"אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע וָקֶסֶם, וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם שׁוֹקְטִים, יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים"
(נתן אלתרמן, "מגש הכסף", 1947
רוב הרסיסים נספגו בגופו ולא בגופי
א.ב. יהושע כותב על חברו לצנחנים, משה שכטר
רב"ט משה (מוניק) שכטר נהרג ב־1956 בקרב על חוסאן. בן 20 בנופלו
תחילה נרתעתי מהבקשה לכתוב מכתב לחייל שנפל. קשה לנווט בין הישגיה של ישראל כדי להצדיק את "קורבנך לא היה לשווא", לבין התדרדרות מוסרית של כיבוש נמשך ושל שחיתות גוברת, שאינם ראויים לקורבן של הזדהות. אבל אז שוב הבזיק משה שכטר בזיכרוני. לפני 62 שנים, בספטמבר 1956 בפעולת תגמול של הצנחנים נגד המוצב הירדני בחוסאן, נזרק רימון אל שנינו, ולמרות שעמדתי בסמוך מאוד אליו, רוב הרסיסים נספגו בגופו ולא בגופי. ומאז, לפעמים, אני אומר, כן הייתי קרוב מאוד למוות, לולי עמד לידי מישהו שנטל את המוות ממני.
והנה בעקבות הבקשה הזאת ניסיתי בפעם הראשונה לאתר באינטרנט פרטים עליו ולהפתעתי מצאתי את תמונתו ואת קורות חייו. והנה למרות שבמשך חודשי האימון המתקדם שירתנו באותה מחלקה, לא ידעתי דבר מקורות חייו הסוערים והטרגיים, ונראה לי שגם חברים אחרים במחלקה לא ידעו אותם.
הוא נולד בגליציה ב־1936 ועם כיבושה על ידי הסובייטים נאסר אביו וכל המשפחה הוגלתה לקזחסטן. האב התגייס לצבא האדום ונפל בקרבות נגד הנאצים, ומיד לאחר מכן מתה גם אמו מרעב ומדאגה. בן שלוש וחצי נאסף משה שכטר על ידי איכרים אוקראינים שלא ידעו על יהדותו. ובגיל שש בלבד החל את נדודיו לאורכה של רוסיה, עבד במכרות פחם ליד קייב וחי תקופה מסוימת במנזר נטוש בגרמניה. אחרי נדודי סבל, והוא בן 11 בלבד, הצטרף לאוניית המעפילים "יציאת אירופה" שנכנסה לקרב עם הבריטים והוחזרה לגרמניה. רק לאחר הקמת המדינה הוא הגיע אליה, ונקלט בקיבוץ בית השיטה.
ואני שואל את עצמי למה הוא נמנע מלספר לנו, חבריו ליחידה, רובנו ילידי הארץ, מלב האליטות הישראליות של אותה תקופה, חניכי הגימנסיה רחביה, תיכון חדש או בית הספר הריאלי את קורותיו הטרגיים והמופלאים גם יחד, ובדרכו העצורה אבל המוקפדת תיפקד בינינו כאחד מאיתנו, חבר שווה לכל דבר. ואין לי תשובה אחרת מלבד ההשערה שאולי חשש שקורות חיים כה קשים ונדירים של תלאות וגבורות יעמדו דווקא כמין מחיצה בהשתלבותו בינינו. הוא לא ביקש רחמים או התחשבות אלא הצטרפות שלמה לישראליות שלנו.
וכך, בערפילי 62 השנים שחלפו מאז נפילתו לידי, אני ממקם אותו עכשיו מחדש בזיכרוני. למחרת הפעולה בחוסאן כאשר הבאנו את ארונו במשמר כבוד לקיבוץ בית השיטה בעמק יזרעאל, החברים הוותיקים, איכרים חזקים, שורשיים, נטלו אותו מידינו וקברו אותו בבית הקברות של מייסדי הקיבוץ, שווה בין שווים ביניהם.
מאז נקברו בבית השיטה בנים נוספים. ובמלחמת יום הכיפורים השכול הכה בקיבוץ הזה באכזריות קשה. 12 מבניו נפלו בגולן ובסיני. כמה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים הוזמנתי לתת שם הרצאה, ובסיומה ביקשתי מאחד החברים להראות לי את קברו של משה שכטר. כבר ירד הערב ובקושי אפשר היה להבחין במצבה הישנה, שקועה בין פרחים ושיחים. הוא הציל את חיי, אמרתי למלווה שלי. כולם הצילו את חיינו, פסק החבר ולא יסף.
