צהרי היום, מרכז היישוב אום אל־חיראן. ליד המסגד הצבוע בירוק בהיר, נעצרת מכונית. הדלתות נפתחות, ומתוכן יוצאים שני מבוגרים ושלושה ילדים. הגבר הוא סגן מנהל בית הספר היסודי אלעהד שביישוב הבדואי לקייה, והאישה היא אחת המורות בבית הספר. הילדים הם שלושה מנציגי מועצת התלמידים, ובראשם צועדת דימה אל ת'אנה בת ה־12, תלמידת כיתה ו'. "באנו לצייר פרצוף של שמחה על הפנים של ילדי אום אל־חיראן", היא אומרת.
ילדי אום אל־חיראן, קטנים כגדולים, יוצאים מהבית – אלו שיש להם כזה – לכיוון הרחבה הקטנה והמצוחצחת של המסגד. דימה וחבריה שמעו על הילדים שנותרו ללא קורת גג והחליטו לערוך מגבית בין התלמידים. "ראינו בווטסאפ סרטונים של הריסת הבתים, והחלטנו לשמח אותם כי הם היו עצובים", היא אומרת. "הכנו קופסה גדולה מקרטון וכתבנו עליה משפטים מהקוראן על מעשים טובים ועל עזרה לזולת, וגם משפט שאומר 'עדיף לתת מעט מאשר לא לתת בכלל'. ואז עברנו בין הכיתות: כל ילד תרם משהו, אפילו רק שקל אחד. היו ילדים שתרמו חמישה שקלים ואפילו 20 שקל. במפגש אמהות שהיה בבית הספר גם הסתובבנו עם הקופסה, עד שאספנו אלף שקל".
הם מוציאים מתא המטען שתי שקיות ענקיות: האחת מלאה בבובות עבור הבנות, ובשנייה, בשביל הבנים — טרקטורים. מבלי משים, ואולי דווקא במתכוון, בחרו ילדי לקייה לעשות תיקון לחוויית המפגש הטראומתי של ילדי אום אל־חיראן עם הדחפורים שהרסו את בתיהם. ייתכן שטרקטור קטן מפלסטיק כתום עשוי לרפא זיכרונות רעים.
החלוקה מתנהלת בשתיקה של מבוכה, והילדים הקטנים ממהרים לחזור אל אמותיהן הממתינות בצד, ובידיהם פרס הניחומים, שאכן מעלה חיוך על פניהם. אבל דימה, ילדה מבריקה, מאבחנת מיד: "נראה שהם חיים באבל. ריחמתי עליהם, במיוחד על הילדים הקטנים שאין להם בית". היא, כמו חבריה, מרגישים בני מזל. העובדה שהיישוב לקייה נמצא גם הוא בתחתית הסולם החברתי־כלכלי בישראל לא רלוונטית כאן ועכשיו. המחווה הנוגעת ללב של ילדים עניים, המושיטים יד לחבריהם העניים יותר, נראית בעיניהם טבעית ומתבקשת. להם לפחות יש בית.
קראו את הכתבות הקודמות בסדרה:
שמש אדומה זוהרת על הגבעות המוריקות המשתפלות לכיוון צפון־מזרח, משלחת קרניים אחרונות אל עדרי הכבשים השבים אל הדיר. בכביש המתפתל מהיישוב חוּרה לכיוון הוואדי יש יותר בורות מאשר אספלט, והוא מעוטר משני צידיו בתועפות פסולת וזוהמה, שנשרכות מרחק של קילומטר אחרי היציאה מחורה. לצד הדרך מוטל פגר נפוח של פרה עקודת טלפיים, עיניה עצומות בארשת שלווה, כאילו הוקל לה על שעזבה את קשיי העולם הזה. שבעה קילומטרים קדימה, אין זכר להררי הזבל, רק דממה מוחלטת ונגב אינסופי. הירידה שמאלה מהכביש הופכת תלולה ונעדרת כל יומרה תעבורתית, ולעין מתגלה יישוב קטנטן, שחציו המזרחי עיי חורבות וחציו המערבי בתים שטוחים, שבילים נקיים, מכלאות עיזים וכבשים, המסגד הירוק הקטן וחצרות פנימיות. בתווך עובר ואדי קטן, שחורץ את הגבעה של חמולת אבו־אלקיעאן, אבי הבקעות. 15 תילי הריסות נטושים מונחים במעלה המזרחי של אום אל־חיראן, כמעט אף נפש חיה לא מתקרבת לשם, ואפילו העדרים השבים מן המרעה עוקפים את תוואי ההרס וגולשים ישירות במורד.
