שלישי 13 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רמי זרנגר
    7 ימים • 26.04.2017
    אלף זכרונות
    בגיל 77, רגע לפני שידליק משואה בטקס יום העצמאות, יהורם גאון מוציא אוטוביוגרפיה חושפנית, "עוד אני פוסע — סיפור חיי". בראיון אינטימי לאיתי סגל, מדבר הכוכב שהפך לסמל לאומי על היחסים המורכבים בבית ההורים בירושלים, הקשרים עם יצחק רבין ובנימין נתניהו, הנתק מאריק איינשטיין, הריב עם שייקה לוי, טראומת הגירושים מרעייתו אורנה, הגעגועים לאח בני גאון, היחסים עם ילדיו והמחשבות על המוות שמלוות אותו מאז שהיה ילד. יש כבוד
    איתי סגל | צילום: רמי זרנגר

    איש מבוגר — תכף בן שבעים — ניגש ליהורם גאון ומתחיל לגולל בפניו את הסיבות שבגללן הוא מעריץ אותו כל כך. אנשים שמתרגשים ממפורסמים זה דבר די מצחיק, אבל המחזה הזה נוגע ללב: איש, שמן הסתם ראה דבר או שניים בחייו, לא היה יכול להתגבר על הדחף לגשת לאליל נעוריו ולהודות לו. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהוא מביט בו ונזכר בתחנות חייו שלו. "מעולם לא פגשתי בך פנים אל מול פנים", הוא חוזר שוב ושוב. "אני גאה מאוד שבחרו בך להדליק משואה".

     

    קראו את הפרק הראשון מהאוטוביוגרפיה של יהורם גאון

     

    גאון ידליק משואה בערב יום העצמאות והדבר היחיד שמוזר בזה הוא איך זה לא קרה קודם. גאון הוא סמל ממלכתי. קונצנזוס ישראלי. האיש שתמיד חוזר, שאף פעם לא עזב. האיש שכשהוא אומר בקול הגרוני הגבוה שהוא "גאה מאוד־מאוד להדליק משואה לתפארת מדינת ישראל כי אין כזה דבר כמו הארץ הזאת", אתה משתיק בתוכך כל טיפת ציניות שמנסה להרים ראש.

     

    עכשיו הוא מוציא את "יהורם גאון: עוד אני פוסע — סיפור חיי" (הוצאת "ידיעות ספרים"), אוטוביוגרפיה חושפנית, מקיפה וסוחפת על חייו הסוערים. סיפור אישי אבל גם לאומי של האיש שהיה שם תמיד. לא רק כשנולדה התרבות הישראלית, אלא גם המדינה עצמה. מימי המנדט הבריטי, דרך מלחמות ישראל, הסכמי השלום והשידורים החוזרים של "קרובים קרובים" ו"סברי מרנן". כמו פורסט גאמפ, גם גאון מצא את עצמו, בלי להתכוון או לתכנן, באירועים היסטוריים מכוננים. לפעמים משקיף מן הצד, לעיתים חלק מהסיפור עצמו.

     

    שנים רבות ניסה לכתוב את סיפור חייו — כתב ומחק, מחק וכתב — עד שחזר לעשות זאת שוב באופן מסודר. "במשך שנים", הוא מספר, "כל מה שהצלחתי זה לכתוב כל מיני סיפורים אישיים קטנים, שלא צלחו לכלל ספר אחד גדול". באחד הימים נתקל גאון בטקסט נוקב על שיריו החדשים. הוא בירר מי חתום על הביקורת המושחזת — איש התקשורת שי פלד — והתיידד איתו, ובהמשך אף נעזר בו לכתיבת האוטוביוגרפיה שלו.

     

    גאון עם אשתו לשעבר ואם ילדיו, אורנה. "אני לא הבן זוג הכי טוב שקיים"
    גאון עם אשתו לשעבר ואם ילדיו, אורנה. "אני לא הבן זוג הכי טוב שקיים"

     

     

    תמיד התרשמתי שאתה אדם מאוד פרטי. לא בדיוק הטיפוס שיכתוב את סיפור חייו.

