"אם הייתי ברזילאי או איטלקי, היה לי סיכוי להגיע גם לברצלונה. פתאום המספרים שלי היו נראים מטורפים יותר מאשר כששחקן ישראלי משיג אותם. אבל זה כבר לא יקרה".
פרסום ראשון: קטעים מתוך הביוגרפיה החדשה של ערן זהבי
בגיל 30, ערן זהבי השלים עם העובדה שכבר לא ייצא לו להחליף מסירות עם לאו מסי על הדשא של קאמפ נואו. אבל זה לא מפריע לו להסתער על יעדים אחרים. בימים אלו, למשל, הוא נמצא על המסלול הבטוח לזכייה בתואר מלך השערים של הליגה הסינית, אחרי שעשה זאת שלוש פעמים בליגה הישראלית. שמונה מיליון תושבים או 1.4 מיליארד, לזהבי זה לא משנה. רק תנו לו כדור – הוא כבר ימצא דרך לשים אותו ברשת.
בימים האחרונים נרשם עוד ציון דרך משמעותי מבחינתו עם השקת הביוגרפיה "זהבי: סיפורו של ווינר", שיצאה לאור בהוצאת "ידיעות ספרים". בסיוע עשרות עדויות מהארץ ומחו"ל גיבש אורן יוסיפוביץ דיוקן מקיף של הכדורגלן הכי מפורסם בישראל ומגלה כמה מהסודות הגדולים ביותר שלו: הדם הרע בעקבות עזיבת הפועל תל־אביב והמעבר לצד הצהוב של העיר; ימי הזוהר במכבי; הפיצוץ מול הבוס מיץ' גולדהאר שניסה להשאירו נגד רצונו; העימות עם שרת הספורט מירי רגב סביב בחירת כדורגלן השנה; הקשר המיוחד עם אמו וסבתו שעמדו מאחורי הפיכתו מילד עני למולטי־מיליונר; האח שכמעט איבד את חייו; הסיפור המלא מאחורי הסכסוך עם האב הנוטש; המחמאות והאיומים, השיאים ורגעי השפל.
"כבוד גדול שכותבים עליך ספר", אומר זהבי הנרגש בראיון ל"ידיעות אחרונות". "אורן יוסיפוביץ יזם את הביוגרפיה ועבד עליה שלוש שנים. ב־2014 הוא אמר לי שלא משנה מה, הוא יכתוב עליי ספר, וברור שאחרי ששיתפתי איתו פעולה זה אותנטי יותר. שאלתי את עצמי אם אני מוכן לספר כזה, ומצאתי הרבה סיבות להאמין שהוא יצליח".
ביוגרפיות מהסוג הזה כותבים על הכדורגלנים הכי טובים. בישראל, למשל, פורסמו ספרים על איל ברקוביץ', חיים רביבו ואורי מלמיליאן. אתה מרגיש שייך לרשימה הזו?
"ברור שאני מרגיש שאני שם. אם מישהו קיבל החלטה לכתוב עליי ספר וביקש ממני שיתוף פעולה, זה אומר שאני ברשימה. לא כל אחד זוכה לדבר כזה, רק הגדולים באמת. יהיה אובר־צנוע מצידי להגיד שאני לא אחד הגדולים. אני לא אוהב להתייפייף. לא חושב שנכון לשפוט מי הכי גדול, כל אחד מהרשימה הזו עשה דברים גדולים".
אתה הצלחת במכבי תל־אביב ובסין, יוסי בניון שיחק בליברפול, בארסנל ובצ'לסי.
"לכן קשה להשוות בין שחקנים. זה כמו שתגיד שמה שאני עשיתי בשלוש שנים בליגה הישראלית אף אחד אחר לא עשה, ובאותה מידה ספק אם מישהו בכלל יגיע למה שבניון עשה. כל אחד הצליח במקום שלו, אם זה אוחנה, ברקוביץ' או רביבו".
בסקר מיוחד שערך לאחרונה "ידיעות אחרונות" באמצעות מכון המחקר "מדגם" בראשות ד"ר מינה צמח ומנו גבע, נבחר זהבי לכדורגלן הישראלי האהוב ביותר, עם תמיכה מרשימה של 23 אחוז מהציבור. מנגד, הוא גם דורג במקום השני בין השחקנים השנואים ביותר.