מאחת המורדות הללו התגלגל רכבו של יעקוב מוסא אבו־אלקיעאן אל עבר כוחות המשטרה, בשחר יום ה־18 בינואר.
ה־א־י־ר־ו־ע.
כידוע, "האירוע", שבמהלכו נהרגו יעקוב אבו־אלקיעאן והשוטר רב־סמל בכיר ארז (עמדי) לוי ז"ל, כבר מזמן הפסיק להיות רק מאבק סביב עובדות ופרשנות שלהן. הו, לא: "האירוע" הפך, כמו "אירועים" אחרים לאחרונה – משפט אזריה ופינוי עמונה, למשל – לכלי נשק במלחמה הפוליטית שניטשת כאן בין המחנות. נכון לירידת הגיליון לדפוס, מח"ש טרם פירסמה את ממצאיה הרשמיים, אבל לפי הידיעות שהתפרסמו עד כה, כנראה המשטרה והשר לביטחון פנים הזדרזו מדי לקבוע שמדובר בפיגוע, ושאבו־אלקיעאן הוא מחבל חדור אידיאולוגיה דאעשית. אלא שבלהט היצרים כמעט נשתכחה עובדה בסיסית אחת: יש כאן עוד כ־400 אזרחים – גברים, נשים, זקנים וטפם - שממתינים להכרעה בגורלם.
המסע שאליו יצאנו בחודשים האחרונים – בין מוקדי המצוקה של מדינת ישראל – מגיע השבוע לאזור טעון במיוחד: היישוב הבלתי מוכר אום אל־חיראן. "בלתי מוכר", תרתי־משמע: לא רק הרשויות אינן מכירות בו, גם מעטים הישראלים ששמעו על אודותיו לפני שהגיע לכותרות. מעטים עוד פחות מכירים את החיים האמיתיים כאן, אלו שנמשכים במלוא עוניים – גם אחרי שהוויכוחים בטלוויזיה וקרבות הסטטוסים בפייסבוק שככו. אלא שדווקא פה, בין תילי החורבות באום אל־חיראן, חודשיים אחרי "האירוע", נשחטות לא מעט תפיסות שגויות, בוּרוּת והמון דעות קדומות.
על הריסות הבית שבקצה השורה יושבת ראבעה אבו־אלקיעאן, עטופת שחורים ומכונסת בעצמה. ככה היא יושבת מאז היום הארור ההוא שבו נהרג יעקוב בעלה ונחרב ביתה, ממאנת להתנחם, מסרבת לעזוב את גל האבנים. ראבעה היא אשתו הראשונה של יעקוב מוסא אבו־אלקיעאן ואם עשרת ילדיו. לתקשורת היא נחשפה פחות, הותירה את הזירה לאישה השנייה, הצעירה יותר, ד"ר אמאל אבו סעד. ממנה, ליעקוב היו עוד שישה ילדים נוספים. "כשהייתי ילדה חלמתי להקים ולבנות משפחה משלי ולחיות יחד בשלום", היא אומרת, כאילו מדברת לעצמה. "עד האירוע הכל היה טוב, ממש לפי החלומות שלי. בעל משכיל, ילדים טובים, פרנסה טובה וקורת גג. רציתי לדאוג לילדים, לבשל להם ולחבק אותם, כמו כל אמא בארץ ישראל".
מבחינת ראבעה, שבר חייה התחיל בשעה חמש וחצי בבוקרו של ה־18 בינואר. נקישות רמות על הדלת. "השוטרים העבירו אותנו מעבר לשביל", היא מצביעה מזרחה, לצד הבנוי של היישוב. "שמרו עלינו בנשקים, פחדו שנרצה לחזור לבית בכוח".
ידעתם שהם יבואו, קיבלתם צווי הריסה.
"ביום לפני כן הכוחות נערכו בגבעה ממול. ישנתי בשקט, הדבר האחרון שחשבתי עליו היה שהם יגיעו בשעה כזאת מוקדמת. בארבע וחצי בבוקר הכל היה מכותר, כל הגבעה. בעלי הוציא מהר דברים מהבית והכניס לרכב שלו, לפטופים וספרים".
