תודה שבחרת בי כאם

ד"ר אדווה ביטון כותבת לבתה, אדל ביטון

אדל ביטון נפטרה ב־2015, שנתיים לאחר שנפצעה אנושות בפיגוע רצחני בכביש חוצה שומרון. בת ארבע ושמונה חודשים במותה

אדלי יקרה שלי,

אני כותבת לך בגעגוע, עם דמעות בעיניים. המילים מתבלבלות ואני מרגישה מחנק. מה לילדה בת ארבע ושמונה חודשים וליום הזיכרון, אני שואלת את עצמי. פה בארץ כבר התרגלנו, למרבה הצער, להתייחד עם זכרם של חיילים צעירים. אבל את, תינוקת קטנה שלי, הגעת לפרק זמן קצר אף יותר.

עוד בהיותך תינוקת נחשפנו לאנרגיות שהיו טמונות בך, לחוכמה, לדעתנות ולשמחת החיים. היה ברור לי שאת משהו מיוחד. הגעת לעולמנו להרעיד, לרגש ולשנות. נלחמת בגבורה ובעקשנות לאורך כל הדרך. כמה ייחלתי לסוף אחר! כמה דמיינתי את קולך המתוק, הקורא לי שוב אמא, את החיבוק החזק, את הקפיצה השובבה היישר לזרועותיי. במקום זאת נאלצנו לקבל חיבוקים אחרים של המונים שהגיעו לנחם.

היום הנורא הזה, שבו נאלצנו לטמון אותך באדמה, לא יישכח. אבודים ואומללים, המומים וכואבים, נשארנו פה, בוכים עלייך. כך נהיה עד קץ הימים. רק שתדעי שאנחנו לא נפרדנו. לעולם לא אשכח את חיוכך השובה, את מאור פנייך. הייתי מוכנה לשלם מחיר יקר, הייתי מוכנה לסיים את חיי למענך, רק כדי שתדעי מה היית עבורי בעודך בחיים ומה תהיי עבורי לעולם ועד. כמה השפעת עליי בחייך, לימדת אותי כל כך הרבה על עצמי, חשפת את יכולותיי. אני מודה לך שבחרת בי לאם.

בכל פעם אני לומדת שהחיים הם מרוץ משוכות, ואני בהחלט נחושה להמשיך ולקפוץ מעליהן, גם אם במקרה שלנו הן גבוהות יותר. תהיי בטוחה שאני עושה את המיטב כדי להשאיר אותך בתודעה. עמותת אדל, שהוקמה לזכרך, מסייעת למי שחוו אובדן טרגי, לאלה הכאובים, הפגועים, המרוסקים, וברוך השם נותנת הרבה כוח.

אני נאחזת בזיכרונות, נאחזת במבטך השובה. דעי שאנחנו לא מוותרים. המשפחה שלנו ברוך השם שמחה ומתפתחת. רוחך וזיכרונך ישאירו אותנו עם ראש מורם ועם גאווה גדולה.

בלב כואב ומלא געגוע,

אמא.

קראו את החלק הראשון בפרויקט: מכתב לחלל

קראו את החלק השני בפרויקט: אסון אחרי אסון

החיוך שנוגע בנימי נפשי

רובי דמלין כותבת לבנה, דיוויד דמלין

סגן דיוויד דמלין נהרג ב־2002 בפיגוע במחסום בעפרה. בן 29 בנופלו

דיוויד אהובי,

אין יום שעובר מבלי שאזכר בחיוך שלך, הנוגע בנימי נפשי. כולם אמרו לי ביום שמתת ש"עכשיו זה נורא, אבל תלמדי לחיות עם הכאב לצידך". במידה מסוימת זה נכון, אבל אני מניחה שהתהום שבליבי לעולם לא תתמלא. אני מתגעגעת להליכות המשותפות שלנו לקונצרטים, לבישולים, לסרטים, לשאלות הפילוסופיות האין־סופיות שלך על היידגר ושות'. אני מתגעגעת אליך בתקופת החגים, כשהיית מזמין חברים שלא מדברים עם הוריהם לאין־ספור ארוחות. אמך תמיד הייתה מסדרת הכל, אמרת, אבל את הכאב הזה איני יכולה לסדר. 

אני תוהה מה היית חושב על המסלול של חיי אחרי שנהרגת באותו יום נורא. ידעתי כמעט מיד שאני רוצה לעשות משהו כדי למנוע מאמהות נוספות, ישראליות ופלסטיניות, לסבול את הכאב השורף הזה. מי היה מאמין שאעמוד מול אלפי בני אדם במטרה לעצור את האלימות ולחפש פתרון לסכסוך שנגע בבתים רבים כל כך משני הצדדים. רציתי לציין את זכרך במשהו הקשור לחינוך, ולכן בחרתי להצטרף לפורום המשפחות השכולות, קבוצה של משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות שבחרו בדרך של פיוס ולא בדרך של נקמה. סיפרתי את הסיפור שלך לאנשים ברחבי העולם, כמה מהם מפורסמים מאוד ואחרים אלמונים ואוהבים, ואני מבטיחה לך שלמרות שאתה כבר אינך כאן, אתה עדיין מצליח לעורר השראה ולהביא לשינוי.

כמו שהיית נוהג לומר, "בהרבה אהבה",

אמא.

בדעה צלולה

ד"ר אבשלום קור כותב לחוקר השפה העברית, ד"ר בנימין קלאר

טוראי ד"ר בנימין קלאר נהרג ב־1948 בשיירה בדרך להר הצופים. בן 47 בנופלו

הד"ר קלאר היקר והנכבד,

מצד עיסוקי בלשון העברית, אני רואה את עצמי כנכדך: אתה לימדת באוניברסיטה העברית על הר הצופים את פרופ' אהרן דותן יבל"א, לימים חתן פרס ישראל, והוא היה מורי הדגול באוניברסיטת תל־אביב. בדף ה"יזכור" של משרד הביטחון למדתי, בפליאה, ששמות הוריך שרה ושלמה – ממש כשמות הוריי.

