אם אותות הכבוד שמעניקה החברה כוללים בתוכם גם מחילת עוונות זמנית, כמו שאני רוצה לחשוב, הרי שנחוץ כאן גם וידוי. אז הנה וידוי: לפני כמה שבועות מעדתי אל תוך אחד מבורות החטא, כשמצאתי את עצמי קוראת באינטרנט את הטוקבקים שנכתבו על רשימה כלשהי שעסקה בספרי. קורה. רק שהפעם להפתעתי יצאתי עם שלל קטן, מטבע זהב אחת נוצצת, שהתגלמה באחד הטוקבקים שהיו שם. וזו הייתה התגובה האנונימית, כמובן: "ומה היה אומר על זה סגן המנהל משה?"

אילו לא הייתה מלאכת התיאור מקצועי, או מה שמתחזה למקצוע, הייתי משתמשת במילים "קשה לתאר" כדי להצדיק את קוצר ידי בתיאור נחשול הרגשות שעבר בי למקרא המשפט הזה: צחוק פרוע, חרדה של ימים אחרים, רוך, סקרנות, געגועים, ניכור, צער שאין לו מילים ופליאה על אותו יסוד לא צפוי בבני אדם. בחיים, בדיוק כמו בפרוזה שיוצרת אשליה של חיים, די בשם של אדם או דמות - סגן המנהל משה, למשל - כדי להזניק יחד איתם בבת אחת ציוויליזציה שלמה, קוסמוס.

והנה הקוסמוס: בית הספר היסודי בשכונת הצריפים שבה גדלתי, שסווג בשעתו כבית ספר לילדים "טעוני טיפוח" בלשון המוסדות ובלשונה של סבתי "שדים שמוציאים לך את העיניים מהצד השני". שדה קרב כמעט תמידי בכיתות ובמסדרונות שגרר בעקבותיו את צביטותיה הסמויות והכואבות של המנהלת במעלה הזרוע כשהוליכה אותך לחדרה, או את הטפיחות האגביות והאבהיות על העורף של סגן המנהל השני, משה. מסעדת בית הספר עם קציצות הדגים הענקיות ומרק השעועית שנאכלו עם הרבה לחם ושכמעט תמיד ביקשו בה תוספת, הילדים, בני מהגרים מזרחים ברובם. והטקסים. הניסיונות מעוררי החמלה כמעט למשטר אל תוך הממלכתיות הישראלית את מה שכמעט לא היה ניתן למשטור מרוב יצר גועש ומצוקות גדולות ושמחה פראית ותשוקה לאנרכיה.

בראש פירמידת הטקסים עמד ביקורו השנתי של המפקח מטעם משרד החינוך, שאז כמעט ונכנס בית הספר כולו לקומה מרוב מאמץ להקנות למקום מראית עין של מוסד מתוקן. גם לי היה תפקיד במופע. בגלל נטייתי למילים מסולסלות ויפות, הטילו עליי לכתוב ולהקריא את חיבור הראווה לפני המפקח. וכך, אחת לשנה, לרגל הביקור הממלכתי, חילץ אותי סגן המנהל משה מפינת העונש שרבצתי בה בערך מכיתה א' עד ג', ליד שולחן מבודד עם הפנים לקיר, בחברת עוד שני עבריינים עצלים כמוני.

סגן המנהל משה, המורה לתנ"ך, היה הסגן השני, לא הראשון. הוא היה בן השכונה, השלים את הכנסתו אחר הצהריים כפקיד זוטר באיזה משרד, והגיע לבית הספר רכוב על אופניו כשאטבי כביסה מוצמדים לשולי מכנסיו שלא ייתפסו בשרשרת. אחת ליומיים פינצ'רו לו את האופניים והוא היה גורר אותם אחריו, לאט־לאט, באותו חיוך מלא דרך ארץ, כשאחריו זועקים הפושעים: סליחה מורה משה, סליחה.