אנחנו עומדות ליד הדקל הקטן והמעוקם שניצב בתחילת השביל המבוטן שהוביל אל מה שפעם היה הבית. "יעקוב יצא לרכב שעמד ליד הדקל הזה", היא מתרחקת כדי לא לבכות לידי. כשהיא חוזרת כעבור כמה דקות, היא נזכרת מה אמר לה בעלה בלילה לפני שנהרג: "הוא אמר לי: 'כשיבואו להרוס את הבית שלנו, את והילדים אל תתקרבו לכוחות. אני לא רוצה שהם יזכרו את הזוועה הזאת, ילד לא צריך לראות איך הורסים לו את הבית".
מאז היא ישנה בשטח. הילדים הגדולים – אחד סטודנט לרפואה, שתיים סטודנטיות במכללה, ואחד לומד הנדסאות – מגיעים לישון איתה שם. הקטנים מתגוררים אצל הסבא והסבתא. לפני עשרה ימים הלך לעולמו גם הסב, אביו של יעקוב, והוא בן 99.
אפילו ווייז לא מכיר את אום אל־חיראן. כדי להגיע לכאן בכל זאת, צריך בכלל להקיש "חירן יישוב בהקמה", והמפה תוביל אתכם היישר לחומה הניצבת לאורך הבתים ההרוסים, מרחק יריקה ממה שהיה פעם סלון הבית של יעקוב. הגרעין התורני, הצפוי לעלות על הקרקע כשיסתיימו עבודות הבנייה הנמצאות בעיצומן, כבר ממתין מאז ספטמבר 2012, עת אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה להרוס את אום אל־חיראן, לטובת הקמת יישוב יהודי חדש, חירן שמו. ניסיונות תושבי אום אל־חיראן להיאבק בהחלטות בבתי המשפט נכשלו, אם כי במקביל פסק בית המשפט כי הם אינם משיגי גבול.
כ־400 גברים, נשים, ילדים, זקנים וטף חיים בעמק השקט, כוורת אנושית של 87 משפחות, כולן מחמולת אבו־אלקיעאן, שהגיעה לנגב בסוף המאה ה־19 והתיישבה על אדמות באזור ואדי זובאלה. ב־1956 הורה להם הממשל הצבאי הישראלי להתיישב באזור נחל יתיר, אז גם הוחכרו להם על ידי המדינה כ־7,000 דונם לחקלאות ולמרעה. מאז עברו חלק מהמשפחות ליישוב חורה הסמוך, שהוקם ב־1989. השאר נותרו מאחור, בעיקר בשני כפרים לא מוכרים: עתיר ואום אל־חיראן. שניהם אינם מחוברים לרשת המים, הביוב והחשמל ואינם מקבלים שירותים מוניציפליים, זולת שירותי חינוך הכוללים הסעת הילדים מהכביש הראשי, מרחק 20 דקות הליכה בשטח הפתוח, אל בתי הספר והגנים בחורה. בשנת 2000 היו על גבעת אום אל־חיראן 22 מבנים לא חוקיים, בשנת 2010 עלה מספרם ל־36.
נאמנה לאי־הכרתה ביישובים הללו, נמנעת מדינת ישראל מסקירות סטטיסטיות על אודות אום אל־חיראן. לפיכך, קשה לקבוע במדויק מהו מצבם הכלכלי של התושבים. אלא שהחיים בכפר בלתי מוכר ללא מים זורמים וללא אספקת חשמל, כמו גם הידיעה כי נכסיהם הלא ניידים חסרי ערך, מגדירים טוב יותר מכל מספר את מקומם מתחת לקו העוני. ביישוב חורה הסמוך, שהמכון לרפורמות מבניות מגדיר את כולו שכונת עוני, 70 אחוז חיים מתחת לקו העוני והשכר החציוני הוא 2,014 שקל. גם רהט, היישוב הבדואי הגדול בישראל, מוגדר כולו אזור עוני ש־62 אחוז מתושביו עניים.