נשחזר, בבקשה, את האירועים בירושלים בשנת תש"ח: שכונת שמעון הצדיק (השלובה בשכונת שייח' ג'ראח), תושביה נאלצו לנטוש אותה, בלחץ הקרבות, בתחילת אדר. כעבור חודש, ד' בניסן, התארגנו הערבים שם, המטירו אש עזה ובתום קרב הגנתכם הממושך הם העלו באש שניים מן האוטובוסים בשיירה על נוסעיהם: רופאים ואחיות ומרצים, בדרככם למקומות עבודתכם בהר הצופים. אבל כעבור עוד חודש, ה' באייר, הכריז בן־גוריון על עצמאותנו. ראוי לנו ללמוד מהמופת שלכם – שלא היססתם, למרות הקרבות הקשים, להתמיד בעלייה היומית לבית החולים הדסה ולאוניברסיטה על הר הצופים. מגיבורים כמוכם למדנו להיאחז בארצנו ולא לוותר.

ד"ר קלאר הי"ד, מאז היום הארור ההוא נפתחו כאן הרבה דפי חיים – של הארץ, של העם, של לשוננו: כאשר נרצחת, היו בארץ 600 אלף יהודים. כיום יש במדינה כ־9 מיליון תושבים, וגם אלה בהם שאינם יהודים – כולם מדברים עברית! ליד המקום שנרצחתם בו יש לא רק גלעד גדול עם שמותיכם, אלא גם שכונה מתחדשת, ומערת שמעון הצדיק הסמוכה מוארת והומה מבקרים ולומדי תורה יומם ולילה. וסמוכה לשם תחנת הרכבת הקלה ששמה "תחנת שמעון הצדיק", על שם האיש הראשון שאמר פתגם במסכת אבות, הכהן הגדול, משיירי הכנסת הגדולה.

משוריין ממלחמת השחרור בשער הגיא

וגם אותך עצמך זוכרים: באנציקלופדיה העברית, בערך "קלאר בנימין" כתוב: "בחייו הקצרים (47 שנה) היה קלאר פורה ביותר בעבודתו המדעית והספרותית". זכית להתמנות למרצה כיורשו של הפרופ' דוד ילין, מאבות תחיית לשוננו. מאמריך החשובים כונסו והופיעו בספר שש שנים לאחר שנלקחת מאיתנו. חבל שלא זכיתי לשמוע תורה מפיך ישירות. מורשתך נשארת כמשמעות שמך, קלאר: צח, צלול, בהיר, ברור, נהיר, טהור.

הבטחת ש"יהיה בסדר"

בומה ענבר כותב לבנו, יותם ענבר

סמל יותם ענבר נהרג ב־1995 במהלך פעילות מבצעית ליד מוצב ריחן בלבנון. בן 19 בנופלו

בני יקירי,

23 שנים חלפו מאז נקטפת, והגעגוע רק מתעצם. לחיבוק האוהב שלך. לחספוס והסדקים בידיים. לזיפי הזקן, לריח המדים. לדרך שבה שיפשפת בסבון את כתמי הנשק מהידיים שלך. אני מתגעגע לטיולים ולשיחות המשותפות שלנו, לנשיקות, לצ'פחות, לאמירה "אמא אבא אני כבר ילד גדול". לדאגה ולאהבה הגדולה שלך לאמא ולאחותך טליה ולאחיך איתמר שהיו פעם האחים הקטנים שלך ולא עוד. לישיבה איתך בכניסה למתקן אדם עם השווארמה והבירה שהבאתי מסעיד באור־יהודה, לארוחות השחיתות ולטיולים בחו"ל שעשינו כמשפחה שלמה. לקשר המדהים והאהבה הרבה שלך לסבא יוסף, ובמיוחד לסבתא הלה שעזרה לנו כה רבות בגידולך כנכד ראשון ולאחר האסון לא הייתה מסוגלת להשלים עם מותך. אני מתגעגע לאותה חבורת חברים נהדרת שהצלחת לרכז סביבך בחדרך שהפך לחמ"ל או בחצר ביתנו למשחק כדורסל.

אני מתגעגע לניסיונות שלך להרגיע אותנו, ל"יהיה בסדר" שלך שתמיד הוספת לו "ציפ ציפ ציפ", ללחייך הסמוקות כששאלנו אותך על אהבתך הראשונה לנטלי.

גם השנה, כמו בכל שנה בסוכות, נפגשתי בפיקניק ביער ליד נחל אלכסנדר עם חבריך מצוות כרמי מגולני. חלקם כבר גידלו כרס קטנה, לרובם משפחות עם ילדים חמודים ששמעו מאביהם על יותם הגיבור. כולם היו מרותקים לאלבומים שהוכנו עליך. שיחזרנו ביחד את האירוע המיותר והבלתי נסלח ב־15 באוקטובר 95', שבו אתה יחד עם חבריך נהרגתם ערב שמחת התורה, ובעקבותיו בוטלו ריקודי הקפות התורה במדינה.

לצערי הרב, גם במלחמה האחרונה, שוב בחטיבת גולני, היה אירוע דומה מיותר ושוב בלתי נסלח, שבו נהרגו לצערי הרב שבעה לוחמים שהיו ברכב לא מתאים במקום לא מתאים, ואני שואל את עצמי עד מתי.

את הריח, התנועה, צליל הקול, לא שוכחים. הם תמצית הגעגועים. תמצית הכאב. אכן, אינך איתנו בגופך, בחיבוקך, בקולך. אבל לנצח תישאר בליבנו ואהבתנו.

