לימדתי אותו ספרדית, הוא לימד אותי אהבה
הסביר שזה פשוט ממש כמו לצייר לב ואז לצבוע אותו באדום עז, כל עוד טובלים את המכחול ברגש. חששתי מהיווצרות הלבבות בינינו, שכן ידעתי שדבר לא ימנע ממנו לטוס, להגשים את חלום החופש הנצחי שלו, זה שאינו מכיל הגדרה או גבול
היה זה בזמן ששבתי לי משם, מארץ רחוקה שחלק ממני תמיד יתגעגע אל החיים בה, והוא היה בדיוק לפני נסיעה. חיפש מורה שתלמד אותו מילים בסיסיות שיאפשרו התמצאות בשטח. רצה לדעת איך שואלים על המסיבות הטובות ביותר בעיר, היכן ממתינה לו הארוחה הכי עסיסית, כיצד מבררים כמה עולה הכיף ואיך מתחילים עם יפהפיה מקומית.
ידעתי שהוא ייסע ויתאהב בארץ הזו ממש כמוני, בחמימות האנשים הנושמים אותה מקרוב. הראש שלי היה עסוק בהסתגלות מחודשת אל אדמתי שלי, בקבלה שדבר לא השתנה בה בזמן שהתרחקתי ממנה על מנת להכיר את עצמי מקרוב. אבל לבסוף הסכמתי, קבעתי לנו מערכת שעות, חשבתי שהשיתוף החווייתי יכול להועיל לי בהתאקלמות.
כבר בשיעור ההיכרות הראשון זיהיתי אצלו ייחודיות מסויימת, אהבת חיים שכזו, מכילת תמימות ולהט. שבתי לשניות אחורה בזמן אל גיל הילדות, כשהבנתי בראשונה את פשר הלבבות ומדוע צובעים אותם באדום. בן כיתתי הסביר לי אז מה קורה כשאוהבים ממבט ראשון. כל הדם מתחיל לזרום ממש מהר, להשתגע בתוך עורקי הגוף, לשוט לכל כיוון אפשרי ולהציף אותך. קניתי לו לב אדום, עליו רקמתי את שלוש המילים שבכוחן לאחד או לגרום לברוח. חודש לאחר מכן הוא עזב לבית ספר יסודי אחר, ואני שכחתי את קיומן של המילים האלה.
הלהט שבער בעיניו של תלמידי היקר הזכיר לי אותן וגרם לי לצוף. לא חשבתי בהתחלה שהוא ייקח ברצינות את מערכי השיעור שהכנתי בשקידה, את דפי העבודה ואת מטלות הבית לשינון. ובטח שלא שיערתי שייקח אותי ברצינות. לפניו, איש לא ביקש לקחת. אולי מפני ששידרתי שמיותר בכלל לנסות, שכן המחוייבות אצלי מוטלת בספק.
התמכרתי לאופן בו הוא ליקט מילים מתוך השירים
למדנו יחד שירים, את אלה שאני מכורה אליהם. התמכרתי לאופן בו הוא ליקט מילים מתוך השירים והקדיש אותן לי במבטא מתקתק ששאף להתגלגל עד אליי.
חששתי מהיווצרות הלבבות בינינו, שכן ידעתי שדבר לא ימנע ממנו לטוס, להגשים את חלום החופש הנצחי שלו, זה שאינו מכיל הגדרה או גבול. ידעתי ש"ספר החוקים" הזה שמנע ממני אלפי העזות, אינטימיות פשוטה וכן סיפוקי רגע רבים ישלול כל קשר שכזה בין מורה לתלמיד, גם אם זו מורה חובבנית, המלמדת שפה אחת בלבד ועושה זאת באופן הפרטי שלה.
ספר החוקים הזה מציע לי להעז לנסות עם מישהו אפשרי, כזה שכבר מצא עצמו הרחק מהבלבול. מישהו שטייל ושב לאחר שהבין שהשקיעות שלנו שוות הרבה יותר, מפני שיש בהן משהו אותנטי. אחד שלמד קצת, מצא עבודה מסודרת וכעת מאמין בזוגיות, בהיותה בריאה לנפש ונטולת שעמום.
מחוגי הזמן האיצו בנו, פרשו בפנינו חוויה חד פעמית של מצוף המסוגל לנתק מכל כבדות קיימת. חלקנו יחד חלקות ים רבות ובקבוקי מוסקט שלמים. הם הזכירו לי ללמדו את המילים החשובות ביותר, בכל שפה באשר היא: "לב" ו"אהבה". הוא מצידו לימד אותי כיצד עושים אהבה. הסביר שזה פשוט ממש כמו לצייר לב ואז לצבוע אותו באדום עז, כל עוד טובלים את המכחול ברגש.
ואז היה מוכרח לעזוב. לטוס. להיעלם.
לפעמים נדמה לי שכל הגברים שהצליחו לגעת בי נעלמו רק כדי שאוכל לכתוב עליהם. לתרץ בשמם שאינני מסוגלת להכניס אהבה שפוייה לחיי, מפני שאינני יודעת איך מתאהבים בהרגל.
סיפרו לי שהוא נושם, רוקד ואפילו חולם בספרדית
סיפרו לי שהוא עושה חיים מטורפים. נושם, רוקד ואפילו חולם בספרדית. בשפה שלי. זו בה אני משתמשת לתיאור געגועיי, לאדם שאינני מכירה כבר שנתיים. יודעת שהוא ישוב לכאן יום אחד, כשיגלה את סוד השקיעות. יש יפות, אחרות פשוטות, ויש גם כאלה שאדירות יותר. הן אלה שמחליטות להיות מרהיבות מתי והיכן שמתחשק להן ורק מחייבות את המתבוננים להתמסר.
אני יודעת שהוא יחפש אותי, ולו רק כדי שאהיה גאה בציוני הדרך שלו. מדמיינת אותי אז בזרועותיו של אחר, מכורה להרגל. מתנזרת מריגושים חולפים, מאלה שמציפים עד לרגע שאני פוקחת את עיניי ומגלה שאני נמצאת לבד בלב ים. שהשחייה אל חוף מבטחים מעייפת, שהמצילים כבר פרשו למנוחתם.
ועדיין אני מוצאת בי משהו תוהה בין בועות דימיון מסויימות לבין האמונה הגדולה שלי באהבת אמת, שאינה נמדדת כלל בזמנים.
האם משהו בי מוכרח יהיה לבדוק אם מחוגי הזמן שינו אותנו? והאם מה שאגלה יגרום לי הפעם להעז לנסות?
האימייל של טל
לפנייה לכתב/ת 