מבחינת המדינה, כל תושבי אום אל־חיראן צריכים לעבור לחורה. המינהלת להתיישבות הבדואים מאפשרת למשפחות לקבל שם מגרש בגודל דונם, כולל אישור להקים בו מבנה חקלאי, כמו דיר למשל, ויש גם פיצוי כספי. "אבל זה לא המקום בשבילנו", פוסק בנחרצות ראאד אבו־אלקיעאן, יושב ראש ועד הכפר, שבג'ינס וחולצה מכופתרת נראה כמו נער הפוסטר של הפזורה הבדואית. את ראשו מעטרת כאפייה, שמדגישה עיניים ירוקות וזקן בן יומיים, והעברית המשובחת שלו, לצד התמצאות מדהימה ברזי התקשורת הישראלית, הופכות אותו לדובר הטבעי והבלתי מעורער של היישוב. "הסבא והסבתא שלי קיבלו מסמך התחייבות של המדינה שאנחנו יכולים לחיות כאן", הוא פוסק. "הם עיבדו כאן את האדמה, חפרו בארות ושמרו על הסביבה בנאמנות. כאן נולדנו כולנו, גם אמא ואבא שלי, איך אפשר לוותר על הבית שלנו?"
הוא פעיל חברתי, ויש לו שמונה אחים ואחיות שחיים כאן כולם. אשתו של יעקוב היא דודתו, אחות אביו. יחד עם צעירים נוספים ועם ראשי המשפחות, הוביל ראאד לפני כמה שנים מהלך מהפכני של הצבת קולטים סולאריים על גגות כל הבתים באום אל־חיראן, שממירים את קרני השמש לחשמל: "אין כאן בית אחד שלא דאגנו לו למערכת סולארית. יש לילות חשוכים, ויש ימים שיש לנו חשמל רק ארבע־חמש שעות, אבל אנחנו מרוצים מאוד ושמחים שאפשר גם לשמור על הסביבה וגם לקבל חשמל כמה שעות ביום". גם את בעיית האשפה פתרו באום אל־חיראן באמצעים אקולוגיים, לאחר שהחליטו על הטמנת הזבל באדמה ואף חפרו בורות ענק למטרה זו. "תראי, אנחנו יושבים פה 61 שנים, לא רק שהמדינה לא מכירה בנו ולא דואגת לנו, היא באה לפנות קהילה מגובשת ואיכותית שדואגת לעצמה ונותנת הרבה כבוד לסביבה הטבעית שלה".
לפני כמה שנים עשו מגבית מכל המשפחות, הוסיפו מכספי תרומות ומשכו צינור מים מחורה הסמוכה. "זה עלה לנו 330 אלף שקל, ועדיין משלמים כאן הרבה כסף על מים. זה הרבה יותר יקר מלפתוח את הברז אצלך בבית". בחודש שעבר, למשל, שילם יותר מאלף שקל חשבון מים, אבל זו לא הבעיה היחידה: "זה לא הצינור הכי טוב, ויש הרבה בעיות שאנחנו מתמודדים איתן לבד. כל פעם שיש פיצוץ, או אפילו פגיעה קטנה, זה עלינו".
מציעים לכם להתפנות לחורה, להיות מוכרים על ידי המדינה ולקבל את השירותים שלה. תסביר לי למה זה פחות טוב מאיך שאתם חיים היום.
"זאת קהילה שיש בה אפס אחוז אבטלה, גם בקרב נשים, אפס אחוז פשיעה, אפס אחוז נשירה מבתי הספר. מספר האקדמאים שיצאו מהמקום הקטן הזה לא עומד בשום פרופורציה למספרים שאת מכירה. תביני: כאן, כשילד מסיים י"ב, יש לו שתי אפשרויות: או ללמוד או לעבוד. אין מסלול פשיעה, אין אופציה כזו. הוצאנו מפה חמישה רופאים, שלושה עורכי דין, חמישה מהנדסים, 18 אנשי חינוך ושתי אמניות. הילדים פה מתחרים ביניהם על מספר יחידות הבגרות שהם עושים, והנורמה היא להמשיך הלאה למסלול אקדמי".
בחוּרה יהיו לך תחבורה ציבורית, פינוי אשפה ומערכת ביוב. יהיה מתנ"ס לילדים, יהיו חוגים. תוכל לתת לילדים שלך מקפצה גבוהה יותר להצלחה בחיים.
"כן, בחורה יש גם 72 אחוז אבטלה. אבטלה גורמת למריבות וסכסוכים, וזה מוביל לפשע. את יודעת כמה אנשים נרצחו בשנים האחרונות בחורה? את חושבת שזו הסביבה שאני רוצה עבור הילדים שלי? הסבים והסבתות שלי הגיעו הנה וגידלו חמולה לתפארת המדינה, הם חינכו אותנו לערכים ולכבוד כלפי הסביבה האנושית והטבע שלנו. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו באותה אווירה נאותה וערכית. אני ממש לא מעוניין לחשוף אותם למציאות אחרת שתשפיע עליהם ותשנה אותם".