אנחנו שנינו מאותו רחוב

פרופ' יורם יובל כותב ליגאל בן חורין, חברו מילדות

סגן יגאל בן חורין נהרג ב־1979 במרג' עיון בלבנון. בן 20 בנופלו

יגאל,

אני מביט בתמונה שלך, צעיר ויפה ומחייך, ולא מבין איך זה יכול להיות: עברו כמעט ארבעים שנה. אתה מת, יגאל, ואני עדיין חי. אם היינו נולדים וגדלים בארץ אחרת, זה לא היה קורה. 25 בנים היו בכיתה שלנו, בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, מחזור 1976. שלושה מאיתנו כבר לא יעזבו את ירושלים לעולם. שלושה מאיתנו קבורים, כמעט ארבעים שנה, די קרוב אחד לשני, לא רחוק מבית הספר, בהר הרצל. אתה, ואומי, ומיכאל. ואני עדיין חי.

כל פעם שאני בא אליכם לבית הקברות, לאזכרות, אני מודה לאלוהים שאני חי, וחושב מחשבה אחת: שזה היה יכול להיות ההפך. שזה רק מזל או גורל שאתה מת ואני חי. שנינו נולדנו באותה שנה, באותה עיר. שנינו גרנו באותו רחוב, כמעט בית מול בית. שנינו הלכנו לאותה כיתה. שנינו רכבנו על אופניים. שנינו היינו חנונים, ילדים ביישנים שאהבו לקרוא ולטייל ברגל. שנינו נהיינו קציני תותחנים. אתה נהרגת בלבנון, וגם אני כמעט נהרגתי בה. זה היה רק מזל, המזל שלי. זה הכל.

אם היית חי, יגאל, היית כל כך נהנה מן הטוב שיש לחיים להציע. כמו שאני נהנה מן החיים האלה, בארץ היפה הזאת שלנו. היית חי באהבה עם אישה שאוהבת אותך. בזה אני בטוח. היית מגדל ילדים באהבה, גם בזה אני בטוח. היית שמח. איזה מקצוע היה לך, מה היית בוחר לעשות, אני שואל את עצמי מדי פעם, ולא יודע. היית מצטיין בכל מה שהיית עושה, זה ברור. כמו בכיתה, כמו בצופים, שם היית ראש גדוד. כמו בצבא. מדען? הייטקיסט? אולי רופא? איזה בזבוז, יגאל. ואיזה צער. נשארו לי ממך רק זיכרונות. אני נאחז בהם ושומר עליהם, שלא ייעלמו לי כמוך.

אני זוכר את הפעם האחרונה שבה פגשתי אותך, בבית שלך, בליל השבת, שבה יצאנו כולנו הביתה מהצבא לטקס חלוקת תעודות הבגרות בבית הספר. הייתה לך תעודה נהדרת. והיית כל כך עצוב אז. אני זוכר היטב מדוע, ולא אכתוב את זה כאן. אתה ואני שייכים לדור אחר, שבו עדיין היו לאנשים סודות.

טנקים ישראליים במרג' עיון בדרום לבנון ב־ 1979

אני יודע שאהבת את הארץ הזאת, לפחות כמוני. אהבת אותה דרך הרגליים ודרך העיניים ודרך הזיכרונות ודרך הלב. כבר אז ידענו שאהבה, כל אהבה, כואבת. אבל עדיין לא הבנתי עד הסוף שאהבת הארץ הזאת גם הורגת. היא הרגה אותך. ואני עדיין חי. ועדיין אוהב אותה, ואת החיים, גם בשבילך.

שלך, מתגעגע,

יורם.

אני מאמינה באמונה שלמה שאתה חי

זהבה שאול כותבת לבנה, אורון שאול

סמ"ר אורון שאול, לוחם גולני, נחטף ב־2014 במהלך מבצע צוק איתן

אורוני,

אני פונה אליך, ילדי היקר והאהוב. נפשי יוצאת אליך מרוב געגועים. אתה יודע על מצב בריאותי. האמן לי שאני מתחזקת ומאלצת את עצמי להישאר בקו הבריאות ולא לוותר לעצמי כהוא־זה, וזאת עד אשר אראה בשובך אלינו. לא אשקוט ולא אנוח! אני מאמינה באמונה שלמה שאתה חי. אינני יודעת מה מצבך. אני רוצה אותך בחזרה כפי שאתה, יקירי.

ביום גיוסך לצה"ל ליווינו אותך – אבא, שני אחיך ואני - מלאי גאווה על בחירתך להיות לוחם בחטיבת גולני. ביום זה ראינו עתיד מזהיר בשירותך הצבאי. הענקת גאווה גדולה למשפחה כשנבחרת למצטיין נשיא ביום העצמאות ה־66 למדינת ישראל. לצערנו, העתיד טפח על פנינו. במהלך מבצע צוק איתן, כחודשיים לאחר טקס מצטייני הנשיא, לקחת חלק במבצע ונחטפת דרך מנהרה.

במלאת שנתיים לחטיפתך קיימנו עצרת מול בית ראש הממשלה שבה השתתפו מאות אנשים. שנה לאחר מכן קיימנו עצרת בכיכר העיר בטבריה, והפעם השתתפו בה אלפי אנשים. את יום הולדתך ה־23 ציינו בבית ספר התיכון בית ירח שבו למדת וחונכת. השנה, כשמלאו לך 24 שנים, החלטנו לציין זאת קרוב אליך ככל האפשר, וערכנו טקס רב משתתפים בקיבוץ כפר עזה באזור הצופה על שכונת סג'עייה שממנה נחטפת. במהלך הטקס ירו עלינו פצמ"רים ונשמעה אזעקת “צבע אדום”, לא נרתענו והמשכנו את טקס יום ההולדת עד תומו.

