן הקטן והצביע על הטלוויזיה, שבתוכה רצו שחקני מכבי והפועל תל־אביב. "יום אחד גם אני אהיה שחקן גדול?"
"אף אחד לא נולד שחקן כדורגל כמו שאף אחד לא נולד רופא ואף אחד לא נולד עורך דין", השיבה לו. "ואף אחד לא נולד גדול. כולנו נולדים קטנים. אבל לא משנה לאן תוביל אותך הדרך – אם תשים את הראש שלך בזה, תצליח. ואם לא – אז לא".
מאחורי הפיכתו של ערן זהבי מילד עני לכדורגלן מצליח עומדות שלוש נשים, משלושה דורות. הכל התחיל בסבתא מסודי. הדברים שלה, מאז ועד היום, הנחילו לו את העוצמה המנטלית. היא הייתה הגורו הראשון שלו.
"בעזרת השם, תזכור את סבתא שלך, אתה תעלה ותעלה", אמרה לו כשעוד היה זאטוט, והוא זכר כל משפט בכל שלב בקריירה. גם אחרי שהגשים כמעט את כל חלומותיו – שערים וחוזים ושיאים, תארים, ליגת האלופות ומעבר משנה חיים לסין, היא לא הרפתה. "אתה תעלה ותעלה", המשיכה.
מסודי הייתה אוספת את נכדיה מהגן – ולאחר מכן מבית הספר בראשון־לציון – במונית או באוטובוס. כדי להעסיק את נכדיה עד שובם של ההורים מיום עבודה ארוך, הכניסה את ערן ואחיו הגדול אבי לחוגים במתנ"ס השכונתי. הם התחילו בג'ודו, ועד היום שומרת הסבתא את המדליות שלהם. היא ליוותה אותם לכל תחרות. כשערן היה בן ארבע, הילדים צעדו לראשונה עם מסודי למגרש האספלט שבקצה הרחוב. במקום שכן "המגרש האדום", שם הוקם סניף כדורגל של הפועל תל־אביב. מסודי זוכרת את ערן רץ עם כדור בתוך ביתה, מהסלון למטבח ומשם לחדר. הוא והכדור לא נפרדו. היא ראתה כי טוב ודחפה אותו לתחום.
"סבתא, תשמעי לי", אמר לה אחד המאמנים במקום, ויקטור. "הילדים האלה יצליחו בזכות הדרך שלך". היא נתנה להם כמעט הכל, אבל בעת הצורך גם העמידה אותם במקום. היא נטעה בהם משמעת מגיל אפס. לימדה את ערן להקדים לכל אימון. מאז כאילו תוכנת; הוא לא יכול להרשות לעצמו לאחר – לאימון או לפגישה. הוא גילה חוצפה, תמיד ענה למי שהעיר לו, והיא ניסתה לתעל את התכונה הזאת לכיוון הנכון. "תעמוד על שלך", עודדה אותו. "אף פעם אל תוותר לאחרים. תעשה מה שבא לך – רק בלי דברים רעים".
ˆ ˆ ˆ
אתי, בתה של מסודי, היא ספרית מצליחה, אבל היא בעיקר אמא של אבי וערן זהבי. לאחר הגירושים התמסרה לשני הילדים בקנאות. ויתרה על חייה כאילו חדלו להתקיים וחיה באמצעות בניה, הצליחה ונכשלה דרכם.
"אם תרצה משהו, אני אקח אותך לשם", אמרה אתי לערן. "אם תאהב לעשות משהו, אני איתך עד הסוף". לא לשווא החיבור ביניהם חזק כל כך. זהבי דומה לאמו, וגם לסבתו, באסרטיביות, בחריצות, בדיוק, בחוצפה.
עונה אחת לפני הכניסה לגיל הנוער שבר את הרגל. אז החלה אמו במסורת שנשמרה בכל שנות הקריירה של ערן: לאחר הפציעה העניקה לו קלף, שאותו תחב בתוך הגרב ובהמשך בין שלל התחבושות שהקיפו את הרגל. הוא מעולם לא שאל שאלות ולא קטע את המסורת – תמיד הלך עם האמונות של אמו בעיניים עצומות. רוב השחקנים ששיחקו איתו אפילו לא ידעו.
המצב הכלכלי בבית לא היה טוב. אתי נתנה את כל כולה לילדיה ועבדה שעות רבות, אבל להחזיק בית של שלוש נפשות במשכורת אחת זו משימה קשה. היא צימצמה, ויתרה על דברים עבור עצמה רק כדי שילדיה לא ירגישו את חומרת המצב. האב שעזב ועוד כמה הרפתקאות כלכליות משנים קודמות חזרו לרדוף אותה, החובות הגיעו כבר ל־400 אלף שקל.
