האישה נזקקה לכליה, הבעל התעקש להיות התורם
כשאורית מיכאלי נזקקה להשתלת כליה, היתה לה אפשרות לרכוש כליה בחו"ל, או לקבל תרומה מקרוב משפחה, אבל בעלה זהר התעקש להיות התורם. גם היום, חצי שנה לאחר ההשתלה המוצלחת, בני-הזוג משוכנעים שעשו את הדבר הנכון – והם ממליצים עליו לכל אדם העומד במצב דומה. סיפור אהבה של גוף ונפש
ליום הולדתה ה-50, לפני כחצי שנה, קיבלה אורית מיכאלי מבעלה זהר מתנה שהצילה את חייה: אחת הכליות שלו. הכל החל לפני כשבע שנים, כשמיכאלי סבלה מבצקת ברגליה, שינויים בלחץ הדם ועייפות. בדיקות העלו שיש כמות מופרזת של חלבון בשתן. עד מהרה התגלה שמיכאלי סובלת ממחלה אוטואימונית, מצב שבו מערכת החיסון של הגוף תוקפת איבר או מערכת. במקרה שלה, המחלה הכרונית (גלומרולונפרטיס) פגעה בכליות.
חולים המעוניינים לקצר את סבלם, יכולים לנסות ולאתר בכוחות עצמם תורם חי, שינדב את האיבר הדרוש להשתלה ללא תשלום. החוק האוסר על קניית איברים מאדם חי הביא לכך שישראלים הזקוקים להשתלת איבר מבצעים לעיתים את הניתוח מחוץ לגבולות המדינה. ישנם גם ישראלים הזקוקים נואשות לכסף, והם נוסעים לחו"ל כדי למכור שם איבר להשתלה.
תפקיד הכליות בגוף חיוני: לטהר את הדם מחומרי הפסולת. אורית מיכאלי טופלה בתרופות, אולם הירידה בתפקוד הכליות החמירה והיא נאלצה לעבור טיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע. הטיפול הוא תהליך של סינון הדם וטיהורו באמצעות מכשיר מיוחד, כליה מלאכותית, במטרה להרחיק מהדם חומרי פסולת, שבמקרים של אנשים בריאים מסולקים באמצעות השתן.
לפני כשנה, הודיע למיכאלי הרופא המטפל, פרופ' עוזי גפטר מהמרכז הרפואי "רבין" בפתח-תקווה, כי לא יהיה מנוס מהשתלת כליה. הבעיה היא, שההמתנה לתרומת איברים מאנשים ההולכים לעולמם עלולה להימשך שנים.
מחקר
התורמים מדווחים על שיפור בזוגיות
מחקר בנושא תרומת כליה לבן זוג בחן את הציפיות טרם ההשתלה ואת המצב בעקבותיה. מתברר כי לאחר ההשתלה, נצפה שיפור במערכת הזוגית וביחסי המין
אפשר לחיות עם כליה אחת
השתלת כליה היא ניתוח ההשתלה הנפוץ ביותר בארץ. במרפאת המעקב של "בילינסון" יש למעלה מ-1,300 חולים שעברו השתלת כליה. "יש חולים עם השתלת כליה שאנחנו עוקבים אחריהם כבר יותר מ-35 שנה", מספר פרופ' גפטר. השתלת הכליה החלוצית בישראל התבצעה בשנת 65'.
לא בקלות מחליט אדם לתרום אחת מכליותיו בחייו. פרופ' גפטר מסביר שהחששות מהמהלך מופרזים: "אפשר לחיות עם כליה אחת. יש שני שחקני כדורסל ב-אן.בי.איי שהם מושתלי כליה. במחקר שעקב אחרי תורמי כליה במשך חמישים שנה התברר שהדבר הגרוע ביותר שקורה להם הוא שחלק קטן מהם יכול לפתח יתר לחץ דם או הפרשת חלבון לשתן במינון נמוך. בשני המקרים הם לא שונים סטטיסטית מאנשים שלא תורמים כליה, כך שאין ממש סיכון, להוציא הסיכון הקטן שנובע מההרדמה הכללית, כבכל ניתוח.