מחמל נפשי, גידלנו אתכם לציונות, לאהבת המולדת, לאהבת הזולת ולצניעות. כידוע לך, מעולם לא ביקשתי להתחכך באיש, גדול כקטן. היום אני מוצאת את עצמי נפגשת עם שועי עולם בארץ ובחו"ל ולא בוחלת בשום דרך להחזירך הביתה. בבת עיני, הגעגועים אוכלים בנו. בי, באחיך אבירם ואופק, ואכלו גם באביך עד יומו האחרון.

בהיעדרך כבה האור ונדם הרון – אורון, אנו מצפים לשובך במהרה!

אוהבת ומתגעגעת, אמא.

איקה עטיה כותב לבתו, ענבר עטיה

ענבר עטיה נרצחה ב־1996 בפיגוע בדיזנגוף סנטר בערב פורים. בת 22 במותה

ענבר שלנו,

ביום שני, לפני עשרים ושתיים שנה, בערב פורים תשנ"ו, יצאת מהבית ולא חזרת.

זהו תיאור קצר, תמציתי וכואב של האסון שפקד אותנו. בתנו הצעירה, משוש ליבנו, לא שבה הביתה.

מאותו היום חרב עולמנו והפכנו להיות בני אדם אחרים, שונים ממה שהיינו בעבר.

ידידה שלנו, אלוף־משנה ורדה פומרנץ ‑ קצינת הנפגעים של כל הצבא שטיפלה במאות משפחות שכולות ואשר בנה נפל במבצע צוק איתן בעזה ‑ היטיבה לתאר את מצבה במשפט אחד: “אי־אפשר להבין מהו שכול אלא אם היית שם”. לצערנו, ענבר יקירה, אנחנו שם.

עשרים ושתיים שנה אנו חיים במציאות אחרת, שונה ועצובה, שלעולם לא ניתן יהיה לתארה במילים. עשרים ושתיים שנה אנו פוקדים את מקום מנוחתך, ניצבים מול אבן הגרניט המבריקה, מתקשים להאמין שזה קרה לנו. מדוע הגורל הכה בנו באופן כה אנוש.

באובדן ילד אין נחמה. הזמן אינו עוצר מלכת, וככל שנוקף הזמן הגעגועים מתגברים ומעצימים. בחלוף השנים דמותך מתחדדת ומתבהרת באופן ממש מוחשי. את לא מתבגרת. ילדת נצח.

אנחנו רוצים להגיד לך שמעולם לא נפרדנו ממך. שנוכחותך, מאז מותך, מלווה אותנו בימים ובלילות ומורגשת תמיד. בימי שמחה ובימי עצב. מדי פעם אף מבליחה בחלומות ללא פשר, מרחפת ומנחמת, רואה ואינה נראית. חלק בלתי נפרד מחיינו. כמעט לא עובר יום מבלי שנזכיר את שמך בינינו. עם הילדים או הנכדים ועם בני משפחה אחרים.

מותך המיותר השפיע וממשיך להשפיע על חיינו יותר מכל אירוע אחר שאמך ואני חווינו במהלך כל שנות חיינו. ולצערי, ייתכן שכך גם מרגישים ילדינו.

לפני עשרים ושתיים שנה הבטחתי לעשות כל שביכולתי לשמר את זכרך. יקירתנו אהובתנו, עשינו זאת באמצעות קרן ענבר. שנה אחר שנה בקרן ענבר ובכל אירוע זיכרון אנחנו מרגישים שרבים כל כך תומכים ומשתתפים איתנו בגעגועים אלייך.

אבא.

לשחק כדורסל לזכרכם

מיקי ברקוביץ' כותב לשלושת הנערים איל יפרח, גיל־עד שער ונפתלי פרנקל

גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, נחטפו בגוש־עציון ונרצחו בידי מחבלים ב־2014. בני 16 (שער ופרנקל) ו־19 (יפרח) במותם

איל, גיל־עד ונפתלי יקרים,

חטיפתכם זיעזעה מדינה שלמה. 18 יום ארכו החיפושים אחריכם. הייתם נערים צעירים איכותיים ותמימים, חובשי כיפה סרוגה, עם תרמיל על הגב, בדרככם מהישיבה הביתה. ביום שבו גילו את גופותיכם הכאב והכעס היו בלתי נתפסים: אני ומשפחתי הרגשנו אבל עמוק ממש על הנעורים שבאו אל קיצם בטרם עת.

ההורים שלכם העבירו את הכאב האישי לציבור. המסר שלהם היה חד־משמעי: אמונה, הנצחה והמשכיות. הם כל כך נגעו לליבי. הייתה לי שאיפה גדולה לפגוש אותם, לחזק, אולי ליטול ולו טיפה מהצער הגדול.

התמזל מזלי ולאחר תקופה הוריכם הזמינו אותי במסגרת ותיקי מכבי תל־אביב בכדורסל למשחק הוקרה לזכרכם. כשנפגשתי איתם שמעתי לראשונה עד כמה אהבתם כדורסל.

ראיתי לנגד עיניי שלוש אמהות שכולות, שלושה אבות שכולים, אחים ואחיות, זעקה גדולה ואחיזה עוד יותר גדולה בחיים. הם אמרו בפשטות, “צריך להמשיך לחיות. יש לנו עוד ילדים בבית”.

אני רוצה להגיד לכם שתמיד תישארו נערים החקוקים בליבי ובלבבות כולם. ילדים שוחרי טוב שלא שיערו שיפגשו את פני הרוע והאכזריות, ושההורים שלכם תמיד יהיו בשבילי דוגמה ומופת לחוסן ולאמונה באדם, גם מתוך השבר הגדול. ביום העצמאות, יום הולדת 70 למדינת ישראל, כולי תקווה שעם ישראל לא ידע עוד שכול, ויבוא השלום.