איך תסביר את הקוטביות ביחס הציבורי כלפיך?
"לא חושב שמישהו לא אוהב אותי אישית, אני מאמין שלרוב מדובר באוהדי היריבות ששיחקתי נגדן ועשיתי להן חיים קשים בשנים האחרונות. אם תשאל כל אוהד מאלו, 90 אחוז מהם היו רוצים שאשחק בקבוצה שלהם".
ועדיין, לא הצלחת ליצור סביבך קונצנזוס. זה קשור לתדמית השחצנית שנוצרה לך?
"אתה יודע מה מטורף? כשאנשים בסין שומעים שאומרים עליי בארץ שאני שחצן, הם לא מבינים מאיפה זה מגיע. להגיד מה שאתה חושב ולהיות תמיד אמיתי זו שחצנות? אם למשל אחרי שאליניב ברדה קיבל את תואר שחקן העונה אמרתי שאני הייתי אמור לקבל את התואר, זה הופך אותי לשחצן?"
מה סוד ההצלחה שלך? הרי אפילו בדור הנוכחי אתה לא השחקן הישראלי הכי כישרוני.
"לא תראה ממני דריבלים מטורפים, אני לא אחד שיעבור ארבעה שחקנים וזה לא ייתן שום דבר. ממני תראה כישרון מול השער, לשמור על הכדור, לשפר את משחק הקבוצה במנהיגות. כדורגל לא בא לידי ביטוי במי מעביר יותר שחקנים. שערים, בישולים, איומים על השער, סחיטת עבירות – אלו הדברים שמשפיעים על המשחק. עובדה שמשדרגים לי את השכר בכל פעם. בכלל, זה קורה עם שחקנים משפיעים בכל העולם, אם זה מסי, ניימאר, רונאלדו, הזאר או דיבאלה. בכל שנה מחדשים להם את החוזים, והם מספקים את הסחורה".
מספק את הסחורה. שלוש מילים שמתארות את הקריירה של זהבי, בטח ברמת הקבוצות. שער אליפות דרמטי במדי הפועל תל־אביב, שלוש אליפויות עם מכבי, שתי העפלות לליגת האלופות וחוזה חסר תקדים בכדורגל הישראלי: שישה מיליון דולר לעונה, לא כולל בונוסים. לא רע עבור מישהו שבגיל 20, כפי שמתואר בספר, ישב בבית קפה ברמת־השרון והתחנן לקבל הזדמנות במדי הקבוצה מהליגה השנייה, אפילו בחינם. החוזה המקצועני הראשון בקריירה שלו היה שווה 4,200 דולר. לעונה, לא לחודש.
ברור שבמכבי מצטערים
בביוגרפיה מתוארים הקשר של זהבי עם אנשי המקצוע במכבי תל־אביב לאורך השנים; מערכת היחסים הייחודית עם המנהל המקצועי דאז, ג'ורדי קרויף (שגם כתב את ההקדמה לספר); הפיכתו לסופרסטאר תחת שרביטו של המאמן הפורטוגלי הנוצץ פאולו סוזה (שכתב קטע מיוחד מנקודת מבטו על הדרבי המפורסם שבו ניצחה מכבי 2:3 משלושער דרמטי של מספר 7), וההתמרמרות של הכוכב בקדנציה השנייה של הספרדי אוסקר גרסיה בימים המתוחים של מבצע "צוק איתן" (זהבי ומאמנו, מספר יוסיפוביץ, לא החליפו מילה באותה תקופה ותיקשרו ביניהם באמצעות פסיכולוג הקבוצה).
זהבי אמנם שיחק בקבוצת הנוער של הפועל תל־אביב, אבל כפי שמתואר בספר, כילד אהד דווקא את מכבי. עד היום הלב שלו צהוב. "אני עוקב אחרי הקבוצה כל הזמן", הוא אומר. "ברור שאני רוצה שהם יזכו באליפות. לא יודע אם אחזור לליגה הישראלית, אבל ברור שאם אחזור, האינסטינקט הראשוני יהיה לחזור למכבי. מצד שני, למדתי במכבי שאי־אפשר לדעת מה יהיה. לא יודע אם גולדהאר עדיין יהיה שם, אולי יהיה מאמן שירצה אותי, אולי לא, הכל דינמי".