אתם כמו חוות בודדים.
"לא, אנחנו קיבוץ. כשיש אירוע משמח או עצוב, כולנו כאן יחד מבשלים, מכינים, מארחים, תומכים אחד בשני. אתה לא עובר לבד שום אירוע, תמיד יתגייסו לעזרתך. אתה אף פעם לא לבד לגורלך, אלה שיתופיות ושוויון אמיתיים".
ממפתן ביתה הצופה אל גבעות אום אל־חיראן רואה קמלה אבו־אלקיעאן את נכדיה מתרוצצים באושר ובידיהם הצעצועים החדשים שקיבלו, כאמור, בובות וטרקטורים. מעיניה התכולות משתקפת תקווה – למרות הכל — ודיבורה נינוח ושקט. שבועיים עברו מאז מת אביה, וכמעט חודשיים מאז נהרג אחיה יעקוב. יש לה תשעה ילדים ו־46 נכדים, כולם חיים כאן. "יום יעקוב", היא מכנה את היום שבו נהרג אחיה, ואומרת שזה היה "יום נורא של כאב וצער שילווה אותנו בהמשך חיינו. יום שחור שלא נשכח אף פעם".
היא נולדה במערה סמוכה, גדלה באוהל והתחתנה בצריף. היום היא מטפלת בעדר הקטן שלה ומתפרנסת ממנו ואף מסייעת לילדיה. "נולדתי פה, אני מחוברת למקום הזה, כאן ילדתי ילדים, פה נולדו הנכדים, ובעזרת השם אני מקווה לראות פה נינים".
מציעים לכם לעבור למקום שישפר את איכות חייכם.
"אני לא צריכה לשפר את החיים שלי, יש לנו הכל. אוויר צח ושקט. אנחנו אנשים שלא אוהבים לעשות בעיות, מתרחקים מפרובוקציות, כאן אין אלימות. לך אולי נראה שאין פה כלום, אבל בנינו הכל במו ידינו ולא חסר לנו כלום. חפרנו את בורות המים, עבדנו את האדמה וגידלנו עדרים. למה לעקור אותנו מכאן? הבטיחו לנו שפה נבנה את החיים שלנו, אז למה נותנים לאחרים לבוא להתיישב כאן, ולנו לא?"
למעשה, אתם אנשים עניים. לבית אין ערך, וחוץ ממכוניות אין לכם רכוש. לא היית רוצה לשנות את המצב הזה, לשפר את תנאי החיים?
"אנחנו לא עניים. אנחנו מודדים את העושר במשפחה ובשיתוף חברתי, ומהבחינה הזאת לא חסר לנו שום דבר. במצב נורמלי כל אדם אחראי על העתיד שלו ועל הגורל שלו, אבל מצבנו אחר, כי הקיום החברתי שלנו, כקהילה, נמצא בסכנה".
לא חסרים לך תנאי קיום בסיסיים?
"אני אגיד לך מה חסר לי: סובלנות וסלחנות. פחות חשוב לי אם יש מים או חשמל, יותר חשוב שהאנשים יתייחסו בסלחנות אחד כלפי השני, יהודים לערבים וערבים ליהודים. מה שחסר לנו עכשיו זה שלווה ורוגע. אני מוטרדת ומודאגת מהמתח שיש מאז האירוע הנורא שבו אחי נרצח. אף אחד לא ינחם אותי על המוות שלו, אף אחד לא מבטיח לי שלא תהיה עוד אלימות כלפינו".
מה מייחד את הקהילה שלכם?
"אנחנו מטמיעים בילדים ובנכדים שלנו תרבות נופית ושמירה על הטבע, ואני גאה בהם שהם שומרים חוק ומכבדים את השכנים. אני גאה שהצלחנו לשמור על המרקם המיוחד שלנו ורוצה שימשיכו את המורשת שלי: שומרים אחד על השני מלוכדים וחיים תחת חוק שוויוני וצודק. אנחנו רוצים לנטוע בילדים שלווה, תקווה ושלום ומעודדים אותם להיות מסורים לבורא עולם ולמנהג הטבע. אני רוצה אותם אנשים מתורבתים, מחונכים ומשכילים, שתורמים לקהילה, שמחזקים אותה מבפנים".
גם אחרי מה שקרה עם המשטרה?