קראו את החלק השני בפרויקט: אסון אחרי אסון
קראו את החלק השלישי בפרויקט: אני הולך לכתוב לך, תהיה חזק למעלה
מודל לחיקוי
כרמלה מנשה כותבת לעופר וסיגל כהן, הוריה של הדר כהן
רב־שוטרת הדר כהן נהרגה ב־2016 בהיתקלות עם מחבלים בשער שכם. בת 19 בנופלה
עופר וסיגל היקרים,
"רש"ט הדר כהן, שהגנה בגופה על חבריה ועל האזרחים בשער שכם, סימנה ועיצבה לנו את הדרך והיא מודל החיקוי שלנו", אמרו לי המתגייסות הצעירות על הרחבה בלשכת הגיוס בתל־השומר בבוקר שבו הן התגייסו למשמר הגבול. עיטור המופת שקיבלה הוא מקור לגאווה, אך הוא לחלוטין איננו מקל על הכאב, על האובדן העמוק שממלא את ההוויה שלכם יום־יום, שעה־שעה ובכל שנייה. זהו כאב שהולך ומעמיק עם הזמן, שאינו מקהה את עוצמת האובדן והגעגועים, להפך. הכאב צף ועולה, שוב ושוב, האפלה מוחלטת.
הילדה שלכם, הדר, לוחמת משמר הגבול שהוצבה בשער שכם, נהרגה בפיגוע דקירה וירי במהלך השתלטות על מחבלים. הדר ירתה לעבר המחבל שדקר אותה והצילה את חיי חברתה. הדר, הלוחמת העברייה שהוצבה בקו הראשון ופעלה באומץ לב, בגבורה ובנחישות, מצטרפת ללוחמות המופת פורצות הדרך, שזכו אף הן לציון לשבח ולעיטורי גבורה, מדבורה הנביאה ויעל אשת חבר הקיני ועד חנה סנש, חביבה רייק ורבות אחרות. כמוהן, גם הדר היא מודל לחיקוי.
למרות העובדה שהייתה רק בתחילת דרכה הצבאית, הגנה בגופה על חבריה ופעלה בלא מורא ובלא חשש בעוז רוח של לוחם ותיק. הדר שלכם סימנה דרך ערכית וחתרה למגע. הקוד האתי של צה"ל מומש באותן שניות ספורות אל מול סיכול הפיגוע. רש״ט הדר, הבת שלכם, מימשה את הערכים שספגה בבית, שאתם, ההורים שלה, הטמעתם בה. יהי זכרה ברוך.
את הצלת את חיי
נעמי רגן כותבת להדר כהן
הדר יקרה שלי,
מעולם לא נפגשנו, אך בשלושה בפברואר 2016 את הצלת את חיי, ואת החיים של רבים אחרים בירושלים. את הצלת את החיים שלנו, ונתת את שלך, עם כל ההבטחות והשמחה של חיים צעירים, של מה שעוד לפנייך, מאה ואחת שנים של פוטנציאל. את היית רק בת 19. אילו נולדת בארה"ב, היית בשנה השנייה שלך ללימודים – באיזשהו מגרש משחקים אקדמי משעשע. במקום זאת, היית בירושלים, בצבא ההגנה לישראל, בסיור של יחידת משמר הגבול שאליה השתייכת - יחידה שעומדת כחיץ יחידי בין מחבלים מחפשי רעה לתושבי בירתנו.
היית רק חודשיים במשמר הגבול – עוד בשלב ההכשרה שלך, כשבן־רגע בדיקה שגרתית הפכה לקרב של חיים ומוות. לא היססת ופעלת להציל את חברתך ורבים אחרים. לא יכולת לדעת שכל אותה העת, בזמן שהיית אמיצה ונחושה להגן על כל מי שמסביבך, ארב מאחורי גבך מחבל.
מעולם לא נפגשנו, אבל אני חשה שאני מכירה אותך: הנחישות לשרת ביחידה קרבית, אומץ הלב המדהים, החוכמה והמיומנות. אני כה גאה בך ושבורת לב שאנחנו, אנשים מבוגרים יותר, איננו מסוגלים להגן על ההדריות שלנו ושבמקום זה – אתן צריכות להגן עלינו.
הלוואי שיכולתי לתת לך בחזרה את השנים שלך, לתת להורייך בחזרה את בתם הנפלאה, לאחים שלך את אחותם היקרה, למדינתנו ולעמנו את האזרחית המוכשרת והאמיצה. אני רק יכולה לשבת כאן מול המחשב, מלאת דמעות, ולקוות שאת תהיי האחרונה, האחרונה בהחלט, שנקראה להקריב את שנותיה כדי לתת לנו את השנים שלנו.