"כשמדובר בתרומת כליה מהורים או מאחים, ההתאמה הגנטית של האיבר המושתל גבוהה יותר והמושתל צריך פחות טיפול מדכא חיסון למנוע את דחיית השתל. בכל מקרה, השתל הוא גוף זר שהגוף מנסה לדחות, ולכן, כל מי שמקבל כליה, מקבל גם טיפול למניעת דחייה לכל החיים. אחרי ההשתלה, החולה חוזר לתפקוד רגיל, אבל יש עליו מגבלות: הוא צריך להיזהר מזיהומים ומחשיפה לשמש".
זהר אמר: "אני אטפל בזה"
"הרופא אמר לנו שצריך להתחיל ולחפש תורם", נזכרת אורית מיכאלי, "וזהר מיד אמר: 'אני אטפל בזה'". זהר: "כשיצאתי מהפגישה עם הרופא, היה ברור לי לגמרי שהאפשרות הראשונה שנבדוק היא, האם אני מתאים. מה פתאום שנחפש? רציתי לתרום. זה נראה לי הכי ברור ומובן מאליו, שהאדם הראשון שרוצה וצריך לעשות את זה, הוא אני. זו זכות. אני לא רוצה להשתמש במילים בומבסטיות, אבל כמו שאנחנו שותפים לכל דבר אחר, אנחנו גם שותפים בזה. לא רציתי שאורית תמשיך להסתמך על דיאליזה, כי אלה חיים נוראיים".
אורית: "שאלו אותי אם אני הייתי תורמת לזהר, אילו המצב היה הפוך. ודאי שכן. למה? כי אני אוהבת אותו".
הם חברי קיבוץ יטבתה, יחד כבר 25 שנה, ויש להם שני ילדים, שון בן ה-19 ולו בת ה-16. לאורית יש בת נוספת (שני, 29) מנישואיה הקודמים. גם לזהר אלה נישואים שניים. זהר הוא מנהל המתנ"ס של המועצה האזורית אילות, ובנוסף, מנהל את המחלקה לחינוך של המועצה. אורית היא מנהלת התרבות בקיבוץ ומפיקת אירועים. בהכשרתה, היא מורה לחינוך גופני.
כשהתברר שאורית זקוקה להשתלת כליה, הקיבוץ הודיע שלא יחסוך במשאבים כדי לעזור לה, כך שהאפשרות לטוס לחו"ל ולרכוש שם כליה היתה בהישג יד. אבל האפשרות הכלכלית לא פתרה לזהר את הדילמה המוסרית. "נשאלתי למה אני צריך לקחת סיכון, שהבריאות שלי תיפגע, כשהקיבוץ מוכן לממן קניית כליה", הוא מספר. "האפשרות לקנות כליה נראית לי רלוונטית רק במצב שבו אין ברירה. אם לא הייתי נמצא מתאים, וגם לא היינו מוצאים אדם אחר שיתאים – רק אז הייתי חושב על קנייה. אני מסתייג מקניית איברים. אני חושב שזה לא נכון שאסכן חיי אדם אחר תמורת כסף. אני חושב שאהיה מוכן לסכן חיי אדם רק אם הוא רוצה להציל אנשים. יש לי בעיה עם זה שאדם מוכר איבר מגופו כדי שהעסקה תכלכל אותו, למרות שניתן לומר שאין בזה רע, שמדובר בהליך הגון: הרי המוכר נותן לקונה חיים ומקבל ממנו פרנסה.