     

    "אין לי ספק שאם תזכיר לי דברים כאלה ואחרים, אני פתאום אגיד, 'אוי ואבוי, את זה צריך להוריד, למה זה בפנים ובשביל מה הייתי צריך את זה'. בכל פעם שחזרתי אל הדברים שכתבתי, שיניתי הכל. פעם שיניתי את המשפט, פעם שיניתי את המילה שבמשפט, פעם שיניתי את הפרק כולו על כל המילים שבתוכו. אני מפחד להיפרד ממנו. אבל עכשיו הספר יצא, אז גמרנו, הוא כבר לא שלי".

     

    אמנים רבים משקיעים זמן רב בתכנון אסטרטגיה. בסימון יעדים. גאון, אם להסתמך על האופן שבו התגלגלו חייו המקצועיים, הפך להיות האייקון שהוא בזכות תכונה אחת: מזל. תמיד נשלף ממקומו. תמיד במקום הנכון, בזמן הנכון. "אני לא איש שיוזם", הוא אומר, כמעט בהתנצלות. "כל הזמן מצאתי את עצמי".

     

    זה קצת מנטרל את הצורך במרפקים שהמקצוע הזה מחייב לפעמים והופך אותך לדמות פסיבית.

     

     

    "כן, אני דמות פסיבית. אין לי מרפקים בכלל. מעולם לא חשתי צורך בהם. אף פעם לא הייתי צריך לפלס לעצמי דרך, להילחם על תפקיד. כל החלומות שלי התגשמו מבלי שלחמתי להגשים אותם. אתה יכול להיות כישרון גדול או שיהיו לך מרפקים אדירים, ואתה צריך את המרכיב השלישי הזה שקוראים לו מזל. וכן, היה לי, ועוד יש לי, ברוך השם, הרבה מזל".

     

    בת הזוג הנוכחית, אלה לוסה
    בת הזוג הנוכחית, אלה לוסה

    הוא בן 77. מבוגר מהמדינה בשמונה שנים, ובמצב הרבה יותר טוב ממנה. פסקול תרבותי של איש אחד: להקת הנח"ל, התרנגולים, שלישיית גשר הירקון, "קזבלן", "קרובים קרובים", "מבצע יונתן", "סברי מרנן", "בית ספר למוסיקה". גאון, בניגוד להרבה קולגות שהתחילו איתו את הדרך, תמיד שיכלל את עצמו מחדש. פעם בטלוויזיה, פעם בקולנוע, פעם בתיאטרון, פעם ברדיו, אפילו בפוליטיקה המקומית. חתן פרס ישראל שהצליח לשמור על רלוונטיות בעידן שבו אפילו הרלוונטיות נלחמת על מקומה. אחד האמנים האהובים, שגם בשנים פחות טובות מקצועית למד להמציא את עצמו מחדש. בלי שערוריות, בלי התבטאויות שנויות במחלוקת — חוץ מזו על המוזיקה המזרחית, "זבל שלא ברא השטן" — ובלי ריאליטי על חייו. גם עכשיו הוא מצלם, מקליט ומופיע מסביב לשעון. בקיץ ישיק מופע משותף עם הזמר היווני יורגוס דאלארס.

     

    אריק ואני

     

    האוטוביוגרפיה שלו מאפשרת חשבון נפש אבל גם הצצה מרתקת אל מאחורי הקלעים של התרבות הישראלית. הרבה מיתוסים ומיתולוגיות מתקלפים כאן. דרך תיאור זיכרונותיו עונה גאון על כמה מהשאלות הכי מסקרנות שלא ענה עליהן מעולם. על הסיבות שהביאו אותו ואת אריק איינשטיין, פעם החברים הכי טובים, להתרחק, כותב גאון כך:

     