פאזל של מיליון רסיסים

רות שרייבמן כותבת לבנה, ניר שרייבמן

סגן ניר שרייבמן נהרג ב־1997 באסון המסוקים. בן 20 בנופלו

עשרים ואחת שנים בלעדיך ועשרים וחצי שנים של חיים איתך, מה שאומר ששנות געגועיי אליך ארוכות יותר משנות חייך, והנורא הוא שלהיות איתך או בלעדיך הפכו לקנה המידה שלי למדוד את הזמן.

בזיכרון שלי אתה לא בן עשרים וחצי. בדמיוני המשכת לגדול ולהתבגר עם השנים, ואני אפילו מצליחה לדמיין אותך איש בשנות הארבעים, כי הרי אף פעם לא נראית ילד. ליד תינוקות אני נקרעת מצער על אושר ההורות שלא יהיה מנת חלקך, על האבהות שהחמצת. על מי שיכולת להיות בחיים שלנו כמשפחה, על מה שיכולת להיות בחיי אחיך שגיא ואחותך טל, ועל איזה דוד יכולת להיות לעמית.

את תכריכי היגון לא נוכל להשליך, ולכן אני מנסה לחבר מחדש בלעדיך פאזל של מיליון רסיסים. אתה, שלימדת אותי להיות אמא ולאהוב ללא תנאי, עם לכתך לימדת אותי את חסד הבחירה, ואני בחרתי לצבוע את המשך חיינו בצבעים בהירים ושמחים כפי שאתה היית – שמח ואוהב חיים!

לא פעם אני מרגישה שאני בלב ים וכל יום חדש מביא עימו גלים שונים, לעיתים קשים וסוערים ולעיתים רגעים קסומים עם התחלות חדשות... ואתה, ניר, מונח כאילו סתם על המדפים בבית, כמו תמיד, קצין תצפית, צופה שנים ממעלה המשקוף במבט רך, בחיוך רחב וטוב, נעדר – וכל כך נוכח!

ואני יודעת שמאז חשך עולמי עליי – עולמך מואר כנר לנשמתך אשר במותך כיבה את נשמתי.

ספרא וסייפא

יהודה משי זהב כותב לחייל החרדי פנחס סולובייצ'יק

טוראי פנחס סולובייצ'יק נהרג ב־1948, בקרב סמוך להר ציון בירושלים, במלחמת השחרור. בן 22 בנופלו

מאחורי הבניין הישן של בית החולים שערי צדק ברחוב יפו בירושלים מסתתר בית קברות מאולתר שנבנה במציאות המדממת של 1948, כשחללי עיר הבירה נקברו תחת אש ובתנאים־לא־תנאים. שם אתה טמון לאחר שנפלת בקרב על העיר העתיקה, בשטח שהפך עם השנים למסדרון ירושלמי כמעט בלתי נראה.

נולדת לר' יעקב ז"ל ולאמך חנה ע"ה בכ"ב מרחשוון תרפ"ז בירושלים. למדת בתלמוד תורה בשכונת בית ישראל, ולאחר מכן באחת הישיבות בירושלים. כאשר בגרת והיית לאיש החלטת לפנות לשוק העבודה ונקלטת כעובד מן המניין בבית חרושת למוצרי חשמל.

עם תחילת המלחמה הצטרפת למחתרת של ארגון האצ"ל, ולאחר מכן התבקשת על ידי צה"ל להצטרף לשורותיו ככוח חיוני. היית אחד מהצעירים האמיצים שלחמו את מלחמת העיר העתיקה. גם בשירותך הצבאי שמרת על כל המצוות ונזהרת במצווה קלה כבחמורה.

בעת ניסיון הפריצה להר ציון, כאשר צה"ל ביקש לפרוץ דרך עבור הנצורים בעיר העתיקה, ניסיון שנכשל, היית בין הלוחמים ונפלת בקרב מאש האויב. עוד באותו ליל נקברת בחצר בית החולים.

וכך מתאר העיתון הרביזיוניסטי "המשקיף" ב־15 באוגוסט 1948 את הקרב הקשה בו נהרגת:

"אותו לילה ביצעו הלגיונרים ארבע הסתערויות חזקות תחת חיפוי מכונות ירייה ומרגמות כבדות על עמדות אצ"ל בהר (הר ציון). בכל הסתערות נהדף הלגיון בגררו את אבדותיו עמו. חיילי אצ"ל יצאו מעמדותיהם וערכו התקפות נגד והתפתח קרב פנים אל פנים בו השתמשו שני הצדדים ברימונים. תשעה חיילי אצ"ל נפצעו במהלך הלילה. בבוקר יום שישי שוב ניסה הלגיון לכבוש עמדות אצ"ל ושוב נהדף באבדות. פנחס סולובייצ'יק, חייל האצ"ל, נהרג".

במשך שנים היה קברך נטוש ואיש לא פקד אותו. לפני כמה שנים הסב מבקר בבית העלמין את תשומת ליבו של איש ירושלים הרב ישראל גליס על אודות הקבר המיותם והבלתי נודע. חיקור שעשינו העלה כי אף אחד מבני משפחתך אינו בחיים. שמועות טענו כי הותרת אחריך אחות בעיר חיפה, אך הן לא אוששו.

פנינו לאגף הנצחת חללי צה"ל במשרד הביטחון וביקשנו סיוע בשיפוץ קברו של מי שנפל חלל במערכות המדינה. משרד הביטחון אישר את השיפוץ. מאז, בכל יום זיכרון לחללי צה"ל, מתנדבי זק"א פוקדים את קברך, אומרים פרקי תהילים לזכרך ומדליקים נר לעילוי נשמתך. למרות שהאזכרה שלך חלה בח' באב, אנו פוקדים את קברך דווקא ביום הזיכרון, כדי להזכיר לציבור כי גם חרדים הקריבו את חייהם למען מדינת ישראל.