ואם יקרה לו משהו
"אילו לא הייתי נמצא מתאים לתרום, לא הייתי הולך לאדם זר ומבקש ממנו לתרום. הייתי מחפש תורם במעגל הקרוב. ואכן, היתה לנו אפשרות לקבל כליה מהבעל של אחותה של אורית, שבשלב הראשוני נמצא מתאים. שאלתי את עצמי, איך אני ארגיש אם יקרה לו משהו, אם בריאותו תיפגע בעקבות הוצאת הכליה. שאלתי את עצמי גם איך ארגיש אם אחותו של אורית תזדקק להשתלת כליה בעוד כמה שנים ואני לקחתי את הכליה שהוא יכול היה לתת לאשתו. אותה שאלה היתה מטרידה אותי גם אם היינו קונים כליה.
"לאורית ולי יש שותפות גורל. בחרנו את ההדדיות הזו, ואם יקרה לי משהו, מי שיישא בעול יהיה קודם כל אורית. אנחנו סובלים זה מהבעיות של זה, כמו שאנחנו נהנים זה מהיתרונות של זה. כשנכנס לקשר הזה גורם זר, אני מתמלא דאגה: איך אני ארגיש אם אדם שתרם לי כליה פתאום ימות מזה? זו מחשבה נוראית. לעומת זאת, כשאתה תורם כליה לאדם שקשרת את גורלך בגורלו, זה סיפור אחר לגמרי".
הילדים התרגשו ודאגו
לפני הניתוח, אורית וזהר מיכאלי ביקשו לשמוע את סיפורו של זוג נשוי שכבר עבר את התהליך. הם הופגשו עם זוג, שבו האישה תרמה כליה לבעלה. "שאלנו אותם הרבה שאלות", משחזרת אורית. "זהר ואני מעולם לא עברנו ניתוח לפני כן, ולא ידענו מה זה. שאלנו אותם מה עבר עליהם לפני, תוך כדי ואחרי. לא ביקשנו לראות את הצלקות שנותרו בגופם, אבל דיברנו על זה. אחרי שנותחנו, זהר ואני הבנו, שכמה שננסה להכין אנשים אחרים לניתוח הזה, עד שאתה לא חווה אותו על בשרך, אתה לא יודע מה זה".
אחת החרדות שליוו את אורית וזהר לפני הניתוח היתה קשורה בעובדה ששניהם, כהורים לילדים, נכנסים יחד לניתוח. אורית: "זה דבר רגיש. הרי עלול לקרות לנו משהו. ניסינו להכין את הילדים וכינסנו אותם לשיחה. זאת היתה שיחה קשה, שבה בכינו, צחקנו וניסינו להרגיע אותם. הילדים התרגשו איתנו. הבת הצעירה, לו, שעדיין גרה איתנו, היתה מודאגת שיקרה משהו להורים שלה, שהם יהיו מוגבלים".
הניתוח נקבע להיערך במחלקת ההשתלות של "בילינסון" בסוף חודש יולי האחרון. בני-הזוג התאשפזו והמתינו מתוחים לרגע הגדול, אלא שאז ניגש אליהם מנהל המחלקה, פרופ' איתן מור, והודיע שבגלל תרומה אחרת, לא צפויה, הניתוח שלהם יידחה. זהר היה מאוכזב, אבל אורית, ששמחת חיים היא קו בולט באישיותה, החליטה לנצל את חלון ההזדמנות לשכשוך משותף בג'קוזי. כעבור יומיים, בני-הזוג זומנו שוב. ראשון, הוכנס זהר לחדר הניתוח, ואחת מכליותיו הוצאה מגופו. הוא הועבר לחדר התאוששות ואורית הוכנסה לחדר הניתוח, שם המתין לה הצוות שניתח זה עתה את זהר. לאחר הניתוח, היו השניים מאושפזים במשך ארבעה ימים בחדר משותף. בתה הבכורה של אורית, שני, המתגוררת בתל-אביב, נטלה חופשה ממקום עבודתה וסעדה אותם יומם וליל בבית-החולים.
לעקוף את הקשיים
אורית נזכרת: "ההרדמה הכללית השפיעה לא טוב על זהר. שכבתי מיטה לידו, הסתכלתי כמה קשה לו, ריחמתי עליו – ולא יכולתי לעשות שום דבר. העדפנו שהילדים הצעירים יותר, שון ולו, לא יבואו לבקר אותנו בבית-החולים בימים שלאחר הניתוח, כי רצינו לחסוך מהם את המראה הלא נעים. אני הייתי עם קטטר ואינפוזיה וזהר הקיא המון".