"אני עדיין רוצה להמשיך לשמור על המורשת של חיים משותפים – יהודים וערבים — למרות כל מה שקרה, חשוב לנו לעצור את גל ההסתה, כי אף אחד לא יודע לאן זה עלול להוביל".
מה את אומרת לראאד כשאת רואה אותו ככה נאבק?
"מא תח'אף, אל תפחד. אני לא מרפה, אני תומכת בהמשך המאבק עד שנגשים את החלומות שלנו. אנחנו לא מבקשים הרבה, רק את הדבר הבסיסי של קורת גג בטוחה. ואני מתפללת בשבילו שאלוהים יציל וישמור אותו".
מרים לא יצאה הבוקר לעבודתה. היא נשארה בבית כמו כל שאר אנשי הכפר, ששמעו גם הם כי המשטרה מתכננת להגיע שוב לכפר ולחלק צווי הריסה נוספים. הלילה האחרון עבר עליהם במתח גדול, וחלק מהגברים נותרו ערים למקרה שהשמועה נכונה. על הגז מבעבעים מים בתוך סיר ענקי, כעת משסיימה את מבצע המקלחות המורכב של ארבע ילדותיה הקטנות – הרתחה של ארבעה סירים בזה אחר זה, היא מיניקה את רפיף בת החודש וחצי ומקווה שתצליח גם היא להתקלח אחרי שהקטנה תירדם. הטלפון לידה מצלצל והיא אומרת לרהף (חמש וחצי) שתשגיח על סומוד הקטנה בת השנה, שכבר מצליחה להיעמד בכוחות עצמה ומטיילת בצעדי תינוקת קטנים בין המזרנים שטרם נאספו אחרי שנת הלילה. היא עונה ביד אחת וביד השנייה מסמנת לריטאג' בת השנתיים וחצי להיות רגע בשקט. על הקו מישהי מאוניברסיטת בן־גוריון, שמנסה לעניין את מרים במסלול התמחות כלשהו. מרים מסבירה לה בסבלנות שהיא כבר לומדת לתואר שני ותודה רבה.
"סיימי להיניק את רפיף ותיכנסי להתקלח, אני אשגיח על הקטנות", אני אומרת לה, מזרזת אותה לנצל את שירותי השמרטפות שלי. "אני לא אספיק. ראאד בעלי צריך להגיע עוד מעט עם אנשים והבטחתי לו לשים מים לתה וקפה". "תיכנסי למקלחת, אני ארתיח את המים", אני דוחקת בה.
היא מניחה בידי את רפיף ורצה להסיר את הסיר הגדול מהאש. החיים ללא מים חמים זורמים הופכים למבצע לוגיסטי מורכב כשיש לך בבית ארבע ילדות קטנות ואת עובדת מחוץ לכפר ולומדת לתואר שני באוניברסיטה. אבל מרים מספרת בחיוך שזה עוד כלום לעומת סאגת הכביסה. "החשמל לא מספיק למכונת כביסה אוטומטית, אז אנחנו משתמשים במכונה חצי־אוטומטית שלוקחת מעט חשמל, וגם אז חייבים לנתק את המקרר כדי שלא יהיה עומס".
היא נולדה וגדלה בשגב־שלום. "אני אוהבת לחיות פה, באום אל־חיראן" היא אומרת ומניפה בידיה את הסיר הכבד, "יש לי כאן חיים עם אווירה מיוחדת וקהילה איכותית שלא תהיה לי בשום מקום. בכפרים אחרים הנשים סגורות בתוך הבתים, אצלנו אין דבר כזה, אנחנו יוצאות ועובדות ולומדות ואף אחד לא מתפלא על זה".
מרים באה ממשפחה שמחשיבה מאוד השכלה: אחיה הוא רופא, שני אחים נוספים מורים ואחות אחרת סטודנטית. "לכן אני לא יוצאת דופן פה, רוב הנשים הצעירות משכילות ועובדות. יש אפילו תחרות סמויה בין בני הנוער מי יעשה יותר יחידות בגרות, מי יתקבל למוסד אקדמי יותר טוב. הקושי הוא לא פיזי, הוא תרבותי. הרצון שלנו הוא שיכירו בנו ובזכות שלנו לחיות בדרך שלנו".
היא יושבת ראש ועד הנשים ביישוב, והן נפגשות פעם בשבוע ומקבלות החלטות הנוגעות לחיים בכפר, לוקחות חלק פעיל בתוכניות לטווח הרחוק ומשתתפות בתהליכי קבלת ההחלטות, כפי שהיה כשהחליטו על הטמנת האשפה ועל התקנת המערכות הסולאריות.