מה צריך כדי שאבא ישמח
שלמה בראבא כותב לליאור וישינסקי
סמל ראשון ליאור וישינסקי נהרג ב־2004 באסון הנגמ"ש על ציר פילדלפי ברפיח. בן 20 בנופלו
ליאור,
לא הכרתי אותך היטב, אבל נפגשנו כמה פעמים בשנות חייך הקצרות. אני חבר קרוב של אביך שלמה, אנחנו עובדים יחד בתיאטרון. הוא איש חם וצנוע, שלמה, אוהב אדם ואוהב שלום. וגם מבשל נהדר. הוא דיבר הרבה עליך, איזה ילד טוב ונדיב היית, נער של שלום ואהבה. בצבא שירתת בצוות המנהרות של החטיבה הדרומית. התנדבת לרדת למנהרות בעומק של 18 מטר, בבדידות גדולה ומתוך סיכון רב כדי לפוצץ אותן ולמנוע פיגועים. עשית זאת שוב ושוב מתוך ידיעה ברורה שכל פעולה כזו יכולה להסתיים באסון.
ואז הגיע היום המר, כשיחד עם חבריך בנגמ"ש על ציר פילדלפי ברפיח, בדרך לעוד מנהרה, נפגעתם מטיל אר־פי־ג'י. אנשי זק"א עמלו שעות כדי להביא אותך ואת חבריך לקבר ישראל. מותך שבר וריסק את הוריך ובני משפחתך.
אני רוצה לספר לך, ליאור, על שיחה מכוננת שאביך ניהל לאחר מותך. התקשרו אליו מהרדיו. אני זוכר שתפסו אותו בדרך להצגה ואמרו לו בשידור חי: "חיסלנו מהאוויר חוליית מחבלים, ואנחנו שמחים לבשר לך שאחד מהם הוא באופן ודאי המחבל שירה את הטיל שגרם למותו של בנך. מה יש לך להגיד על כך?". ואבא שלך ענה: "מסכנה אמא שלו".
המראיין תמה, "זה מה שיש לך להגיד? מה, אתה לא שמח?" ואבא שלך אמר שכתוב בתורה "בנפול אויבך אל תשמח".
וכשהמראיין שאל, אבל מה עם הנקמה? אביך אמר לו שהנקמה לא תחזיר לו אותך.
"זה לא מובן, הרי צה"ל התאמץ כדי לנקום ואתה לא שמח?" המראיין הוסיף ושאל, "מה צריך כדי שתשמח?" ואביך ענה: "אני אשמח כשתעשו שלום".
השבר הסורי
רענן שקד כותב למרגל אלי כהן
סא"ל אלי (אליהו) כהן הוצא להורג בדמשק ב־1965. בן 41 בנופלו
אלי היקר,
כן, אני יודע מה אתה חושב לעצמך עכשיו: למה באתי דווקא אצלך. למה דווקא אני. לא יכלו לשלוח מישהו קצת סימפתי ומכיל יותר, מישהו שיזרוק את המילים הטובות השגרתיות, מישהו שיגיד את הדברים המקובלים על צדקת דרכך ודרכנו, על ההקרבה, על המחיר הגבוה מכל ששילמת ועל כל מה שציווית לנו במותך?
אז קודם כל, תן לי להרגיע אותך ולשלם את חובותיי במזומן ובמהירות: כן, כל הדברים האלה. בוא נסכם שאמרתי אותם, בסדר? כי הנה, אמרתי. ותכף אומר עוד.
עכשיו תן לי לספר לך על האופן הרומנטי, כמעט קולנועי, שבו מישהו כמוני רואה כיום את חייך. רק תחשוב על זה: אתה, בוגר אוניברסיטת אלכסנדריה במצרים שסייע למשך כמה דקות למודיעין הישראלי באיתור דירה עבור החוליה שתסתבך בקרוב במה שיכונה "עסק הביש", עולה לישראל. בהתחלה – רק כי מוכרחים להתפרנס – אתה עוד עובד בתרגום ידיעות מהעיתונות הערבית עבור חיל המודיעין, אבל אז אתה מבקש להמשיך בחייך. פשוט להתנתק. רק שיניחו לך לחיות בשקט באזרחות. והם באמת מניחים לך, ואתה הופך, כמו שקורה למהגרים רבים מדי כאן, לעוד ישראלי קטן, אפור, בלתי מובחן, כמעט חנוך־לוויני. אתה מתגורר בבת־ים, עובד בהנהלת חשבונות של "המשביר המרכזי", מתחתן עם נדיה – באמת, שום דבר שמישהו אי פעם אמור לשמוע עליו. אתה סתם אחד. פקיד.