בקיץ 2008 חזר זהבי להפועל תל־אביב, ורק שנתיים לאחר מכן קיבל את החוזה הגדול, עם מענק חתימה שמן. ברגע שהמענק נכנס לחשבון הבנק הוא הושיב את אמו ליד השולחן בבית ואמר לה: "די, סוגרים את החובות".
היא סירבה, אבל ערן התעקש. מבחינתו, אחרי מה שעשתה עבורו, שכל שקל שירוויח ילך אליה. כשהתרצתה, הסבירה לו למי המשפחה חייבת וכמה. הוא רשם הכול, הוציא סכומים גדולים מחשבון הבנק וחילק אלפי שקלים למעטפות. אחר כך נכנס לאוטו ועבר מגובה לגובה, מתחנה לתחנה. היה עוצר את האוטו בצדי הכביש, יוצא, מגיש את המעטפה, מסנן: "לעולם אל תתקרב לאמא שלי יותר", ומסתלק משם. בתוך כמה ימים מחק זהבי חובות של שנים.
כשזהבי מאבד עשתונות
עימות לילי עם אוהד הפועל
(קטע מתוך פרק 6)
"בוא מהר לבית החולים", הודיעה שי לערן. "אבי בטיפול נמרץ".
זו הייתה שעת ערב, והוא בדיוק סיים את האימון המסכם לקראת המשחק מול באזל. ערן מיהר לבית החולים ובטלפון דיבר עם הרב לוגסי. זהבי אדם מאמין, וכשצריך לקבל החלטה חשובה הוא מתייעץ מדי פעם עם רבנים. הוא החנה את רכבו מחוץ לבית החולים, וכשעבר במנהרה שמוליכה אל הכניסה הראשית, הרב לוגסי הסביר לו אילו תפילות עליו לומר.
"זהבי, יא בן זונה, עוד שבועיים נזיין אותך!"
הוא הסתכל לעבר החושך. הקללות לא פסקו, והוא הבין שמדובר באוהד הפועל תל־אביב – בעוד כחודש יתקיים דרבי נוסף, ובמפגש הקודם, בדצמבר, זהבי חגג לראשונה עם ה"פיו־פיו", תנועת היריות שהפכה לסימן המסחרי שלו, והרתיח את כל המחנה האדום. האוהד המשיך לקלל, וזהבי חשב על הדרבי ההוא, על הקללות, על אחיו שבטיפול נמרץ וגם על המשחק המותח למחרת – ולא הצליח לשלוט בעצמו.
הוא הגביר קצב לעבר האוהד המקלל, הרים בקבוק וזרק עליו. "בוא, יא זבל!" צרח לעברו וזרק עוד בקבוק. הרב לוגסי, דרך הטלפון, ניסה להשתלט על העניינים. "עזוב אותו, ערן, זה לא שווה", אמר. אבל זהבי לא עזב. הוא זרק עוד בקבוק ושיחרר עוד נאצה, עד שהמקלל נמלט מהצד השני של המנהרה.
ערן נכנס לחדר שבו שהה אבי, והמצב נראה רע. במיטה לידו שכב בחור מהשכונה שבה גדלו בראשון־לציון, בעל חנות תכשיטים שנורה במהלך שוד. שתי המשפחות ישבו יחד והעבירו את הלילה בדאגה איומה.
אחרי לילה קשה וימים מפחידים, אבי זהבי יצא מכלל סכנה. הוא היה מאושפז במשך יותר מחצי שנה, ולאחר מכן שוחרר לביתו. הטיפולים לא פסקו, ואשתו שני נדרשה להזריק לו תרופות ישירות לבטן. הוא התנייד על כיסא גלגלים ועבר טיפולים יומיים בבית לוינשטיין. גם שנים לאחר הסיבוך בניתוח קיצור הקיבה שעבר, ההשפעות ניכרות.
כשמצבו השתפר, והוא הצליח להתנייד וגם לדבר באופן ברור יותר, ערן החליט לעזור. הוא רכש עם שותף בית קפה בצפון תל־אביב, ואבי הפך לנציגו ובהמשך למנהל הסניף. משנכנס לתפקיד, שלח בכל יום לערן דוח מפורט. הוא הראה לאחיו כמה זה חשוב לו, השקיע ואפילו נהנה מהעבודה. בתמורה נתן לו ערן אחוזים מבית הקפה. "מה שמגיע, מגיע", אמר לו.
