שביל העוגיות הזהובות

אני מניחה שכל מי שכותב מדור שבועי מתנסה בחוויה דומה. בכל שבוע שבו אני כותבת מדור, נפתחת דלת. אין לי צל של מושג מה יתגלה ברגע הפתיחה. כמעט תמיד מובילה הדלת לשביל, לבית, לחדר, לדרך למטבח או למטבחים רבים. לפעמים זה מסע קצר, ולעיתים מזומנת לי חוויה מתמשכת.

לפעמים הדלת נפתחת בעת הכתיבה עצמה, עוד לפני שמילה אחת הגיעה אליכם, ולעיתים אתם הם שמוציאים אותי, עם מזוודה כבדה, לדרך רבת יופי, מעיקה או מרתקת.

לפניכם שני מקרים כאלה: בשניהם מובילה הדרך אל מעדנים: עוגיות כריסמס מתובלנות וגם בצקים מטוגנים.

זה מתחיל סתם כי אני נתקפת קריז ורוצה עוגיות לֶבְּקוּכֶן. לא סתם, אלא את אלה של חוה לייכטונג ז"ל, מרמות־השבים (פיגורה בפני עצמה). ואני רוצה אותן עכשיו ומהר!

לבקוכן הן עוגיות כריסמס גרמניות למשעי. במהותן הן שעטנז בין דוּבשניות לעוגיות ג'ינג'ר מבצק קשיח: מבצק הג'ינג'ר הדק והנוקשה יותר מכינים, למשל, את בית הממתקים של הנזל וגרטל, או את ממתקי חג המולד. הבצק שחום־זהוב ומעוטר בזיגוג או בציור לבן.

הלבקוכן של רמות־השבים הוא תמהיל מקסים: הרבה יותר טעים והרבה פחות שמנוני מעוגות דבש, ומצד שני, יותר רך מבצקי הג'ינג'ר שלדעתי אפשר להכין מהם, אם רוצים, דווקא אלות בייסבול. כשמזגגים אותן הן מזכירות את אותו קרש נורא הקרוי "דובשנית" ומצופה בתועפות סוכר, אבל הן לא.

 היקים החילונים, המייסדים המיתולוגיים של רמות־השבים, קראו לעוגיות בשמן: וויינאכְט לבקוכן, "עוגיות חג המולד" ובהחלט אפו אותן כאן בפרוס חג קדוש זה.

בינתיים התברר שחנוכה מתלבש ככפפה על העוגיות האלה, שהולכות עם יין חם ומתובל, ואינן כרוכות בפאצ'קרַיי תלאובות כמו הסופגניות. בתחקיר שביצעתי התברר שכפרנו הקטן עדיין שוקק מתכונים, אבל אחרי שטעמתי את הלבקוכן של חוה לייכטונג, שהביאה פעם בתבנית שטוחה למסיבה, לא עניינה אותי יותר שום גרסה אחרת.

העוגיות של חוה היו דבשיות במידה, מתובלות בקינמון וג'ינג'ר ומוסקט, ובעיקר צמיגיות כמו טופי משובח. התקשרתי אל תרצה פרנס, הבת שלה.

תרצה הגיעה אליי מיד עם המתכון, וגם עם ספר הזיכרונות הנפלא שחוה והמשפחה הוציאו לאור. את המשך היום אינני זוכרת. פשוט צללתי אל הספר הזה, "לנצור בלב חלום" — שבכתיבתו סייעה בכישרון כה רב מיכל שלו, מפי בני המשפחה. באותו רגע נפתח שער זהב אל חוה, הילדה מנירנברג, אל הוריה הרופאים המיתולוגיים, ד"ר שטקס (זיגפריד) וד"ר אוּיָה (אוּגניה) שטקלמכר, ואל השכנים והחברים, משפחות שטיינהרדט ותיאודור.

מן השער שנפתח הולך שביל קצר אל רחוב האלונים הסמוך אלינו, שם גרה תרצה, ושם גרו וגרים בני שטיינהרדט, שטקלמכר ותיאודור.

קראתי ובכיתי וצחקתי ושוב קראתי ורשמתי: איך עלתה משפחת שטקלמכר לישראל כשעלו הנאצים לשלטון (ברמות־השבים גורסים שמייסד המושבה ב־1933 הוא היטלר), איך המירה הרופאה היפהפייה המחוננת אוּגניה את מקצוע הרפואה והפכה ללולנית (מה שמאפיין רבים ממייסדי הכפר שלנו), וחוה לייכטונג, בעלת המתכון, ציירת, זמרת "אבל בעיקר רפתנית", מעידה בתה תרצה. וכמה שהיה קשה וחם ופראי בהתחלה וגם בהמשך.

זה 20 שנה שאני צועדת בבוקר ברחוב הקטן ושופע האלונים הזה ומעולם לא שיערתי אילו קשרים אמיצים, קורעי לב ומשיבי נפש כאחד נטווּ בין רוב הבתים בו. מי יכול היה לשער?

אופס! פתאום התיישב הכל. נזכרתי שבחיפושי אחר אוכל יקי־ישראלי שפע רחוב האלונים הקטן מתכונים שונים ומגוונים של עוגיות חג המולד האלה, ולשכנתי הנפלאה, ד"ר רחל תיאודור, היה גם, כרגיל אצלה, הסבר היסטורי־מדעי־קולינרי על קורות העוגיות במשפחה.

לא שזה מפתיע. בישראל מספיק אם תגרד מעט שכבה עליונה, ותגלה שהשכן שלך בכלל הקים את הכור בדימונה! או שהוא פרופסור לענייני כתב יתדות! או הרב הראשי של ק"ק פפואה־גיניאה החדשה. הרי בכל שבוע נפתחת לי דלת חדשה, וכל זאת באה אליי מכתיבה על קציצות!

מתכון הלבקוכן מגיע מאדית שטיינהרדט היפה, אמם של רחל תיאודור וראובן שטיינהרדט ז"ל וחברתה בנפש של ד"ר אוגניה, אמא של חוה. היא שסייעה למשפחה בקליטה בארץ וכמובן באפייה, כשזוג הרופאים ניסו לבנות מחדש את המרפאה שלהם.