    "במשך תקופה מסוימת החברות ביני לבין אריק הייתה הדוקה למדי... החברות החלה לדעוך כשלמפגשים שלנו פרץ, כמו סופה, גבר גבוה, מוצק, יפה תואר, שהשמועות סיפרו על היותו חם מזג אבל גם מוזיקאי מוכשר. לחגיגות שתיית האלכוהול הפרועות עוד הייתי שותף, אבל באשר למה שנוסף עליהן לפתע תוך כדי עישון, משהו בי אמר שכאן בדיוק עובר הקו הדק שבין המותר לאסור, בין ירושלים לתל־אביב, ושלזה אני לא רוצה להיות שותף. הזמר הזר חדר יותר ויותר להוויית חייו של אריק, עד שהפך לו למין גורו, ואני החלטתי לנתק מגע. נשארנו עדיין חברים, אבל העדפתי לא להמשיך להגיע למפגשים. אין לי ספק שהתחושה הייתה משותפת, כי מי שלא משתתף בחגיגה ומרחף עם כולם, חברתו אינו רצויה בלשון המעטה".

     

    (מתוך האוטוביוגרפיה)

     

    בקיצור, אפשר לומר ששמוליק קראוס הביא להתרחקות ביניכם.

     

     

    "לא בהכרח. אריק ואני היינו חברים נפלאים. אני לא יכול להסביר מה בדיוק קרה שפשוט לא הרמנו טלפון ולא דיברנו אחד עם השני לאורך תקופה כל כך ארוכה. ניסיתי להסביר את זה כשכתבתי הספד בעיתון ואמרתי, 'אנחנו עוד ניפגש למעלה ואז תסביר לי מה בדיוק היה, למה אני לא הרמתי אליך טלפון ולמה אתה לא הרמת אליי'. כשאתה חלק מהצגה או ממופע, יש לך תחושה שהאנשים האלה, שיושבים עכשיו איתך במונית בדרך לקריית־שמונה, יהיו איתך לכל החיים, זה נישואים. ופתאום אין, אתה כבר עסוק בדבר אחר, והאנשים האלה נעלמים וכמעט נמחקים לך מהחיים. אריק היה הדוגמה הכי בולטת. אבל אני מייחס את זה גם לסיפור ההסתגרות של האיש, שבחר לעצמו להסתגר בבית ולצאת רק לאולפן כדי להקליט שם שיר, כי שם הוא נמצא אפוף חושך וחוזר מהר הביתה. יכול להיות שאם הוא לא היה סוגר את עצמו בביתו, אז היינו כן מדברים. אני לא יודע".

     

    אם נניח את הסקס בצד, די ברור שסמים ורוקנרול לא היו חלק מהביוגרפיה שלך.

     

    "לא". 

     

    "אני חי במודעות מוחלטת שכולנו נעבור מהעולם הזה יום אחד"
    "אני חי במודעות מוחלטת שכולנו נעבור מהעולם הזה יום אחד"

     

    אפילו לא שאכטה?

     

     

    "באלוהים שלא".

     

    לא סיקרן אותך מעולם?

     

    "לא. אני מאוד מפחד על הבריאות שלי ועל השפיות שלי. אני רוצה להיות כל הזמן צלול, וכנראה זה לא מתוך הרצון שלא לעשות דבר אסור, כמו מהפחד שיקרה משהו לבריאות שלי. אני מאוד אוהב להיות בשליטה כל הזמן, כל רגע".

     

    גאון, כיאה לגבר בעשור השמיני לחייו, מפויס יותר, אבל עדיין לא שוכח דבר. רבים מהזיכרונות בספרו מתוארים באופן כל כך חי ומפורט, שלעיתים קל לשכוח שהוא מתאר משהו שקרה לפני חמישים שנה ויותר. כך, למשל, מערכת היחסים עם שייקה לוי, חברו לתרנגולים. גאון ביקש את אישורה של מנהיגת הלהקה, נעמי פולני, להופיע במקביל גם בתיאטרון הקאמרי. היא בחרה להעביר את ההחלטה לחברי הלהקה. האצבעות הורמו בבת אחת למעלה לאישור, להוציא יד אחת, הוא כותב בספר, זו של שייקה לוי. "מאותו רגע ועד היום לא החלפתי איתו מילה", כותב גאון. "לא יכולתי לסלוח לו. גם היום, יותר מחמישים שנה לאחר אותה הצבעה, כשאנחנו מתראים באירועים כאלה ואחרים, אנחנו מתעלמים זה מזה בשתיקה רועמת ואני לא בטוח שהוא יודע למה".

