המנוף המושלם

כשאומרים שחוק ההסדרה לא יעבור, דרושה קצת צניעות. אחרי מה שקרה השבוע, אי־אפשר להגיד שום דבר בוודאות. הנה, חוק ההסדרה, שלפני שבוע אמרו שלא יעבור אפילו את ועדת השרים לחקיקה, עבר בקריאה טרומית. ובכלל, האם יש משהו שאנחנו יכולים לומר היום בפסקנות שלא יקרה? גם אמרנו שאין מצב שטראמפ יהיה נשיא ארצות־הברית. אם טראמפ יכול להיות נשיא, כל דבר יכול לקרות.

לחוקים מהסוג הזה, דווקא השלב הטרומי הוא הבעייתי. הכי קל ליירט אותם שם. אחרי שהחוק עבר את השלב הזה, כדאי להיזהר מלפסול את האופציה שהוא יעבור גם בקריאה ראשונה ושנייה.

אם תשאלו את נפתלי בנט, הוא יגיד שיש לו היום את המנוף המושלם שיסדיר את בעיית ההתיישבות ביהודה ושומרון. מצד אחד הוא ממשיך לקדם בכנסת את חוק ההסדרה. מצד שני, אם יביאו בזריזות פתרון אסטרטגי להתיישבות ביהודה ושומרון ופתרון טקטי לתושבי עמונה — הוא יהיה מוכן לוותר על החוק.

במילים אחרות: לדעתו, הוא זה שמחזיק בשלטר של הסדר לכ־2,000 בתים ביהודה ושומרון שנמצאים על קרקעות פרטיות של פלסטינים.

השאלה, כמו תמיד, היא את מי שואלים. יש מי שטוענים שבנט הוא דווקא המפסיד. עמונה תפונה אחרי שיו"ר הבית היהודי נטע בתושביה אשליות. והנה, אפילו שר הביטחון אומר בפומבי שגורלה נגזר, ואף מציע להגיע לעסקה עם ארצות־הברית, לפיה ישראל תוכל לבנות רק בגושי ההתנחלויות ותקפיא את הבנייה בהתנחלויות המבודדות.

מה שבטוח, שבדבר אחד בנט כבר הצליח: במהירות שבה מחפשים עכשיו הסדר. המערכת המשפטית והפוליטית נמצאת עכשיו באטרף מוחלט בחיפוש אחרי הסדר שיניח את הדעת. אוכלוסייה מוגנת, המודל הקפריסאי, נכסי נפקדים — אלה המונחים שהמערכת המשפטית מתעסקת בהם עכשיו. אין ספק שבנט למד את הנוסחה מה צריך לעשות כדי להפסיק את גרירות הרגליים. או במילים אחרות: איך להוציא את נתניהו מהכלים.

ביום ראשון עוד חיפש נתניהו גוי של שבת. מכיוון שלא רצה להיות חתום כמי שהחריב את עמונה, הוא חיפש מישהו שיעשה את זה במקומו ויפיל את חוק ההסדרה. בזמן שוועדת שרים לחקיקה דנה בחוק, ישבו ראשי מפלגות הקואליציה קומה מתחת. נתניהו ניסה לעשות כל מה שניתן כדי לעצור את הדיון בוועדה. הוא אפילו ביקש מדרעי ומליצמן לעלות למעלה לוועדה ולהתנגד לחוק. למה אתה לא עוצר את החוק בעצמך, הם אמרו לו.

המפתח היה בידיו של כחלון. בכלל, נדמה שכחלון מחזיק בידיו צרור מפתחות ענק, מהסוג שמחזיק בידיו הקונסיירז', אב הבית, בבתים רבי־קומות. כמעט לכל נושא ועניין יש לו מפתח. אם כחלון היה רוצה, הוא יכול היה להעמיד את נתניהו בפוזיציה מאוד בעייתית. כל מה ששר האוצר היה צריך לעשות זה להגיש ערר לממשלה על חוק ההסדרה. הפריבילגיה הזאת עומדת לזכותו של כל שר, שיכול לטעון שהוא אינו מקבל את תוצאות ההצבעה בוועדת השרים לחקיקה ודורש דיון במליאת הממשלה. כששר מגיש ערר, עמדת הממשלה הופכת לנגד, עד שהיא יושבת ודנה בחוק. עד אז החוק לא מובא לכנסת.

אם כחלון היה עושה את זה, נתניהו היה צריך להחליט אם להביא את זה לממשלה ולהכריע — ואז להתייצב כמי שמוביל את החוק, יותר אפילו מבנט, מה שהיה חושף אותו לביקורת בינלאומית ולעמדה חזיתית מול בית המשפט העליון. אם לא היה עושה את זה, בנט היה מפעיל עליו מכבש לחצים וטוען כי נתניהו תוקע את החוק כשהוא לא מביא אותו להכרעה, ואז נתניהו היה חוטף מהימין ואולי אפילו מקבל אולטימטום מבנט, שמאז שהאופציה של ממשלת אחדות אינה על הפרק, מרשה לעצמו ללכת עד הסוף.