אתה, פנחס – בחור חרדי ממשפחה חרדית, הבנת שאין שום סתירה בין ספרא לסייפא, ושבהגנה על המולדת אין הבדל בין חרדי ללא חרדי, ושכולם נתנו אז יד להגנת המדינה בחירוף נפש, כי לשרת את עם ישראל ומדינת ישראל זאת זכות ולא רק חובה.

כוכב שנקטף

דנה ספקטור כותבת לשיר חג'אג'

סגן שיר חג'אג' נרצחה בפיגוע דריסה בארמון הנציב בירושלים ב־2017. היא הייתה בת 22 במותה

שיר,

לא הכרתי אותך. לא זכיתי. מחזור החיים שלך היה כל כך פרפרי, כל כך קצר. אבל מכל מה שהצלחתי לשמוע או לקרוא עלייך, מתברר שאכן היית מדהימה. את יודעת, לפני שהתיישבתי לכתוב, גיגלתי את כל רשימת ההישגים המטורפת שהספקת להגיע אליה לפני שנגדעת ככה. ומה אני אגיד, שיר, את היית כוכב. בת פחות מ־23 היית במותך, וכבר הספקת להגשים את רוב החלומות שלך, פשוט הסתערת עליהם בזמן שילדות אחרות בגילך מסתערות על דוגמיות איפור חינם.

עד גיל 22 הספקת לעשות תואר ראשון בהצטיינות בהנדסת חומרים מתקדמים, להתקבל ליחידה אולי הכי נחשבת בחיל מודיעין, ואז להתעקש ולהתקבל גם לקורס קציני מודיעין, למרות שאמרו לך שפיספסת את המועד והמכסה מלאה. ומילא אם היית רק ווינרית, אבל את היית גם טובת לב, גם בן אדם מתחשב ואכפתי שנותן מעצמו ומהזמן שלו. ידעת שהם לא סיפרו לניצולת השואה המבוגרת שהתנדבת אצלה שנרצחת? הם פחדו שהלב שלה לא יעמוד בזה, לגלות שהילדה היפהפייה והנחמדה עם עיני השקד שהייתה באה אליה בשני אוטובוסים, זאת שהייתה יושבת לידה בסבלנות ובנדיבות ומקשיבה לסיפורים שלה בלי להסתכל בשעון, בלי לחשוב לשנייה שייקחו לה עוד שעה וחצי ועוד שני אוטובוסים לחזור הביתה מפה, שהילדה המהממת הזאת, באמת המיטב של המיטב שיש למדינה הזו להציע, דווקא היא נרצחה. לתלמידים בבית הספר שלך, אלו שגם להם עזרת בהכנת שיעורי הבית במתמטיקה, לא היה המזל הזה. להם סיפרו את האמת. ואין לי ספק שמאז נשבר בהם משהו. יש בעולם מעט אנשים כמוך, שנולדו מיוחדים, שעושים הכל יותר טוב ומהר ומוצלח מכולנו. לא ייתכן שיספיק שיהיו לך רישיון למשאית וכמויות בלתי נתפסות של שנאה שחורה בלב ותוכל לחסל כאלה חיים מבטיחים ברגע, לבוא ולרצוח כוכב.

איך עשית את זה, שיר? איך הצלחת? אמא שלך סיפרה שהיית תלמידה לא משהו עד כיתה ו', ואז פתאום החלטת שבא לך להשתנות ולהפוך לתלמידה מצטיינת. ולא סתם, דווקא במקצוע הכי קשה, זה שאני אישית הכי שנאתי כשהייתי בגילך. במדעים. כמה שנים אחר כך הפכת ללא סתם טובה, למצטיינת. קודם של בית הספר, ואחר כך מצטיינת דיקן.

מכל סיפורי השיר המדהימים, זה הסיפור שהכי הכאיב לי, שהגיע אליי. אולי כי גם לילדה שלי יש רצון ברזל ונחישות. אני מקווה שיתברר שהם חזקים כמו שלך. וחשבתי על אמא שלך, איך היא למדה לסמוך על הבת הבכורה והסופרסטארית שלה, להפסיק כל כך לדאוג לה. הרי מדובר בילדה שכבר בכיתה ו' אמרה לך שעוד יהיה לה מאה במדעים, פשוט הבטיחה לך וקיימה. יש ילדים שגורמים לך להאמין בכוח עליון, הם כל כך מוצלחים ובנויים לגדולות שאת כבר כמעט לא מחנכת אותם, רק עוקבת אחריהם בהתפעלות כזאת של "איך העילוי הזה יצא מהבטן שלי?"

אני לא מכירה את השכול שבליבה של אמא שלך, והלוואי שלעולם לא אדע מה טעמו הנורא ומה צבעו, אבל אני כן מכירה את ספירת השנים הזו, הנה הילדה כבר לא תינוקת, הנה אוטוטו נגיע לגילי 20 פלוס ואני אוכל להפסיק לפחד. רק שבמדינה הזאת ספציפית אסור להפסיק לעולם לפחד על הילדים שלנו.

כי בשמונה בינואר 2017, בסביבות השעה אחת ורבע, נָהַג באזור ארמון הנציב בירושלים גבר צעיר במשאית מסוג מרצדס. נותרו לו עוד חמש דקות להיות סתם בחור, לפני שהוא יהפוך לנצח ולדיראון עולם לרוצח ולמחבל. הוא ראה אותך ואת שאר חבורת הצוערים עומדים שם, בדיוק ירדתם מהאוטובוס שהביא אתכם לסדרת חינוך, ומשהו בתוכו, משהו שאני לא מתיימרת ולא רוצה להבין, קרא לו ללחוץ על הגז, להפנות את המשאית לכיוונכם ולדרוס את כולכם.

