"חבל שלא עברתי את התקף הלב 20 שנה קודם"
התקף הלב שעבר שלמה חבוט גרם לשינויים רבים בחייו: הוא הפסיק לעשן, החל לעשות ספורט ושינה את התפריט לבריא יותר. "מעולם לא הרגשתי טוב יותר", הוא אומר. לעומתו, שמעון ר', לא שינה כלום באורח חייו אחרי ההתקף וטוען בתוקף: "אין שום דבר שיכול לנבא מי יסבול מאירוע לב"
השכנים במושב משגב דב שבשפלה התרגלו לראות את שלמה עושה מדי בוקר את סיבוב ההליכה היומי, שמסתכם בשישה עד שמונה קילומטרים. אחר כך הוא עובד בגינון, גוזם ומפנה בעצמו ענפים כבדים. אבל הוא ובני משפחתו לא שוכחים את הבקרים שהחלו בעישון של שלוש סיגריות עוד לפני שיצא מהבית.
"אורח החיים שלי היה על הפנים", הוא מספר. "עישנתי כמעט שלוש חפיסות ביום, הייתי שותה כל יום עשר עד 12 כוסות קפה, ביום עבודה שהתחיל בחמש והסתיים בחצות. היה לי עסק לשיווק מסננים של כלי רכב עם לקוחות מקצרין ועד אילת. עבודה של הרבה שעות והרבה לחצים. התזונה בכלל לא היתה מבוקרת, רבת שומנים וקלוריות. כל שבת בבוקר דבורה אשתי היתה אופה שתי תבניות של בורקס וביצים קשות. בדיעבד, כשעשיתי חשבון בשומרי משקל, גיליתי שארוחת שבת כזו היתה שווה לקלוריות של כל השבוע".
הבורקס בשבת גמר את מכסת הקלוריות השבועית. שלמה חבוט
כל הנתונים האלו הובילו את שלמה לשקול 30 ק"ג מעל למשקל הרצוי. לכך נוספה גנטיקה בעייתית: בצד של אביו נפטרו בני משפחה בגיל צעיר יחסית מבעיות לב וכלי דם. "הייתי מודע לזה שאני בסיכון, הזהירו אותי, אבל אמרתי 'לי זה לא יקרה'".
אירוע הלב תפס אותו במהלך יום עבודה. הוא סיים לבקר לקוחות בשדרות, נתיבות אופקים ובאר-שבע והיה בדרך לשדה בוקר. "בדרך הרגשתי גירוי בגרון ושיעול מטריד. אני נוסע בחודש יולי עם אוטו סגור, ממשיך לעשן והגירוי מטריד אותי". בנקודה מסויימת הרגיש שהכרתו מתערפלת. הוא ירד לשולי הכביש והתקשר להזעיק עזרה. "כל אותו הזמן הייתי בהכרה. שמעתי את אנשי מד"א מבקשים להכין את חדר הטראומה". שלמה סרב לעבור צנתור, שהיה אז טיפול חדש יחסית ולאחר שביצע מבחן מאמץ שוחרר מבית החולים.
את השינוי בחייו הוא חב לבחורה צעירה, שלא פגש מאז האשפוז. "היא סיימה את הלימודים בוינגייט, וכנראה עשתה איזה עבודה מטעם הלימודים. יומיים-שלושה אחרי האירוע היא התחילה ללמד אותי לעשות תרגילים ליד המיטה ולקחה אותי להליכה במסדרונות של בית החולים. אז, כשהרחתי את ריח העשן, נזכרתי שעישנתי. לא עשיתי מאמץ מיוחד להפסיק לעשן אבל פתאום זה הפריע לי". כשסיים את האשפוז וחזר הביתה, הדהדו בראשו התרגילים שלימדה אותו הסטודנטית. "התחלתי בהליכה, כשבצעדות הראשונות עברתי אולי שלושה בתים. כל יום הגדלתי את הטווח במאה-מאתיים מטר".
להדרכה התזונתית שקיבל בבית החולים הוסיף את דיאטת אטקינס ומאוחר יותר הצטרף לשומרי משקל. בזכות השינויים בחייו הוריד 20 קילו. "בורקס אנחנו אוכלים עכשיו אולי פעם בחצי שנה. אין לי געגועים לשום מאכל", הוא אומר.