במכבי לדעתך מצטערים שעזבת?
"ברור שהם מצטערים, אבל הם יודעים שלא הייתה ברירה. העסקה לא הייתה נעצרת, היום אני מבין את זה יותר ויותר. אם היו אומרים 'לא' על שמונה מיליון דולר, הם היו מקבלים עשרה מיליון. בסופו של דבר, הסינים רצו את זה והיו הולכים על זה בכל מחיר".
היו לך רגעים של תחושות לא נעימות לאחר מכן?
"היו לי הבזקים בתחילת השנה הראשונה שלי בסין. הייתה תקופה שהייתי מת לחזור למכבי, היה לי קשה לעזוב את הארץ, זה לא היה אותו הדבר. הייתה חסרה לי האהדה, היו חסרים לי השירים, אבל ההתאקלמות המהירה שלי והבקעת השערים גרמו לי בסופו של דבר להיות שלם עם עצמי".
למה מכבי איבדה את ההגמוניה בכדורגל הישראלי?
"זה היה אוסף של דברים קטנים שהפכו לגדולים. אני לא רוצה לפרט הכל, אבל אתן כמה דוגמאות: הפיטורים של פאקו אחרי הזכייה בטרבל היו החלטה שהשאירה טעם לא טוב; ראיקוביץ' שוער מצוין, אבל הוא הגיע אלינו יומיים אחרי שעלינו לליגת האלופות על חשבונו של חואן פאבלו, שבגיל 36 חלם לשחק בבמה המרכזית באירופה; קח למשל את השחרור של דן איינבינדר — אפילו אם לא רצו אותו, היה פה טעם לא טוב; או הקטעים עם מהראן ראדי ואוסקר גרסיה שהשפיעו על השקט התעשייתי; ובעונה שעברה אבא של ג'ורדי, יוהאן קרויף, מת, וזה מאוד השפיע. אי־אפשר חלילה להאשים אותו על כך שנסע לספרד, אבל בלעדיו היה חסר השקט ופתאום ראית חוסר משמעת של שחקנים. והיו העזיבה של יוקאנוביץ' והסיפור בחצי גמר גביע המדינה נגד סכנין. כל זה יוצר קארמה רעה, אנטגוניזם. הבעיה הכי גדולה שנתנו לדברים לחדור אלינו ולצאת מאיתנו החוצה, אחרי שנים שהיינו מבצר סגור".
עד כמה עצוב לך שקבוצת נעוריך, הפועל תל־אביב, ירדה ללאומית?
"לא שמח, אבל זה גם לא מעניין אותי".
שעון ב–20 אלף דולר? יקר מדי
בימים אלה הוא מתגורר בקומה האחרונה במלון מפואר בלב ליבה של גוואנגז'ו, יחד עם אשתו שי ושלושת ילדיהם, רוי בן הארבע והתאומות בנות השנתיים גיל ודור. הכי רחוק שיש מהקשיים הכלכליים שליוו אותו לאורך חלקים גדולים מחייו.
זהבי כבר רגיל לכך שהדיבורים על יכולתו המקצועית מלווים תמיד בהתפעלות מתלוש השכר הבומבסטי שלו. ולמרות זאת הוא נותר עם הרגליים על הקרקע. בספר, למשל, מתואר כיצד נתקל בחלון ראווה בהונג־קונג בשעון יוקרתי מדגם אובלוט. המחיר: 20 אלף דולר. זהבי התלהב וידע ששער ליגה אחד בסין יכסה את עלותו, ולמרות זאת החליט לא לרכוש אותו, כי היה בטוח שימצא אותו בסכום נמוך יותר במקום אחר.
"הכסף לא שינה אצלי כלום, לא עשה לי שום דבר בחיים", הוא מתעקש. "ברור שאני יכול להרשות לעצמי דברים רבים, לפנק את המשפחה שלי, את אשתי, אבל לא תראה אותי זורק כסף באוויר, משתולל או מאבד את הראש בגלל הכסף. המשפחה שלי יודעת שאני שם בשבילה תמיד, מבחינתי הם חשובים לי יותר מאשר לקנות פרארי. הכסף לא שינה את ההתנהגות שלי או את הצורה שבה אני מתייחס לאנשים אחרים. לראיה, כל חברי הילדות שלי הגיעו אליי לסין וחגגנו יום הולדת 30. אין להם חצי ממה שיש לי, אבל נשארנו חברים קרובים מאוד והכי כיף לי איתם".