     

    גאון בתפקידו המיתולוגי ב"קזבלן". "ההורים חשבו שזמר־שחקן זה מקצוע נחות"
    גאון בתפקידו המיתולוגי ב"קזבלן". "ההורים חשבו שזמר־שחקן זה מקצוע נחות"

     

     

    נראה שהעלבון עדיין טרי.

     

    "היה איזה ילד בשכונה שלי שנתן לי פעם מכה עם מקל, ואני זוכר את הרגע הזה עד היום. זה נעול וזה שמור, וזה צרוב. יש אנשים שממשיכים הלאה, אבל אצלי הדברים נחרתים בצורה מאוד בוטה, בתוך הלב פנימה. אני באמת זוכר, באמת נפגע, וקשה לי לשכוח. גם אם אני מראה כלפי חוץ ששכחתי ועברתי הלאה, בפנים אני זוכר ולא שוכח אף פעם כלום. אני עמוס בחוויות מהסוג הזה, שאנשים לא יודעים עליהן, גם כאלה שנפגשים איתי ואני יודע להיזהר מהם. אני לא מקרב אותם אליי כמו שאני מקרב אחרים. אנשים מסומנים".

     

    מורה ותלמידתו

     

    "עד גיל 19 היה לנו בית בירושלים ובו ישב אבא בראש השולחן. עד גיל 19 היינו משפחה יפה, שכמוה איוויתי לי בחלומותיי היפים שתהיה לי כזאת אי פעם. עד גיל 19 הייתי בטוח, מוגן וספון על ידי אב, אם ואחים מחבקים. זה היה עד גיל 19, אז מת אבי, והכל התפורר, וגג הבית כאילו התמוטט לי על הראש, ובראש השולחן נותר כיסא ריק, ממש כמו החלל שבלב, ממש כמו העצים והצמחים שבגינה, שקמלו והצהיבו ומתו עד שלא היו עוד. אין עוד בית. אין לאן לבוא. אין בשביל מי לבוא".

     

    (מתוך האוטוביוגרפיה)

     

    גאון נולד וגדל בשכונת בית הכרם שבירושלים. בן זקונים לשרה ולמשה דוד גאון, היסטוריון ומשורר לאדינו. הוריו הכירו בטורקיה, לשם נשלח האב ללמד בקהילה היהודית. הוא היה בן 32, היא בת 16 — מורה ותלמידתו — אבל זה לא הפריע להם לעלות יחד לארץ ולהקים משפחה. ספרו של גאון נפתח במותו הפתאומי של אביו מדום לב בגיל 69. זוהי בחירה סמלית, בהתחשב בכך שגאון למד להכיר את דמותו של אביו דווקא לאחר מותו.

     

    "במשך 19 שנים, שזה כאילו כלום, אם האיש מאוד משמעותי לחייך, הוא יכול להפוך, דרך החינוך שלו, למנטור של כל החיים שלך. רק במשך השנים הצלחתי להבין מה בדיוק הוא עשה. אני זוכר שנסענו לכנרת, הגענו לקבר של רחל המשוררת, ואז הוא שלף ספר שירים של רחל וקרא מתוכו. הוא בנה תשתית רוחנית, ספרותית, ערכית — מסד לחיות בו את חייך. וזה דבר שנשאר".

     

    אתה כותב: "לכל אורך הקריירה שלי ניסיתי בכל מאודי להוכיח להוריי כי טוב עשיתי כשבחרתי במקצוע של זמר־שחקן, מקצוע שהם ראו בו נחות וחסר ערך". אתה חושב איך אביך היה מגיב להצלחתך?