האם צריך להגיד שהיה מזרחי? כנראה צריך, משום שהיה המורה המזרחי היחיד לפי מיטב זיכרוני. אבל יותר דחוף להגיד כמדומה מה היה האידיאל החינוכי המופתי שלו: לדבר יפה. בעברית יפה. לא חשוב על מה, אבל יפה, ורצוי גם - בקול ערב. הוא צדק. לא היה במורה משה אפילו גרם אחד מזן לוחמי הצדק וכמעט בכל המובנים היה איש המערכת, אבל הוא צדק. אני זוכרת היטב את הרגע ההוא הארוך מאוד: עמדתי ליד חלון הכיתה וצפיתי לחצר מתבוננת במורה משה המשעין את אופניו על אחד הברושים שם, ומדבר עם אמי, מסתודד איתה ליתר דיוק, מגניב מבטים חרדים לצדדים. אמי הקשיבה, כמעט ולא זעה בזמן שדיבר. על מה דיברו? מה אמר לה המורה משה? אחר כך סיפרה: הוא אמר, תצילי מכאן את הילדה, תוציאי אותה מפה. איזה ילדה? לא הבנתי. אותך, אמרה, הוא אמר להעביר אותך מהר מבית הספר כי חבל עלייך כאן. והיא העבירה אותי. בסוד מוחלט. כמו שהתחנן סגן המנהל השני, המורה משה, שחשש למשרתו. הנה חשפתי את סודו בסיפור הזה, ולא כדי להתהדר חלילה בניצחונות מפוקפקים על ילדותי. לא זה. הלוא במובנים רבים עודני שם, גם בילדות ההיא וגם בחלון ההוא שממנו משקיפים על בני אדם ותוהים: על מה הם מדברים? מה הם חושבים? מה קרה? מה יקרה?

סיפרתי עליו בגלל שהחלטתי להיענות לדחף המעט סנטימנטלי שמעירים בנו לפעמים טקסים כמו זה שאני משתתפת בו עכשיו, לנסות ולהעניק דרכון והכרה לנוסעים הסמויים של חיינו, אלה אולי, כמו המורה משה, שרגע האומץ האנושי החד־פעמי שלהם לא מונע על ידי רציונל אידיאולוגי, אלא בוקע בפתאומיות לא מוסברת, מתוך קרקע של אוזלת יד ותבוסה, והודאה באוזלת היד והתבוסה. המורה משה, אחרי ככלות הכל, הודה בתבוסה.

לא פעם במרוצת השנים ובהקשרים שונים, חשבתי על המורה משה וחיוורון החרדה שעל פניו והברוש בחצר בית הספר והאופניים, והיו לא מעט שנים ולא מעט הקשרים לנטוע אותו בתוכם. חשבתי עליו, כמובן, בהקשרו של אלבר קאמי ואסירות התודה שלו כל חייו למורו באלג'יר. אבל הדמיון הבנאלי והשטחי בין שני הסיפורים הוא לא הצד המעניין כאן ולא הוא שיוצר את הקִרבה. מעניין ממד העומק של ההשפעה שנוסך בחייו של אדם, בחייו של קאמי כמו בשלי אולי, רגע ההתגלות הזה של האנושיות החד־פעמית. מי שנגלה לו ככה, כוחה של החד־פעמיות הזו, לא יכול להאמין באמת במה שאומר הפילוסוף מישל פוקו, שכל המבנים החברתיים יסודם בכוח ומנגנוני כוח ואידיאולוגיה. הוא לא יכול. כי הוא יודע על הרגע ההוא של המעשה האנושי הייחודי שהופך את הכל על פיו. מרגע שהוא נגלה חוזרים ומנסים למפות אותו בחיי המחשבה ובמציאות, להבין ולעכל את ממדיו. נדמה לי שאם מביטים באמת ברגע הזה, כמו שעשה קאמי, יוצרים תנועה שלמה בתודעה, תנועה שמובילה אותך מן הניסיון האנושי אל האידיאולוגיה ולא להפך, מן האידיאולוגיה אל הניסיון וכתוצאה מזה אולי, לאידיאולוגיה שכופה את עצמה על הניסיון האנושי ואונסת אותו. זו הייתה להרגשתי התנועה שיצר קאמי בכתביו ומשום כך יכול היה לדבר על מדבר הקרחונים של המאה ה־20 שפירושו בלשונו "ההתחמקות מלהיות אנושי". התחמקות מלהיות אנושי בשם מה שזה לא יהיה: האידיאולוגיה, הדת, המדינה, החברה ומוסדותיה, הצבא, המשפחה, האמנות. ההתחמקות.

ובלי להתחמק יש לקוות, אני מודה בכל ליבי לאוניברסיטה העברית בירושלים שמצאה אותי ואת עבודתי ראויים לתואר הכבוד הזה עכשיו. בשמי ובשם סגן המנהל השני המורה משה. •

יוני 2010