זמן מה לאחר שערן עבר לגוואנגז'ו נסע אבי לבקר אותו. הוא אפילו תפס את הדרבי הגשום שבו אחיו כבש והסיר את חולצתו. לא היה לו קל להתנייד באצטדיון הרטוב, אבל לאחר המשחק הוא היה בעננים. בחלוף הזמן נסעו אבי, שני, ערן ושי לטיול משותף במיאמי ובאיי בהאמה.
הם נשארו החברים הכי טובים.
הפרס שלא חולק
מתרגז על שרת הספורט
(קטע מתוך הפרק האחרון)
שיחת טלפון רגע לפני סוף 2016 נתנה לו קצת נחת. הנציגה שהזמינה אותו לטקס נבחרי השנה של משרד התרבות והספורט בישרה לו שיקבל את פרס כדורגלן השנה בטקס שייערך בתיאטרון הבימה. זה היה ערב חזרתו לסין, אבל בשביל כבוד כזה שווה לאשר הגעה. הוא הזמין את בני משפחתו ולא גילה להם שהוא עומד לזכות. הוא רצה שיתרגשו, אף על פי שכבר הספיק לקטוף את הפרס בשלוש השנים הקודמות.
בכניסה הבחינה אתי זהבי באליניב ברדה, קפטן הפועל באר־שבע. "מה הוא עושה כאן?" שאלה בלחש את שי. "לא יודעת", ענתה אשתו. בשנים האחרונות לא קרה שכדורגלנים שלא זכו בפרס הגיעו לתת כבוד.
ערן ומשפחתו התיישבו בתוך האולם. הטקס התחיל. כשראה את שרת התרבות והספורט מירי רגב יושבת ליד אלונה ברקת, הבעלים של הפועל באר־שבע, משהו הרגיש לו מוזר. כשברדה קם מכיסאו והלך אל מאחורי הקלעים, בני המשפחה החלו להבין שמשהו אכן לא בסדר. כשברדה נקרא לעלות אל הבמה כדי לקחת את הגביע הצנוע, זהבי ניסה לקום ממקומו ולהסתלק. שי לא נתנה לו. "הנזק רק יהיה גדול יותר", אמרה.
הבחירה שהגדיר כהזויה כלל לא הייתה האישיו, לטענתו. הוא הרי שמע מהנציגה שהוא מגיע לאסוף את הפרס. הוא לא הבין מדוע הוזמן לאירוע והצליח לחשוב על שני תרחישים: או שההזמנה הייתה מפוברקת כדי למשוך אותו לטקס, או שמדובר בקנוניה. שני התרחישים גרמו לו להזיע, ועוד במסדרונות הבימה הוא החל לקלל. כך גם כשנהג הביתה וניסח לעצמו בראש את הפוסט שהעלה מאוחר יותר:
"...בחירת הקהל בי לשחקן השנה שונתה על ידי הוועדה. למה? אין לי מושג, והאמת, זה גם לא מעניין... שנה מלאה בריגושים ובהישגים מסתיימת בהחלטה פוליטית מנותקת מבחירת הקהל מסיבה לא ברורה..."
למחרת בבוקר, בזמן שהיה בטיפול שיניים, צילצל הטלפון וגרם לטוחנות שלו לכאוב עוד יותר. על הקו הייתה השרה מירי רגב. "לא ידעתי שאתה מרגיש ככה", אמרה לו. הוא הטיח בה את מה שחשב; תהה מדוע לא נבחר, ובעיקר מדוע נאמר לו שכן נבחר. העניין בבדיקה, השיבה רגב והוסיפה: "הוועדה בחרה את ברדה פה אחד על פי הקריטריונים..."
"רגע, עצרי", הוא קטע את השרה. "איזה קריטריונים?" התעצבן עוד יותר. "אל תערבבי אותי – תגידי לי באיזה קריטריון ברדה עולה עליי? את יודעת כמה גולים הוא כבש ב־2016?!"
למחרת, כשכבר היה בסין, התקשרה רגב שוב. העובדות אותן עובדות, בישרה לו. "נציגה מערוץ הספורט הראתה לי את התפלגות הצבעות הקהל, זה לא הגיוני", אמר זהבי.
"אני אבדוק את הדוח", אמרה רגב.
"זו שערורייה".
רגב לא חזרה אל זהבי, ששכח בינתיים מהסיפור. העצבים, כרגיל, הומרו ברצון עז להוכיח.