תאר לנו יום שגרתי שלך בסין.
"אני מתעורר ב־7:20, עוזר לאשתי לארגן את הילדים ואנחנו לוקחים אותם ביחד לגן, מה שלא עשיתי בארץ. אנחנו אוכלים ביחד ארוחת בוקר ואני ממשיך לאימון, חוזר הביתה, אוכלים ארוחת צהריים, מנוחה והולכים להביא ביחד את הילדים. בארץ לא הייתה לי הפריבילגיה להיות כל כך הרבה זמן עם הילדים. הרווחתי את האבהות, את המשפחה שלי. לא שבארץ היינו רחוקים או משהו כזה, אבל פה זה יותר קרוב ואמיתי ומשפחתי".
בכלל, הפן המשפחתי מקבל ביטוי נרחב בספר. מערכת היחסים עם אביך, למשל, בעייתית במיוחד, והוא תקף אותך בתקשורת בכמה הזדמנויות.
"אין מערכת יחסים, אני אפילו לא כועס עליו. הוא עשה טעות ואני לא מתכוון להיגרר לטעות שלו. אני לא רוצה לשפוט אותו, אולי הוא הגיע למקום בחיים שאומר שאפשר לנסות ולעשות הכל. החיים שלך זה ההשלכות של המעשים שלך. איך שהתנהגת אתמול – ככה תימדד היום או מחר. אתה לא יכול שלא לקחת אחריות על המעשים שלך".
איך אשתך מעבירה שם את הזמן?
"לשי תמיד יש מה לעשות. היא אמא במשרה מלאה לשלושה ילדים שובבים, מתאמנת הרבה, יש לה את הסידורים שלה. בסופו של דבר הקריירה שלי מונעת ממנה לעשות קריירה משל עצמה. היא סיימה לימודי פסיכולוגיה ואולי הייתה מפתחת את זה, אבל כרגע הקריירה שלה על הולד. לפעמים היא מתה להגשים את עצמה ולעשות דברים, אבל יש ויתורים כשמניחים הכל על כף המאזניים".
הילדים התאקלמו בסין?
"לרוי, הבכור, היה קצת קשה יותר מאשר לבנות. המזל שלנו הוא שיש ילדים ישראלים בגן שיודעים עברית וסינית. ברור שהיינו בלחץ בתחילת הדרך, הוא לא רצה ללכת לגן, אבל לאט־לאט הוא נהנה ועכשיו ממש כיף לו פה. הוא מתפתח, מדבר אנגלית וסינית, זה כמו לתת לו מתנה. הילדים יודעים סינית הרבה יותר טוב ממני. אני לא יודע בכלל. לא מזמן הייתי עם שלושתם במעלית, ופתאום הם התחילו לספור בסינית עד 40. הייתי בהלם".
מה הדברים שאתה פחות מתחבר אליהם שם?
"קשה לראות את העוני. אזורים שנשארו מאחור לעומת האזור שבו אני גר, שם הכל חדש ויוקרתי. אני חושב שסין היא המקום היחיד שבו אתה יכול לראות באותה שכונה פרארי ולידה ריקשה".
מה המקום הכי רחוק שהגעת אליו?
"יאנביאן, ממש על הגבול עם צפון־קוריאה. כישראלי אתה רואה דברים כאלו רק בזכות הכדורגל, נתקל בתרבויות אחרות, במחזות מיוחדים".
למשל?
"להגיע לעיר ולראות עשרות בניינים אותו דבר מהמשטר של פעם, או לצומת גדול בלי רמזור, ובאמצע בטונדה ושוטר עם משרוקית, כמו בסרטים. הגעתי אפילו למונגוליה למשחק גביע. הכל חוויות".
מה ההבדל בין אוהדים בארץ לאוהדים סינים?