מה עם חוגים לילדים? לא היית רוצה שהם ילכו לחוג פסנתר, בלט, אמנות? כל דבר שיכול לתת להם יתרון בעתיד ולהעשיר את העולם שלהם.
"אין פה פעילות של מתנ"ס, אבל יש לנו את הטבע. ילד שיוצא עם הצאן של הוריו או עם העדר של סבתא, יש לו את כל ההזדמנויות שבעולם. הם נחשפים למה שהמבוגרים עושים, לוקחים חלק בהכנת הלבּנה, רואים איך מכינים את שמן הזית. לרוב הנשים כאן יש גינת ירק וגם אני מגדלת מאחורי הבית בצל, מרווה, נענע. זה החוג הכי טוב. נכון, יש בעיה שאין לנו כאן מוסדות חינוך בכלל. הגדולות נוסעות בהסעה שמגיעה לכביש הראשי, כי הגן שלהן נמצא בחורה. אתמול הן חזרו ולא יכולתי לחכות להן ליד הכביש, אז הן חזרו לבד. זה לא הגיוני שבגיל כל כך צעיר הן צריכות ללכת את הדרך הזו לבד, נורא דאגתי".
ראאד חוזר הביתה ונכנס לעבוד במטבח, לצד אשתו. הם כמעט לא רואים זה את זה בימים האחרונים. הוא מארח צוותי תקשורת, מתראיין, מתעדכן באמצעות הקשרים הרבים שרקם במהלך השנים שבהן הוא ומשפחתו נאבקים בגזרת ההרס והפינוי.
אחרי כמה דקות ייצאו לשולחן הקטן שבמבואה עם מגש ענקי, ועליו קישואים ממולאים באורז ובשר כבש, מרק אדום חריף, כדורי לבנה מבהיקים טובלים בשמן זית צלול ומלוח'ייה מזעתר שנקטף, נטחן ובושל לכדי תבשיל סמיך וטעים. הוא נח לכמה רגעים מתפקידו כשר ההסברה של הכפר. הבנות נתלות עליו, רוצות קצת אבא לעצמן. "אני מרגיש עשיר ביחס לאוכלוסייה בישראל. אני עשיר כי אני מלא אהבה, במרקם החיים שלי, ב'ביחד' ובשותפות שלנו. לי יש משהו שלכם אין: אני לא נמשך לחיים ריקים מתוכן, או לחיים שיש בהם הסתה ושמוכתבים על פי סטיגמות. כסף זה לא מדד לעוני. בעיניי, עוני הוא חוסר פוטנציאל בחיים, ולנו יש המון פוטנציאל".
המדינה מציעה לך מערכת חינוך מסודרת עבור הילדים, אתה מסרב לזה.
"את אולי חושבת שלבת שלי אין כלום, אבל יש לה המון! חום ואהבה של אמא ואבא ומשפחה, חיבוק של קהילה, ביטחון והכוונה, חינוך לערכים. את קובעת שחוג זה משהו נאות ונאור, ומבחינתי יש בזה גם צדדים שליליים והשפעה חיצונית של ילדים אחרים שלא חונכו כמוה. אז אמנם אין לה תחבורה ציבורית נוחה, אבל ככה לפחות היא לא תשמע קללות ודחיפות ומכות בין ילדים בהסעה לבית הספר".
אז מה הפתרון למצב שלכם?
"מאוד קל: אני רוצה שהילדה שלי תגדל באום אל־חיראן יחד עם הילדים של היישוב היהודי חירן שמקימים פה. אני רוצה שהיא תכיר להם את המורשת שלה והם יכירו לה את המורשת שלהם, אני רוצה שהם ישחקו יחד, שיהיו חברים. מתייחסים אלינו כאל 'מגזר' וככה גוזרים אותנו החוצה מהחברה הישראלית. כבר מראש מרחיקים אותנו, הופכים אותנו לדחויים, במקום ללמוד מאיתנו על סובלנות, כבוד, אחריות חברתית, נתינה ודאגה לאחר. זה יתחיל בזה שידברו איתנו ויציעו לנו פתרונות שלא יפגעו בפרנסה שלנו. זו לא חוכמה לשלוח אותנו לחורה כשחצי מהאוכלוסייה פה מתפרנסת מצאן ומחקלאות — ואז להפוך אותנו לעניים באמת".
