"מפקד הבסיס ראה ושתק"
מיכאל הוטרדה על ידי בכיר בבסיס בו שירתה. לאורך כל ההליך המשפטי הוא המשיך בשגרת השירות, ממנה ביקשו לעבור בסיס ולהתרחק מחדר האוכל
"שירתתי בצבא כנהגת, ומפקד חדר האוכל בבסיס שלי הטריד אותי פעמים רבות במשך כחצי שנה. כשהייתי באה לקחת אוכל לחלק לשומרים, הוא היה אומר למי שסביבו: 'תראו את התחת של מיכאל'. לידיד שלי מתקופת הצבא, הוא היה אומר: 'אתה מזיין אותה, נכון? איך היא במיטה?' באחד המקרים, באמצע שמזגתי אוכל, הוא בא וליטף אותי, והיו פעמיים שהוא נישק אותי בניגוד לרצוני. פעם אחת הוא נצמד אליי מאחור, הניח לי יד על הציצי, לחש לי באוזן שירשתי את התחת של אמא שלי ונתן לי נשיקה רטובה ומיוזעת. קפאתי. אני בחורה חזקה אבל הוא מפקד, ואני בהלם שהיינו בכלל בסיטואציה הזאת. זה נמשך חצי שנה. הטרדות בלי סוף. בפעם האחרונה ישבתי במטבח וחתכתי תפוחים לראש השנה, והוא בא מאחוריי, לחש לי באוזן, נשם עליי. באותו רגע מפקד הבסיס בדיוק עבר במטבח והם היו חברים קרובים. הוא ראה את זה ושתק.
צפו בעדויות:
כבר 11 שנה מחכה שלי להכרעת הדין במשפטו של אילן שמואל
רחלי גרינברג וחברתה הוקעו על ידי היישוב בו גרו
לי הותקפה, הותשה והושפלה על ידי המשטרה והפרקליטות
נועה טל הגישה תלונה על אונס בידי קצין מילואים בעת שירותה הצבאי
מיטל, בת 30 מירושלים, מספרת על היחס התקשורתי המאשים
עדי מצאה את עצמה מוקפת באנשי חוק שמעבירים ביניהם צילומים אינטימיים שלה
חן נאנסה על ידי קרוב משפחתה, וננטשה על ידי הוריה
ורד הוטרדה בעבודה. המטרידן הסדרתי הוא זה שנשאר
החלטתי להפסיק לשתוק. התקשרתי ליוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים), שאלתי מה התהליך. סיפרתי להם שמטרידים אותי מינית בצבא ואני לא יודעת מה לעשות. הם קראו לי לבוא לאיזו פגישה, ולפני כן הציפו אותי באזהרות: כמה שהתהליך לא נעים, כמה שהוא קשה. הפחדות. אחר כך ביקשו ממני לעבור פוליגרף. הסכמתי. שאלו אותי שם שאלות מטומטמות, כמו 'האם אי פעם השתמשת במיניות שלך כדי להשיג משהו?' הוא עצמו בכלל לא הסכים לעבור פוליגרף. חייתי בתחושה שמשהו לא בסדר. שיש כאן פשע שבאמת נעשה. אם לצורך העניין יהיה פיגוע, לא יאשימו את הנפגע, את הקורבן. באף פשע אחר לא מאשימים את הקורבן. רק אלינו, שנפגענו על ידי גברים, מתייחסים כאילו היינו שותפות לפשע. אני יודעת את האמת, יודעת מה חוויתי, ובעיקר שמעתי שהוא עושה את זה לאחרות.
באחד הבקרים ניגש אליי מפקד הבסיס ואמר שהוא 'מיודע לגבי המצב', סיפר שהתקשרו ממצ"ח ואני צריכה להגיע לצריפין. למה? 'להשלים פרטים בחקירה'. בלי הכנה, ובלי שדיברו גם עם המלווה שלי, הגעתי לצריפין ומהכניסה התקשרתי שוב למלווה, ואז זיהיתי את הנעליים האדומות שלו. הרמתי את המבט וראיתי אותו מסתכל עליי. יצאתי משם וחטפתי התקף חרדה, לא הצלחתי לנשום. הבנתי שהעימות ששאלו אותי אם אני מוכנה לעבור קורה כאן ועכשיו, בלי הכנה. לקח לי שעה וחצי להתאושש.
לאורך כל הדרך, כשהסיפור הזה נמשך, שילמתי מחיר. קודם כל בחקירה, עם השאלות החודרניות, כשהייתי צריכה בכל פעם לחזור ולהסביר ולספר. ושוב: הוא נגע בך עם יד ימין או יד שמאל? הוא נצמד עם כל הגוף או רק עם פלג הגוף העליון? למה לא אמרת כלום? איך נתת לו לעשות את זה? איך קפאת? בחקירות יש כל הזמן תחושה שאולי את סתם היסטרית, אולי את סתם אומרת, אולי את בעצם משקרת.
זה נמשך שנתיים וחצי, ועד שהוא נשפט הוא המשיך את העבודה שלו כרגיל. אפילו קיבל סוג של הצטיינות בביקורת, על המטבח הכי נקי בצה"ל או משהו כזה. כל הכבוד, קיפ אפ. דפוק. ובזמן הזה שואלים אותי אם אני רוצה לעבור בסיס, אומרים לי לא להתקרב לחדר האוכל. אני זו שצריכה להעביר את הזמן בהימנעות מלגרום לו להרגיש לא בנוח. המפקד שלי אמר שאני מתגרה בו. כאילו הוא הקורבן. המערכת מאוד אדישה, ואין להם פיתרונות".