"האוהדים בישראל הרבה יותר פנאטים, האווירה הרבה יותר אנרגטית באצטדיון. כדורגל זה דרך חיים או מוות בארץ, יש יריבויות יותר גדולות. קשה לי לראות את זה קורה בסין, כי התרבות מאוד נוקשה. למשל, לא תראה בלגן ביציעים. הענישה מאוד חמורה, נוקשה וכואבת. שחקנים בליגה הסינית שהתקוטטו על המגרש הורחקו לשמונה משחקים בקלות. שחקן אחר נתפס נוהג בשכרות אחרי שהתנגש בשש מכוניות חונות והוא הולך לשבת בכלא, כי צריך לתת דוגמה. אנשים פה מפחדים בכל רגע נתון".
כשזהבי מדבר על אוהדים פנאטים, השם הראשון שקופץ לראש הוא כמובן אלרואי ידעי, "פואד", אוהד הפועל תל־אביב שפרץ לדשא בבלומפילד ותקף אותו אחרי השער שהבקיע בדרבי המפוצץ של נובמבר 2014. פואד זוכה לפרק משלו בספר, כמו גם תנועת ה"פיו־פיו", שנדדה עם זהבי עד סין, שם הוא מחורר רשתות במדי גוואנגז'ו R&F.
"שחקני גוואנגז'ו אברגרנדה החליטו לחקות את תנועת ה'פיו־פיו' שלי אחרי שערים", הוא מספר. "אם שחקני האלופה מדברים עליי בחדר ההלבשה, אחרי שכל משחק נגדם הבקעתי, זה אומר הכל".
אנשים כבר מזהים אותך בין מיליארד הסינים?
"ברור. בהתחלה זה היה מוזר, לא ביקשו ממני חתימות או תמונות. קיבלתי כאפה גדולה לעומת הארץ, שלא הייתי יכול ללכת לשנייה החוצה. היום כבר מכירים יותר, מזהים יותר, מצטלמים יותר. בתרבות שלהם הם רואים אותך ברחוב, עושים שלום חמוד כזה מרחוק. אני ושי בהלם מהעדינות הזו".
ומה אתה מעדיף?
"אני לא מעדיף שום דבר, אני נהנה משני העולמות. התרגלתי לזה ככה. כל כמה חודשים אני חוזר לארץ ומקבל ים אהבה".
אחרי הפרישה תרצה להיות בעל קבוצה?
"בעל קבוצה לא אהיה לעולם. אני מעדיף להיות במקצוע, אבל לא להתעסק במשכורות, כמה עלה לי או לא. אני רוצה להיות במרכז העניינים כמנהל מקצועי או משהו כזה. כאיש מקצוע אוכל להשפיע על הכדורגל יותר מאשר כבעלים".
אפשר להגדיר אותך כאיש עסקים?
"לא איש עסקים, משקיע. אני לא עושה יותר מדי ובטח שלא בסיכונים גדולים מדי. יש לי חברת נדל"ן, בית קפה ועכשיו אני עובד על סטארט־אפ של צמיד חכם לאירועים. העסק הכי טוב שלי הוא הכדורגל. אותו אני צריך לתחזק, הוא זה שנותן לי הכי הרבה כסף. יש לי עוד שנתיים או ארבע ובסוף זה ייגמר".
אייל גולן בחדר ההלבשה
כמו בישראל, גם בליגה הסינית מעמיד זהבי מספרים מטורפים. 24 שערים ב־ 23משחקים, ממוצע של יותר מגול למשחק. שיא הכיבושים לעונה אחת בסין עומד על 28, ולא נופתע אם ישבור גם אותו, בדיוק כפי שניפץ את השיא המיתולוגי של ניסים אלמליח ז"ל בליגה הישראלית, שיא שהחזיק מעמד 61 שנה. בסין משחקים כוכבים ברמה עולמית שמרוויחים עשרות מיליוני דולר לעונה, כמו הארגנטינאים קרלוס טבס ואסקיאל לאבסי והברזילאים אוסקר, האלק ופאטו. ועדיין, בכל מה שקשור להבקעת שערים – הישראלי שעשה את צעדיו הראשונים בכדורגל כילד עני במתנ"ס ליד הבית של סבתא מסודי ביפו מקדים את כולם. "שמעתי שבארץ אומרים שהכוכבים האלה לא מתאמצים כי יש להם הרבה כסף, אבל גם לי יש אחלה שכר ועובדה שאני בטירוף".