ואז זה קורה. אתה מקבל זימון לאגף המודיעין. הם נזכרו בך. הם מודיעים לך שאתה, עם השפה והכישורים, יכול לעזור להם. לנו. לישראל. לפני שאתה מספיק לחשוב, החיים שלך הופכים לסרט פעולה וריגול. אתה עובר קורס והכשרה. אתה נשלח לארגנטינה הרחוקה ומתבקש לבנות לעצמך זהות חדשה של סוחר ערבי, גולה מסוריה בשם כאמל אמין ת'אבת.
בהתחלה אתה קצת מבוהל, אולי טיפה אבוד, תוהה איך כל זה קרה. אבל בהדרגה אתה מגלה שבדיוק כמו שהבטיחו לך, זה עובד; יוצאי סוריה המקומיים מתיידדים איתך. אתה נטמע בהם בקלות, אף אחד לא חושד בך. החיים במובלעת הסורית בארגנטינה מסתדרים עבורך. אולי זה לא כל כך רע.
ואז הם מודיעים לך שרגע האמת שלך הגיע: אתה מועבר לדמשק. לב המאפליה. סיפור הכיסוי שלך: איש עסקים סורי לשעבר ששב למולדתו אחרי שנים ארוכות של גלות בדרום־אמריקה.
זה מפחיד. מרתיע. איך נכנסת לתוך כל הדבר הזה. מה היה לך רע ללכת כל בוקר לעבודה במשביר ולחזור אחר הצהריים לנדיה ולילדים. אבל מאוחר עכשיו לסגת. אתה עובר לדמשק, שוכר דירה לא הרחק מבניין המטכ"ל הסורי, ומגלה שוב את מה שכבר חשדת: שאתה די טוב בזה. אתה המסתערב הישראלי הראשון – המילה עצמה טרם הומצאה – אבל אתה לא צריך להיות שום דורון קביליו חמום המוח מ"פאודה" בשביל זה; אתה פשוט צריך להיות אתה, כלומר לא אתה אלא מישהו אחר, מצליח ומקושר בהרבה מסתם איזה אלי כהן מבת־ים; אתה הוא כאמל אמין ת'אבת, איש מצליח ונדיב ופטריוט לאומני, אחלה גבר, יודע לדבר, לצ'פח, לצחוק, ליהנות. מי שהופך כמעט מיד לחברם הטוב של מפקדים בצבא ובכירים במפלגת השלטון.
אתה לגמרי מקובל ואהוד עליהם. אתה איש סודם. הם מזמינים אותך למסיבות, לטיולים, לסיורי תצפית לעבר הגבול הישראלי. הם משתפים אותך בתוכניתם הגדולה לחבל במוביל המים של ישראל, ובתוכניתם הקטנה להטות את מי מקורות הירדן באזור הבניאס. נשמע טוב, אתה מעודד אותם, ומיד מעביר את המידע לישראל ומונע את יישום שתי התוכניות. אחר כך אתה מעביר לישראל מידע חיוני על הקשיים בקליטת מטוסי מיג 21 חדשים בצבא הסורי – מידע שמאפשר לישראל לתקוף ללא חשש. ויש גם את הסיפור ההוא על הסיור שערכת באחד ממוצבי הסורים ברמת הגולן, כשהשמש הכתה ללא רחם בחיילים ובקצינים ואתה הצעת לתרום סכום יפה לנטיעת עצים גדולים ומצלים בכל מוצב. העצים ניטעו, ושימשו בהמשך לזיהוי מדויק של מיקום המוצבים בהפצצות מלחמת ששת הימים.
בקיצור, אלי, אתה חי בגדול בדמשק במקום בקטן בבת־ים, ואתה הרבה יותר ממרגל יעיל; אתה מרגל שמרשה לעצמו ליהנות מהעבודה, להיות יצירתי, להתמסר עד הסוף לדמותו הבדויה, המוצלחת ממנו. אתה הכי קרוב לבונד, ג'יימס בונד, שישראלי הגיע אי־פעם. אולי לא הצלת את העולם – והעולם אינו מספיק אף פעם, כידוע – אבל ייתכן, אפילו סביר, שקיצרת ביום־יומיים את מלחמת שבעת או שמונת הימים, זו שפרצה כשנתיים אחרי מותך. הצלת את חייהם של עשרות, אולי מאות חיילים ישראלים, מעצם העובדה שמנעת את סיכון חייהם מלכתחילה. היית החייל האלמוני מכולם, המשמעותי מכולם. היית הג'וקר.