     

    "הלוואי שהייתי יכול לענות במקומו. הייתה לי זכות לראות את אמי מתגאה בהצלחותיי ונהנית מהן. אני לא יודע אם הוא היה משנה את דעתו. אמי שינתה את דעתה ואמרה, ‘אתה צדקת, וזה בסדר שלא הלכת לאוניברסיטה ועשית את מה שעשית, ואני מאוד גאה בך, נקודה'. הוא — אני לא יודע".

     

    עם אמו
    עם אמו

    אתה כותב שאביך ואמך ישנו בחדרם במיטות נפרדות, ומעולם לא הפגינו כלפי חוץ אהבה זה כלפי זה במגע. "במושגים של היום, הם לא היו בני זוג, אלא שני יחידים שחיים תחת קורת גג אחת".

     

    "אבי ואמי היו זוג שתאם את הימים ההם. מעולם לא ראיתי אותו מעביר את ידו על לחייה של אמי. מעולם. לא ראיתי אותו מנשק אותה מעולם. אני אגיד דבר קשה: זה לא מומלץ לזוגות של ימינו".

     

    לא בדיוק מודל זוגיות לצאת איתו לעולם.

     

    "אם אפשר לקרוא לזה זוגיות. הם היו שני אנשים, כל אחד בעולמו שלו, אף שזה התחיל כרומן גדול בין תלמידה באיזמיר והמורה מפלשתינה שהביא אותה ארצה. הם היו שני אנשים נפרדים".

     

    איך זה השפיע עליך בתור ילד?

     

    "בתור ילד אני לא יודע, אבל בתור מבוגר אני חושב שזה הולך איתי לאורך כל החיים. הנישואים שלי נמשכו שבע שנות ניסיון. כשמתחתנים, אם עוברים את שבע השנים, אז יש סיכוי שזה יימשך. בדרך כלל שבע שנים זה מין טירונות. אני לא צלחתי. אני חושב שהדברים האלה הם טראומטיים, הדברים האלה הולכים איתך לאורך דרך".

     

    העובדה שנישואיך לא צלחו קשורה למה שראית בבית?

     

    "בלשון המעטה, אתן לעצמי מחמאה ואומר שאני לא בן הזוג הכי מוצלח שקיים. אני איש שאוהב להיות עם עצמו יותר מאשר עם בת זוג. תרצה או לא תרצה, יש לך מודלים שאתה חי בתוכם, וזה היה המודל שאליו נולדתי".

     

    לא מנסים עם השנים לתקן? לנסות לעשות את זה אחרת?

     

    "מתברר שלא".

     

    ב"קרובים קרובים"
    ב"קרובים קרובים"

     

    הבחורה היפה מריגה

     

    אומרים שהיה פה שמח, אבל על פי האוטוביוגרפיה של גאון היה גם רומנטי למדי. חייו משופעים בסיפורי אהבה. סיפור ההיכרות עם אשתו לשעבר, אורנה, פירנס בסוף שנות השבעים את כל מדורי הרכילות. גאון היה אז כמעט בן 37, אורנה בת 16 — כמעט אותו פער שבין אמו לאביו. הם חיכו עד שאורנה תהיה בת 17, אז קיבלה אישור להינשא.

     

    גאון מודה שזו הייתה תקופה לא פשוטה. החטטנות התקשורתית — בעיקר אחרי שהתגרש — השאירה צלקות קשות. "לא חזיתי שזה מה שיקרה. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם זה שנכנסים לי לתוך הנשמה והחיים. יכול להיות שזה מה שיצר אצלי איזה מין טראומה כזאת להישמר להבא ולא לשתף אף אחד במה שקורה לי בחיי האישיים. זה היה פשוט איום ונורא. אתה כאילו עירום אל מול ציבור שלם, ששותף איתך במפלה שלך, שותף איתך בכישלון של חייך".