מה אתה חושב על הביקורות שנשמעות בישראל על איכות הליגה הסינית? היו כאלה שאפילו השוו אותה לליגה למקומות עבודה.
"כשהגעתי בהתחלה וזרקו שטויות כאלו בארץ, הייתי מתעצבן מאמירות של אנשים שלא באמת מבינים. שים את אלופת סין גוואנגז'ו אברגרנדה במפגש של חמישה משחקים מול באר־שבע או מכבי תל־אביב, והן בחיים לא מנצחות אותה. הן לא לוקחות אליפות בליגה הסינית. אני דווקא מרגיש שפחות קל לי בסין מאשר במכבי, שבה היה לי ממוצע הבקעות אפילו טוב יותר".
עם מכבי תל־אביב לקחת שלוש אליפויות ועלית לליגת האלופות, אבל גוואנגז'ו R&F היא יותר סוג של מכבי פתח־תקווה. משהו כמו מקום חמישי־שישי, בלי סיכוי אמיתי לתואר. לא קשה לך עם זה?
"קשה מבחינה אישית, אבל למועדון יש אמביציה להשקיע ולהתקדם. אני אחד כזה שאוהב לזכות בתארים ואני רואה התקדמות מהשנה שעברה. בכלל, מאז שהגעתי אנחנו קבוצה לגיטימית בצמרת, אחרי שזו הייתה קבוצת תחתית. ברור שהייתי מעדיף לשחק בקבוצה אלופה ולקחת כל שנה תואר. אולי זה עוד יקרה".
איזו מוזיקה שומעים בחדר ההלבשה של גוואנגז'ו?
"הם שומעים כל יום אייל גולן. אני משגע אותם. הם לא מתחברים, אבל זה לא מעניין אותי בכלל. אני מחובר לטלוויזיה הישראלית ורואה הכל".
איפה תשחק בשנה הבאה?
"יש עוד שבעה מחזורים עד לסיום העונה, והעונה הבאה מתחילה באמצע פברואר, כך שיש עוד זמן. אני לא מאמין שהקבוצה יודעת מה קורה איתי. ברור לי שאני בפנקסים של הקבוצות הגדולות בסין ומאמין שיהיו הצעות, אבל בניגוד למה שמפורסם בארץ, לא הייתה התעניינות. הכל סתם ספקולציות של אחת ועוד אחת".
בפאלרמו האיטלקית לא ממש התאקלמת ועזבת אותה כבר אחרי שנה וחצי. מאכזב אותך שלא שיחקת ברמות הגבוהות של אירופה?
"עשיתי דברים אחרים בקריירה. אולי פרצתי מאוחר, אבל היה מאוד קשה להגיע למקומות האלו. אני בן 30, כבר לא ילד, והרווחתי חוויות אחרות וכסף גדול יותר מאשר הייתי מרוויח בליגות הבכירות באירופה. אני אומר כל יום תודה לאל ולא מסתכל לאן לא הגעתי".
ולמרות זאת, ציינת שלדעתך יכולת לשחק אפילו בברצלונה.
"אני מאמין שאם יש לך את היכולות, אתה מסוגל לעשות את זה בכל הרמות. שים אותי בקבוצה אחת עם לאו מסי, שישאיר אותי לבד מול השוער, ואז כבר לא משנה אם זו הליגה ישראלית, הסינית או הספרדית. הרי יכולת הסיומת שלי מול השער זהה".
הקיץ היו דיבורים על מעבר לאירופה?
"ברור שהיו דיבורים, אבל כשקבוצות שומעות את הסכומים שאני מקבל פה, הן מקבלות בום, נרתעות מאוד. אין לי סעיף יציאה בסין, ולכן בודדים המועדונים שישלמו סכומים גבוהים. ברור שיכול להיות שעוד אחזור לאירופה, למועדון מאוד מכובד, אבל אני לא יודע מתי ואם בכלל זה יקרה. עם יד על הלב, יש לי את הצביטה שאני רוצה לעשות את זה". •