עוד קצינה ושני צוערים ‑ סגן יעל יקותיאל, סג"מ שירה צור וסג"מ ארז אורבך ‑ נהרגו איתך בפיגוע הזה. שמעתי על כולם בחדשות, ולרגע אחד נתקפתי בצער הישראלי הרגיל הזה, אוי, חיים צעירים כל כך, איזה חלאה. אבל מהר מאוד, מהר מדי, המשכתי בחיים, אני מניחה שהלכתי לדואר להוציא חבילה מאי־ביי.

והאמת היא שלא הייתי זוכה להכיר אותך, הילדה התותחית ומלאת הקסם האישי שנתנה השראה לאחיות, לחברים, לכל כך הרבה אנשים, אם לא הייתי איכשהו מצליחה להכאיב לאמא שלך באחת מהכתבות שלי בעיתון.

עשיתי ראיון עם מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח, שרון אברהם־ויס. בכתבה סיפרתי איך באחד הכנסים, ניגשה לבמה אישה נאה עם שיער מתולתל, ובקול שקט אבל נוקב, במין איפוק מלא עוצמה שהצליח להשתיק את כל הנוכחים בחדר, שאלה: "אבל איך אתם יכולים להגן על הרוצח של בתי?" האישה הזו הייתה אמא שלך, שאחרי מותך הצטרפה לפורום המשפחות השכולות "בוחרים בחיים". זה פורום שתפקידו לדאוג שהפיגוע הבא יימנע, ולצורך זה קורא לעונש מוות למחבלים או לפחות להרעת התנאים בכלא ולעצירת הזרמת הכספים מהרשות. מאז שמתת, היא פועלת במסגרת הפורום הזה ודואגת להזכיר שאסור להגן על רוצחים.

אמא שלך התקשרה אליי אחרי הכתבה. היא ישבה והסבירה לי באצילות נפש שלא תיאמן, בלי טיפת האשמה, בדיוק מה הרגיז אותה. ואת יודעת מה שיר? היא עשתה עבודה טובה.

רק רציתי שתדעי שהאמא הלביאה שלך לא יודעת מנוחה אחרי לכתך. שהיא לא מרפה לשנייה מהמסע הזה שלה. אין מה לעשות. האישה הזאת היא כמוך, כוח טבע. אמא שלך לא נותנת לאף אחד לשכוח אותך. היא דואגת ותמשיך לדאוג, בדרכה, ששנית דבר כזה לא יקרה.

וזה כבר עצוב, עצוב כל כך, כי אין לי ספק שעם כוח הרצון שלך והכישרונות היינו שומעים עלייך גם ככה, כמנכ"לית של חברת תרופות ענקית או כמקימה של עמותה שעוזרת לנזקקים. אבל משאית אחת, רוצח אחד, באו ולקחו את העתיד שהיה שייך לך בזכות, קטפו את האור החזק של כוכב השיר הזה. ואת זה אין כוח רצון בעולם שיוכל לשנות, אפילו לא כזה חזק כמו שלך.

דנה.

אני כבר אבלה עליך

יעל דיין כותבת לחלל הבא

אני כותבת לך, חייל יקר, כשאיני רוצה לציין את שמך, גם לא הדמיוני, מחשש עין הרע. אתה החלל של המלחמה הבאה.

בעצב אני אבלה עליך כבר עכשיו, דווקא עכשיו, כי אתה צעיר או מבוגר, דתי או חילוני, אוהב שירה או חקלאי, או שניהם, מעיירה נידחת “סאלח, פה זה ארץ ישראל”, או מפנטהאוז תל־אביבי. אתה תהיה חלל צה"ל במלחמה הבאה, וזו תהיה עוד מלחמה מיותרת, עוד מלחמת התרסה ואליבי לסרבנות השלום של ישראל.

אתה אולי כבר במדים, אולי עם חברה או אישה וילד, מתכנן עתיד כזה או אחר או טיול אחרי צבא או רוצה להמשיך ללמוד. אתה עם פנים ושם והורים ומשפחה ואינך יודע שימיך או שנותיך ספורים, כי אנחנו לא ידענו שובע ביהירות ובקורבנות שלנו. וכך גם אתה תיקבר בחלקה הצבאית ותזכה למטח כבוד, אולי אפילו צל"ש לאחר מותך.

אני כותבת לך בכאב, בדאגה, ביד רועדת, כי אין לי ספק שמותך, חייל יקר ואהוב, יהיה עוד מוות שאפשר היה למנוע מעמדת כוח, ממאגרי אומץ וחוכמה ואמונה בעצמנו – שאולי אין לנו.

חייל יקר של המלחמה הבאה, איני יודעת איך לשמור עליך מהצפוי לך. ספדתי לחברים ולבני משפחה בכל המלחמות, ואיני כותבת להם מכתבים כי הם אינם איתנו. עד הסכם השלום עם מצרים הם אכן ציוו עלינו את החיים במותם. מאז ה”וויתור”, ה”פשרה”, ה”יוזמה”, הם בידינו - ולכן אני כותבת אליך.

אולי תצליח לא להיות קורבן שווא ותצווה לנו את החיים בחייך ולא במותך במלחמה המיותרת הבאה.

* נכתב בלשון זכר, אך מיועד לשני המינים.

בזכותך

מיקה אלמוג כותבת להרוג שאנחנו עדיין לא יודעים את שמו

אנחנו עוד לא יודעים מי אתה, אבל אנחנו יודעים שזה יקרה לך.