     

    גאון מגולל את חיי האהבה שלו לאורך השנים בפתיחות מפתיעה. הוא לא עושה לעצמו הנחות, גם כשהוא יוצא פחות טוב. הוא מושך בכתפיים כשאני מציין בפניו את האומץ לספר כיצד החליט להיפרד מנורית גפן, שעליה הוא כותב בספר: "כשהתחלנו לצאת חשתי שמצאתי את אהבת חיי". גאון חשש, בעקבות עצה של אמו, שעקב בעיות הגב שגפן סבלה מהן, היא לא תוכל להרות. דבר שכידוע הופרך כמה שנים מאוחר יותר כשנישאה ליהונתן גפן והביאה לעולם את אביב ושירה. "לימים נודע לי", כותב גאון, "שהדבר הראשון שעשה גפן בבואו לביתה של נורית היה לזרוק את כל התקליטים שלי שנתתי לה במתנה מן החלון. הוא ממש אהב אותי האיש הזה".

     

    ב־1968, בזמן שצילם את "כל ממזר הוא מלך", סרטו של אורי זוהר, ניהל גאון רומן עם הכוכבת האיטלקייה פייר אנג'לי שברשימת האקסים שלה ניתן למצוא את ג'יימס דין. אנג'לי וגאון התאהבו, אבל נפרדו בתום הצילומים. שלוש שנים מאוחר יותר היא נמצאה ללא רוח חיים בביתה בבוורלי־הילס, כשהיא מוקפת בתמונותיו. "כששמעתי את זה, פשוט הייתי בהלם, הלכתי ברחובות ובכיתי. היא חלמה להקים בית בכרמל ולחזור ארצה. זה היה פשוט דמיוני לגמרי. ובכל זאת, זה היה רומן גדול. ולכן גם הגבתי כמו שהגבתי כשאברהם דשא פשנל קרא לי ואמר, 'בוא נפרסם את זה, אתה תהיה שחקן בינלאומי', ואמרתי לו, הס מלהזכיר בכלל. בחיים לא. אלו פצעים בנשמה, שאני נושא אותם איתי. ולא על גבי, בתוך הלב פנימה".

     

    בסך הכל שברת הרבה לבבות.

     

    "כן, היו מקרים של אכזבות שלעיתים היה להן ביטוי טרגי, אבל זה חלק מהסיפור. תלוי באיזו רצינות אתה מתייחס לרומן או לפלירט, ובאיזה רצינות מתייחסת בת הזוג לרומן ולפלירט".

     

    כלומר, פער ציפיות בין מה שרצית למה שהן רצו?

     

    "זאת ההגדרה הנכונה. היו כאלה דברים, וזה גרם לי להיסגר ולהיבהל עוד יותר. לפעמים זה היה מגיע למקום שאתה אומר, די, אני לא רוצה כלום. אני רוצה ללכת, לברוח למקום בודד, להיות שם לבד. לא רוצה את הדבש ולא את העוקץ. לא רוצה כלום. אני חושב שהייתי מחזר רע. הדברים שהפסדתי בימי חיי רק מהפחד מה יגידו, או איך זה יתפרש, הם רבים. זה אופי כזה, שאתה לא מנסה. אם זה בא, בא. אם זה לא בא, זה לא בא. אם היא תגיד לא, אז מה, אני אלך עכשיו שלושה שבועות עצוב? אז לא צריך, אז אני מוותר".

     

    אבל חיזרו אחריך.

     

    "כן. למזלי. כמו שאמרתי לך, צריך מזל בחיים".

     

    ב־2010 קיבל גאון הודעה מחמיאה בפייסבוק ממעריצה מלטביה בשנות הארבעים לחייה. גאון הודה לה, והשיחה התגלגלה לסקייפ. שם גילה את אלה לוסה, אישה שעלתה ארצה מריגה ב־2001 ולמדה עברית דרך השירים ותוכניות הטלוויזיה שלו. באחת משיחותיהם הבטיחה לו "שיום אחד היא תפתיע אותי". גאון לא ייחס חשיבות יתר לדבריה. אבל כמה חודשים מאוחר יותר, בהופעה בנס־ציונה, הפתיעה אותו בחורה עם זר פרחים ענקי. "כשלקחתי את הזר נתגלו לי פניה היפות וזו הייתה באמת הפתעה", כותב גאון. "זו הייתה הבחורה מן הפייסבוק, מן הסקייפ, מן השיחות הווירטואליות, הבחורה היפה מריגה".

