משתמט או סרבן?
המשתמט בא ממקום של עייפות, והסרבן בא ממקום של כח. המשתמט בא ממקום של בריחה, והסרבן בא ממקום של התמודדות. למשתמט אין שום אמירה לחברה, חוץ מאדישות ואגואיזם, לסרבן יש אמירה מוסרית וערכית. במדינת חוק וצדק לשניהם אין מקום, אבל לאבי רט אין ספק מי עדיף
בלהט אירועי התקופה האחרונה, הכותרות, הנתונים, ההתלהמויות והספינים, אני מוצא את עצמי מהרהר בשאלה - מה בעצם ההבדל בין משתמטים ל סרבנים? מה יותר טוב, או מה פחות גרוע לחברה חפצת חיים, אם אפשר לנסח זאת כך - שיהיו בה סרבנים או משתמטים ?
אגדיר זאת בצורה יותר ממוקדת. כשאני אומר משתמטים אני מתכוון לכאלו שמסוגלים מבחינה רפואית ונפשית לשרת, ומצאו דרך כלשהיא להתחמק משירות, כי זה לא מתאים להם, לא בא להם, כי יש להם תוכניות וקריירות אחרות, ולא מתחשק להם לרוץ על ג'בלאות, לרדת לשכיבות סמיכה, ולסחוב אלונקות.
כשאני אומר סרבנים אני לא מתכוון לעצלנים או בטלנים, או לכל מיני סכסוכים בפלוגה בין הותיקים לצעירים, מהומות של פזמני"קים מהפלוגה הותיקה לפני השיחרור. אני מתכוון ללוחמים רציניים וחדורי מוטיבציה ורצון לשרת ולתרום, שמסיבות מצפוניות, ערכיות, ומוסריות לא רוצים ולא מעוניינים לבצע משימה מסויימת.
עכשיו לאחר ההגדרות, נחזור לשאלה - על מה מעידה תופעת ההשתמטות ועל מה מעידה תופעת הסרבנות ?
מיהו משתמט
בהכללה, מבלי להיכנס כרגע לאיש זה או אחר, או למקרה כזה או אחר- תופעת ההשתמטות לסוגיה וגווניה מעידה על חוסר לכידות חברתית, חוסר תחושת אחריות וערבות הדדית, חוסר תחושת שייכות לכלל, הקדמת האינטרס הפרטי לפני האינטרס הציבורי והלאומי, התנתקות מנשיאה בעול ושותפות עם הציבור והכלל.
תופעת ההשתמטות מעידה על כשל מוסרי, ערכי וחברתי, על כפיות טובה של אדם החי במדינה, נהנה ממנה, מקבל ממנה - מדינה שרבים מבניה מסרו את נפשם למענה ולמען יכולתו לגור בה בביטחון המירבי - והוא לא חש צורך ומחויבות לתרום את חלקו המינימלי למסגרת הזו שנתנה ונותנת לו כל כך הרבה. המשתמט הוא תולדה ותוצאה של משפחה, חברה ומערכת שלמה שלא השכילה לגדלו על ברכי אותם ערכים ועל אותם היסודות הבסיסיים המרכיבים חברה ראויה ומוסרית.
מיהו סרבן
הסרבן לעומת זאת, בא ממקום אחר, מבטא משהו אחר לחלוטין, ומסמל אמירה שונה. הסרבן איננו מסרב כי קשה לו, חם לו או קר לו. ההיפך. הוא בחר להיות לוחם. הוא רוצה לתרום. הוא מוכן להשקיע, וגם חלילה למסור את נפשו וגופו. הוא לא מנסה להתחמק ממטלות או משימות, והוא חדור מוטיבציה ותחושת שליחות, הנובעת מתוך הערכים שאין למשתמט - מתוך תחושת הערבות ההדדית, האחריות, השייכות לכלל, לעם, לעבר ולעתיד. דווקא מהמקום הזה - הסרבן בא עם השקפת עולם, עם חשיבה, עם סולם ערכים, עם מערכת מוסרית פנימית מסודרת ומוצקה שמנחה אותו.
טיפוס כזה של סרבן, שעושה זאת לא מפני הנוחות, אלא ההיפך, הוא גם מוכן לשלם מחיר אישי כבד, הרבה יותר מחוסר נוחות, הוא טיפוס שבא ממקום שונה לחלוטין מאשר המשתמט.
עם שניהם אינני שמח, אינני מסכים ואינני מאושר. הייתי רוצה לראות כמו כולנו, כך אני מקווה, את כ-ו-ל-ם מתגייסים ותורמים, את כ-ו-ל-ם נושאים בנטל, את כ-ו-ל-ם ללא יוצא מן הכלל שותפים למלחמת המצווה על ביטחון ישראל, על חיינו וחיי מדינתנו, על עתידנו. אלא שלאחר הבעת המשאלה והתקווה הזו, אם תשאלוני בדיעבד, את מי אני מעדיף מבין שתי ברירות המחדל הלא טובות הללו, אין לי ספק שהייתי מעדיף את הסרבן.
המשתמט בא ממקום של עייפות, והסרבן בא ממקום של כח. המשתמט בא ממקום של בריחה, והסרבן בא ממקום של התמודדות. המשתמט בא ממקום של אדישות והסרבן בא ממקום של אכפתיות. המשתמט בא ממקום של ניתוק והסרבן בא ממקום של אחריות. המשתמט בא ממקום של נוחות אגואיסטית, והסרבן בא ממקום של מוסר וסולם ערכים.
במדינת חוק וצדק, משטר תקין, צבא העם, תקינות ובריאות חברתית - לשניהם אין מקום. ואף על פי כן, למרות ששניהם הוציאו עצמם מן הכלל, אין הם דומים.
למשתמט אין שום אמירה לחברה, חוץ מאדישות,עייפות, אגואיזם והדוניזם. לסרבן יש אמירה מוסרית וערכית - אולי שגויה, אולי מוגזמת, אולי לא במקום תמיד- אבל הוא מציב רף שצריף להתמודד איתו ומולו. עם הסרבן אפשר להמשיך ולפעול, אפשר לבנות עליו לעתיד, ולדעת שכאשר יהיה צורך אמיתי - הוא יתייצב ויתנדב בחזית ויאמר "הנני".
על המשתמט אי אפשר לסמוך. כאשר יהיה צורך אמיתי הוא יהיה עסוק ב"כוכב נולד", או בניו יורק, או בכל דרך משתמטת אחרת. אני לא יודע איפה הוא יהיה, אני יודע איפה הוא לא יהיה - הוא לא יהיה בחזית, תחת האלונקה, במארב. לעומתו הסרבן, ברגע האמת - יהיה שם גם יהיה. עם כל ההתרגשות,ההתלהטות, ההתלהמות והשיח הציבורי החשוב והנוקב בסוגיות הללו, חשוב שנדע להבחין בין אלו לאלו, בין דם לדם, בין דין לדין.
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