לאחר ששוחררו מבית-החולים, שהו בני-הזוג במשך שבוע בבית אחותה של אורית, בדירת גג המשקיפה לים במרכז תל-אביב. השניים התרפקו מדי יום על מראה השקיעה, והבילוי הראשון שלהם אחרי הניתוח היה יציאה לארוחת בוקר בבית-קפה סמוך ברחוב בוגרשוב. הצעידה הקצרה אליו היתה כרוכה בכאבים – אבל זו היתה ראשיתה של החזרה לשגרה. מאז, אורית חזרה לצעוד קילומטרים מדי יום וזהר שב לרכוב על אופני הרים. עדיין, הוא צפוי לעבור ניתוח בקע, כתוצאה מאיחוי לא מושלם באזור ממנו הוצאה הכליה.
הניתוח שינה את השקפת עולמה של אורית. היא מעידה על עצמה, שהיא לוקחת דברים בקלות רבה יותר ומייעצת לסובבים אותה "לזרום עם החיים", ולא להיתקע על זוטות. "אם אתה רואה שמשהו הולך קשה, נסה לעקוף אותו ולהמשיך הלאה", היא מסכמת.
המדינה צריכה לסייע במימון
בני-הזוג סבורים שיש להסדיר בחוק הישראלי את מכירת האיברים על-ידי אנשים חיים, כיוון שהתופעה כבר קיימת וההתעלמות ממנה, לדעתם, היא עצימת עיניים. אורית וזהר מאמינים שהתגמול הכספי עבור מכירת איברים צריך להינתן על-ידי המדינה, אולי באפיק של הקלות במס. זהר: "אנחנו פועלים היום בשני ערוצים. האחד, ליצור מודעות רבה יותר לתרומת איברים ללא תשלום בין אנשים שמכירים. השני, להפחית חששות אצל אנשים שמתאימים לתרום. תרומת הכליה גרמה לי תחושה אדירה. לראות את אורית החדשה, זה עשה אותי ממש מאושר. אני לא יודע אם הייתי יכול להגיע לתחושה הזאת בדרכים אחרות. אורית אומרת, שעכשיו אנחנו מחוברים יותר".
ואורית מאשרת: "זה קירב אותנו. אנחנו יותר דואגים זה לזה ויותר מדברים זה עם זה. זהר הוא אציל נפש. הוא יכול להעיד, כמה גברים ביטבתה הפכו מעריצים שלו. אם אפשר היה לגרום לאנשים להגיע למחלקות הדיאליזה בבתי-החולים ולראות את הסבל שהחולים עוברים שם – יש כזה עצב בחדרים – אני משוכנעת שאנשים עם לב היו נעתרים לתרום. זהר, כתורם, יכול לספר שזה לא כל כך נורא, ואני, כנתרמת, יכולה לספר שהמצב שלי לפני הניתוח היה קשה מאוד. זהר נתן לי חיים.
"גם לפני המחלה האמנתי בקשר שבין גוף ונפש. במחלקת ההשתלות חייכתי והייתי אופטימית. אמרו לי: 'את תהיי בריאה, כי את רוצה לחיות'".
- והכליות שלכם, מה שלומן?
זהר: "היות שהגוף שלי רגיל לשתי כליות, כיום אני צריך להגביר את התפקוד של הכליה שנשארה. אני עושה זאת באמצעות שתייה מרובה, שאמורה לגרום לכליה לעבוד שעות נוספות".
אורית: "אורך חייה של כליה מושתלת יכול להיות גם 20 שנה, תלוי באיכותה ובטיפול התרופתי. אצלי, המחלה האוטואימונית, ממנה לא נרפאתי, מסבכת את העניינים. אם הכליה תחזיק מעמד ותהיה טובה עוד 15 שנה, דייני".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