     

    גאון מספר שטרח להבהיר לה שלא יהיה דבר ביניהם, כדי לא לאכזב שוב. "וככה, כבר כשבע שנים היא מסכימה עימי בחוכמה רבה ש'לא יהיה בינינו כלום', ובה בעת ממוססת באהבתה את כל החומות שבניתי סביבי... והנה יש לי שוב, בלי ששמתי לב, בית".

     

    אתה כותב שאתה חש צער שלא היית מעורב יותר בגידול ילדיך, משה דוד והילה?

     

    "אני מביט על אבות אחרים ואני רואה את דרך ההתנהגות שלהם, ויש לי מספיק דוגמאות להשוות. אני לא אקבל את התואר של האב או הסב האידיאלי. אני מייחס את זה לאותו אופי, לאותו גן משפחתי שהולך לאורך של דורות, של אדם עם עצמו ופחות עם אחרים. אני זוכר שהייתי חוזר מבית ספר והייתי עובר דרך גן ציבורי, והייתי רואה את אבי יושב שם על ספסל עם עיתונים וספרים. והייתי אומר לו, אבא, מה זה, למה אתה לא הולך הביתה? והוא היה אומר לי, תלך, אני אבוא אחר כך. התמונה הזו מאוד משמעותית עבורי. אני מאמין שאבא שלו היה כזה גם כן. זה מין אופי כזה ששומר לעצמו את עצמו ופחות מעניק לאחרים".

     

    מה עיקר התלונות של ילדיך כלפיך?

     

    "אין תלונות. אף אחד לא התלונן מעולם. לא היו לנו שיחות כאלה בשום צורה ואופן. הם חיים את חייהם, עוברים כל מיני תהפוכות בחייהם, ואני לא שם, מן הטעם שאני לא מתערב בכלל".

     

    היית רוצה להיות?

     

    "לא".

     

    אתה חושב שהם היו רוצים?

     

    "אני לא חושב. העברתי את הגן הלאה", הוא מחייך. "אבל שלא תהיינה אי־הבנות, אני לא אוהב מישהו בעולם יותר מהם. אין דבר יותר יקר לי בעולם משני ילדיי וארבעת נכדיי".

     

    זז ימינה

     

    כמה פרקים לקראת סוף הספר מוקדשים לעניינים פוליטיים — בין השאר חוויותיו כחבר מועצת העיר ירושלים — אבל יש בו גם לא מעט סיפורים על מפגשיו התכופים עם ראשי ממשלה לאורך השנים. גאון פגש את כולם — מבן־גוריון ועד נתניהו — ועם חלקם יצר קשר קרוב וחברי. רבין הזמין אותו להצטרף לטקס החתימה על הסכמי אוסלו בוושינגטון, והוא היה נוכח גם בטקס החתימה על הסכם השלום עם ירדן ובטקס הענקת פרס נובל לשלום לרבין, לשמעון פרס וליאסר ערפאת באוסלו.

     

    עם השנים, כמו המדינה, זז ימינה. גם יחסיו עם ראש הממשלה נתניהו התהדקו. הוא לא מאמין שיהיה כאן שלום — "בוודאי לא בשנים הבאות" — ויש לו לטענתו מספיק פרספקטיבה כדי לדעת. "אני לוקח את כל כברת הדרך ההיסטורית שלי ויכול לזהות טעות גדולה כשאנחנו שמים את יהבנו על טריטוריה. אנשים טועים לחשוב שאם נחזיר את יהודה ושומרון ייכון שלום בארץ. אני חושב על מה שהיה פה לפני 67', מלחמת השחרור, המצור על ירושלים, כשעוד לא היה כיבוש — אבל עדיין היו רציחות.