5,000 ילדים בלי גן: הכפרים הבלתי מוכרים במספרים
למרות שאין נתונים רשמיים, והבדואים נספרים תחת הכותרת "מוסלמים" החיים בנגב, יש עמותות, גופים וארגונים רבים הפועלים בקרבם ומציגים נתונים כאלו ואחרים. המספרים הללו משרטטים מציאות עגומה של אוכלוסייה נשכחת בת 230 אלף נפש, שמהווה כ־3.5 אחוזים מכלל הציבור ונחשבת לאחת הקבוצות העניות בישראל. בשנת 2014 חיו 76 אחוז מהם ב־18 כפרים מוכרים והשאר ב־46 כפרים בלתי מוכרים, מתוכם הוכרו עשרה יישובים בין 2002 ל־2006. עטיה אל עאסם מאבו־תלול, ראש המועצה האזורית של הכפרים הבלתי מוכרים בנגב, אומר כי גם הכפרים שבהם הייתה הסדרה עדיין סובלים מאוד ממחסור בתשתיות: "התוכנית של המדינה היא לקבץ את כל האוכלוסייה הבדואית, השאר – כמו לדאוג לתעסוקה ולחיים נאותים – לא מעניין אותה".
אנשי עמותת "סיכוי", ארגון משותף ליהודים וערבים הפועל למען שוויון אזרחי, עוסק בקידום החינוך והתעבורה בכפרים הבלתי מוכרים. על פי נתוניהם, למעלה מ־5,000 ילדים בגילים שלוש עד שש אינם מבקרים בגן. בכל הכפרים הבלתי מוכרים קיימים שישה בתי ספר בלבד. אלפי ילדים מוסעים מרחקים ארוכים למוסדות חינוך, ובגלל מצב הדרכים, חלקם נאלצים לצעוד קילומטרים רבים, לעיתים תוך סיכון חייהם.
הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב : "הצענו פתרונות"
מהרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב נמסר בתגובה: "לתושבי אום אל־חיראן מוצעות קרקעות ללא תשלום ביישוב הצמוד חורה, שאליו כבר עברו מרבית תושבי אום אל־חיראן והוא מהווה את מרכז חייהם של תושבי אום אל־חיראן. ילדיהם מתחנכים בבית הספר שבחורה והמרפאה המשרתת אותם פועלת בחורה. יודגש כי הקרקע ניתנת לתושבי אום אל־חיראן ללא תמורה, למרות שבתי המשפט קבעו כי הם השתלטו באופן לא חוקי על הקרקעות באום אל־חיראן".
כיצד אתם מתייחסים לטענה כי פתרונות הדיור אינם כוללים פתרונות תעסוקתיים תלויי מקום כמו חקלאות ומרעה?
"הוצעו להם פתרונות דיור הכוללים גם פתרונות תעסוקה. הרשות פירסמה קול קורא להפעלת דירים שהוקצתה עבורם קרקע בחורה".
האם המדינה מתכוונת להרוס גם את שאר הבתים ולפנות את כל התושבים הבדואים מאום אל־חיראן?
"רשות הבדואים ממונה על פתרונות דיור, תעסוקה, חינוך וכלכלה עבור האזרחים הבדואים באשר הם. לפני כחודש אושרה תוכנית חומש חדשה בהיקף שלושה מיליארד שקל, שתיתן מענה כולל לצורכי האזרחים הבדואים. הרשות אינה עוסקת באכיפת החוק ובשמירת הקרקע. יודגש כי אין כל קשר בין אום אל־חיראן לבין הקמת היישוב חירן, שבו יוכלו כלל אזרחי ישראל ובכללם האזרחים הבדואים לרכוש קרקע על פי כללי רשות מקרקעי ישראל".
השר אורי אריאל, הממונה על הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, ביקש להוסיף: "חובתי להחזיר את משילות המדינה בנגב. משילות אינה רק אכיפת חוק מוצדקת, אלא בראש ובראשונה השקעה ממשלתית גדולה בהיקף שלושה מיליארד שקל בחומש הקרוב, בחינוך, בתעסוקה ובפיתוח תשתיות כלכליות עבור האזרחים הבדואים. זו חובתנו כממשלה ואני נחוש לסגור פערים בלתי נסבלים שנוצרו בהשקעה הממשלתית ובפיתוח וקידום האזרחים הבדואים".