ואז נלכדת. אולי זה היה בלתי נמנע. אולי הרגשת קצת בנוח מדי בתוך דמותו המצליחנית, האהובה, של כאמל. אולי הפרזת. אולי המפעילים שלך בישראל הפריזו. סביר שהפריזו. כי מתישהו הסורים התחילו לחשוד. כשאמצעי החבלה שלהם במוביל הארצי נהרסו כמעט מיד אחרי שנשלחו, הם כבר היו משוכנעים שיש איפשהו מרגל.
הגרסה הרומנטית טוענת שהמשכת לשדר לישראל במהלך לילה שבו הודממו כל מכשירי הקשר של הצבא הסורי למשך יממה – פשוט לא ידעת – וכשהם פרצו אליך לדירה מצאו אותך עדיין רוכן מעל המשדר. זה סיפור יפה, אבל כנראה רחוק מהמציאות, בעיקר אם הבאת בחשבון שדממת האלחוט לא חייבה את אנשי השגרירויות הזרות וגם לא אותך. לא, הם פשוט עלו עליך. עקבו אחריך. הבינו שאתה החפרפרת. ובוקר אחד הם פרצו לדירתך, תפסו את מכשירי השידור והקליטה וגם לבנות חבלה שהוסתרו בתוך חפיסות סבון.
מכאן זו הייתה ויה דולורוזה צפויה. חודש של עינויים קשים בכלא, ולבסוף משפט בדלתיים סגורות וגזר דין מוות. הם שברו אותך גופנית, אבל לא רגשית. מהרב הראשי של קהילת יהודי דמשק, שהובא לתאך דקות ספורות בטרם התלייה, ביקשת למסור למשפחתך שמילאת את חובתך ונשארת נאמן לעם ולארץ. במכתב שביקשת ממנו להעביר לנדיה כתבת: “נדיה יקירתי, משפחתי היקרה. אני כותב אליכם מילים אחרונות אלו בתקווה שתישארו תמיד מאוחדים. אני מבקש מאשתי שתסלח לי, שתדאג לעצמה ושתעניק השכלה טובה לילדינו... יום יבוא ויהיו גאים בי. ולך, נדיה יקירתי, אנא התחתני עם איש אחר שיהיה אבא לילדים שלנו, לפי רצונך. אל תבזבזי את זמנך בבכי על מה שקרה, אלא הביטי לעתיד. אני שולח לכם נשיקות אחרונות. התפללו לעילוי נשמתי”.
אלו הן מילותיו של אדם שליבו שלם, שמסלול חייו מקבל את אישורו בדיעבד, רגע לפני שהוא מסתיים. אלו מילים של השלמה, של הבנה, של מודעות, של הכרה בערך מעשיך ותרומתך בזמן אמיתי. אלו אינן מילים ריקות המקבלות את השכול או הלחימה כגזירה משמיים, אלא מילותיו של מי שעשה מעשה משמעותי, לקח על עצמו סיכון ניכר, שילם את המחיר המלא, והחשבון הסופי שהוא מגיש לעצמו (עם העתק לאישה) מסתיים בשורת רווח.
הרווח היה ברובו שלנו, אלי. ייתכן שבשלב מסוים התפתינו להרוויח עוד ועוד, תובעים ממך לשדר פעם ביום, פעמיים, ליידע אותנו בכל תזוזה, לסמוך עלינו שנשמור עליך. אפשר שהקרבנו אותך. שהיינו זחוחים, שאננים, בוטחים מדי בשלמותו של סיפור הכיסוי שלך. פשוט היית כל כך טוב בזה. היית שחקן האופי המושלם. גילמת את התפקיד כמי שיודע שמדובר בתפקיד חייו, והלכת איתו עד הסוף.
נדמה לי שהיית מסכים איתי שהסיפור שלך מזמין עיבוד קולנועי, ושאתה היית משחק את עצמך הכי טוב. נדמה לי שהיית מסכים לחזור שוב על הכל, אולי מלבד על החודש האחרון. נדמה לי שעוד לא אמרת את המילה האחרונה, כי הסיפור הזה טרם סופר מכל צדדיו. ונדמה לי שאתה חזק שם למעלה לא פחות מכפי שהיית כאן אצלנו ושם בדמשק. בטוח שיש לך גם כרגע המון חברים שבוטחים בך ומגלים לך לא מעט, אולי אפילו בערבית.
לא, אין צורך שתשדר. עשית את שלך. עשית המון.