למרות הכל, בבדיקה שגרתית כעבור כמה שנים נמצאו אצלו שתי חסימות בלב. "הרופא אמר לי שהוא לא יודע איך אני הולך עם חסימות של למעלה מ-90 אחוז והסביר שבגלל שעשיתי פעילות גופנית הלב יצר שם מעקף". הוא עשה שני צינתורים וממשיך להאמין במוטו שאמר לו הרופא "אתה חי בגלל הפעילות הגופנית".
הכל בולשיט, אין נוסחה ברורה"
לעומתו, שמעון ר' (57) מקרית-אתא לא מתרגש מאירוע הלב שעבר לפני כשנתיים וחצי. מהר ככל שניתן חזר לאורח החיים שאפיין אותו גם לפני האירוע. הוא נהג אוטובוס שעובד שעות רבות בכל יום בכל רחבי הארץ, לספורט אין לו זמן והוא ממשיך לאכול במסעדות בצד הדרך, בשעות לא סדירות.
"תוך כדי עבודה התחלתי להרגיש כאבים בחזה, משיכה ביד שמאל, סחרחורת, עייפות והזעה מוגברת", הוא משחזר. "היה נראה לי שמדובר באירוע לב ונסעתי עם האוטובוס למד"א בכוחות עצמי. אמרתי להם שאני חושב שיש לי אירוע לב והם אישרו שכן".
הוא אושפז בטיפול נמרץ לב בבית חולים בני-ציון ועבר צנתור, אך למרות זאת נזקק לניתוח מעקפים שאותו עבר כמה ימים לאחר האירוע בבית החולים כרמל. "עשו לי ארבעה מעקפים. כלי הדם היו סתומים", הוא מספר.
יש לך השערה מה גרם לך ללקות באירוע לב כל כך קשה?
"לדעתי אין שום גורם מנבא. לידי במחלקה שכב קיבוצניק שעסק בספורט ולא עישן וגם הוא חיכה לניתוח. אז מבחינתי אין נוסחה ברורה". בבית החולים המליצו לו לאמץ אורח חיים רגוע יותר ולהקפיד על תזונה נכונה ועל פעילות גופנית, אבל שמעון בשלו, "ההערכה שלי היא שהכל בולשיט ואין נוסחה ברורה".
הגישה הזו לא השתנתה אצלו גם כשהגיע לשיקום. "הפנו אותי לנתניה למרכז שיקום חולי לב. זה עוזר כמו כוסות רוח למת. לא עושים שם שום דבר, הראו איך לעשות כמה תרגילי התעמלות כאלה ללא מאמץ. בשיקום נותנים הרצאות על תזונה ועל הלב. שבוע אחרי ניתוח קשה, אין לך עצבים לשמוע את השטויות האלו. השיקום הטוב ביותר הוא לחזור כמה שיותר מהר לפעילות רגילה ונורמלית".
ואכן, מהר ככל שיכול היה, ארבעה חודשים מהאירוע חזר שמעון לעבודה ולהגה. "העבודה שלי לא מאפשרת לי לעשות ספורט. אני שעות רבות על הכביש. אין לי זמן לבצע פעילות גופנית. זה ממש בלתי אפשרי", הוא אומר. לשאלה האם הוא לא חשב לנסות לאמץ אורח חיים רגוע יותר הוא עונה: "החיים שלי רגועים. אני לא מתרגש מהכביש. להוריד לחצים ולא להתרגש זה אופי של בנאדם ואני רגוע". היום שוקל שמעון בערך כמו ששקל לפני האירוע. הוא לא מנדב פרטים מדוייקים על משקלו אבל מודה שהוא בעודף משקל.
"אירוע כזה יכול לחזור על עצמו, ברור שהיוא יכול לחזור. אבל אני לא מפחד. טוענים שיש גורמי סיכון, זה טוב ויפה אבל אין שום דבר שיכול לנבא מי יסבול מאירוע לב. אפילו הרופא שמנתח בבית החולים בעצמו מדליק סיגריה".
כתבת נוספות בסדרה "החיים אחרי התקף-לב":