"הותר לפרסום", יימסר, ויצוינו שם, מקום מגורים, גיל, ואז המילים "נהרג" או "מת מפצעיו".

והשם יהיה השם שלך, ושם היישוב יהיה זה שגדלת בו, שבו יישבו עליך שבעה, ועל קיר הזיכרון שלו ייחרת השם שלך, בתוספת שנות הלידה והמוות שלך, והרווח הקטן להכאיב ביניהן, שינציח את מניין שנותיך המועט מדי על פני האדמה.

אתה תיהרג.

הידע הזה כל כך כואב, שרוב הזמן אנחנו מדחיקים אותו. אחרת הקיום יהיה בלתי נסבל. ההורים שלך, עשרות אלפי אמהות ואבות לחיילים, הורים־שכולים־בפוטנציה, צריכים לעבוד קשה במיוחד כדי שהעובדה הזו, הברורה, מותו של החייל הבא, שבהחלט יכול להיות החייל שלהם, לא תטרוף עליהם את דעתם.

אני מנחשת שאתה עצמך דווקא עסוק בזה פחות. בעיקר כי אתה צעיר, וגם כי אתה עסוק מאוד בכל העשייה שבמסגרתה תמצא את מותך. והעשייה הזו מאתגרת, תובענית, מלהיבה, מתישה, מפגישה אותך עם הגבולות של עצמך ומרחיבה אותם – ואתה מאמין בחשיבות שלה. עד כדי כך אתה מאמין שאתה מוכן, באופן בלתי מטפורי בעליל, להקריב את חייך למענה.

ואתה תקריב.

כשזה יקרה, מותך הידוע מראש — אני מקווה שהנסיבות יצדיקו את האידיאולוגיה שיצרה את הנכונות שלך למות בעת מילוי תפקידך. אני מקווה שלא תיהרג בקרב שניתן היה למנוע. אני מקווה שההחלטות שיובילו למותך יתקבלו בייסורים, בבדיקה חוזרת ונשנית, שהן יהיו נקיות משיקולים פוליטיים, שיתבססו אך ורק על שכנוע עמוק ומוחלט, של צוות של מקבלי החלטות עם ידע והבנה וניסיון עשיר, שיבדקו וישללו כל אפשרות אחרת, ורק כשיגיעו למסקנה שאין שום ברירה אחרת, רק אז ישלחו אותך אל מותך.

אני מקווה שלא תיהרג כי קיבלת ציוד קלוקל, כי שלחו אותך לקרב בנגמ"ש לא משוריין.

אני מקווה שלא תיהרג כי קיבלת מידע לא נכון. אני מקווה שלא תיהרג כי מישהו בשרשרת הפיקוד כשל במילוי תפקידו. אני לא מדברת על טעויות אנוש בלתי נמנעות. אני מקווה שלא תיהרג בגלל רשלנות.

וקיימת עוד אפשרות – שתיהרג, אבל לא לגמרי. למשל, שתצא מהקרב עם 95% אחוזי נכות, כמו יצחק דרקסלר, שנפצע במלחמת יום הכיפורים, בקרב שריון מול הסורים ברמת הגולן ושבכוחותיו האחרונים הצליח לחלץ את עצמו מטנק שחטף פגיעה ישירה של טיל סורי, ועבר בשנה שאחרי הפציעה למעלה משבעים ניתוחים.

או שתצא מהתופת עם הלם קרב, כמו עידו גל רזון, שנפצע במבצע "צלול כיין", כשמחבלים פוצצו עליו בית – קרב איום שהיחידה ששירת בה קיבלה עליו שני צל"שים.

שהחיים שהיו לך עד לאותו רגע ייעלמו לעד, ואתה תמות ותיוולד מחדש לחיים שהם קרב אין־סופי, של גוף ונפש, מאבק יומיומי על קיומך. ואז אני מקווה שבנך לא ימצא את עצמו, כמו חזי דרקסלר, בנו של יצחק דרקסלר, מתחנן בפני מי ששלחו אותך לתופת שיאפשרו לאשתך מוניות כדי שתוכל לבקר אותך בבית החולים, שייתנו לך את התמיכה שאתה זקוק לה ומגיעה לך, כי אחרי שהצלחת במאמצים על־אנושיים לבנות לעצמך חיים, סיבוך של הפציעה ההיא הביא אותך, 45 שנים מאוחר יותר, לטיפול נמרץ. אני מקווה שילדיך לא ימצאו עצמם, כמו ילדיו של יצחק, מתחננים שמישהו, נציג של מי ששלח אותך אל מותך, יתעניין בשלומך, וייתקלו שוב ושוב באטימות ואדישות.

אני מקווה שלא תמצא את עצמך, כמו עידו גל רזון, נלחם על כבודך בוועדה בכנסת, אחרי שאיש לא לקח אחריות על מה שקרה לחיים שלך, על המוות שמתה הנשמה שלך, צורח בוועדה בכנסת, "הרגתי בשבילכם! אמא שלי שילמה את הבית חולים אחרי הפציעה בעזה! אף אחד לא מטפל בי!"

הלוואי שיכולתי להגיד שאני נושאת תפילה שלא תיהרג, חייל יקר. אבל אתה תיהרג — אולי בגוף, אולי בנפש.

כשזה יקרה, אני מקווה שכולנו נזכור משפט אחר שאמר עידו גל רזון בכנסת:

"אתם פה בזכותנו!" הוא זעק.

והוא צודק כל כך. אנחנו פה בזכותו, ובזכות חבריו שלא שבו, ובזכותך, בזכות הדם שלך שיישפך – יישפך לבטח.

אז אני מקווה, חלל עתידי אהוב, יקר מפז, אובדן בלתי נסבל, שנזכור זאת היטב. שנהיה ראויים, כולנו, לקורבן שתקריב.