     

    "אני מסתכל גם במרחב העצום שמסביב. העולם המוסלמי בוער באש ומנסים לייחס את הכל למאבק הזה שבינינו לפלסטינים. אתה מתחיל לקבל תובנות שאנחנו פסיק במאבק של העולם המוסלמי הבוער שמסביב. לכן, גם אם יוחזרו כל השטחים, וכביש 6 יהיה הגבול, זה לא יהיה סוף הסכסוך. אם זו הייתה רק פוליטיקה, הטריטוריה הייתה פותרת את הבעיה שלה".

     

    אז מה עושים בינתיים, מקבלים את המציאות כמו שהיא?

     

    "אורך רוח זה שם המשחק. חיכינו אלפיים שנה. מה זה מאה שנה? כלום, הרף עין. אנחנו כאן בשמן של 4,000 שנות היסטוריה. זו זכות גדולה. אני רגוע כי אני סומך מאוד על הכוח שלנו, על התבונה שלנו. אני שומע כל מיני אנשים שאומרים, זה כבר נגמר, זה הסוף, אנחנו מתפוררים. שטויות במיץ עגבניות. אנחנו לא מתפוררים בכלל. אנחנו רק מתחזקים משנה לשנה".

     

    אתה לא מזהה תהליכים מטרידים בחברה הישראלית של גזענות, קיצוניות ואלימות?

     

    "אני יהודי, ישראלי, שמאמין בארץ ישראל ובנצח ישראל. מאמין שהפעם חזרנו לפה בשביל לא לצאת מפה לעולם. תקרא לי ימין, תקרא לי שמאל, תקרא לי אמצע. תהליכים זה לפרופסורים".

     

    אתה כותב שרבין היה אהוב עליך ביותר, וביבי הוא הקרוב אליך ביותר רעיונית.

     

    "רבין היה האיש הכי צנוע בעולם. כשהיה מקבל מחמאה היה מסמיק. הייתה לנו קרבה דרך אחי, שהיה מבאי ביתו. אהבתי אותו כאדם. לא כראש ממשלה. אשר לביבי, אני מתעלם מכל הדברים שרוחשים ובוחשים מסביב. אתה יכול לטעון, האיש טועה לאורך כל הדרך, אבל אותי הוא הצליח לשכנע שהוא רואה בתפקידו הרבה מעל ומעבר למשרה רמה, רואה בו שליחות לשמור על עם ישראל".

     

    אתה הולך להדליק משואה. זה לא בדיוק הטיימינג להתבטא נגד ראש הממשלה.

     

    "לא, לא, אם הייתי חושב, הייתי אומר. אני לא ירא לומר כלום".

     

    הגעגועים לאח

     

    "אף אחד לא הכיר אותי כמוך, לכן ידעת תמיד שאני לא האיש הכי שמח בעולם, ושביבי דיכאון מלווים אותי תמיד גם בשמחות המשפחתיות. אני לא מן העולצים בפרהסיה בלשון המעטה, ומעדיף בדרך כלל להיות לבד עם העצב המובנה שבי, והייתי נעזר תמיד בנוכחותך הקרובה או הרחוקה בלי שידעת בכלל, כי היא נסכה בי תחושה שזה בסדר, בנימין ישנו, בנימין קיים, יש בנימין בעולם, לכן לא הכל נורא כמו שזה נראה".

     

    (מתוך האוטוביוגרפיה)

     

    לצד דמותו הדומיננטית של אביו, בולטת מאוד גם זו של אחיו, בני גאון. הפרידה ממנו לפני תשע שנים הייתה קשה מאוד. "באמת היינו חברים טובים. זו הייתה מערכת יחסים סבוכה, שלקראת סופה הייתה בה השלמה עם הקיים. הסוף שלו היה טרגי כל כך. הייתי איתו לאורך מחלתו, כך שיכולתי להיות איתו בימיו הקשים כל כך, לחוש ממש כמוהו, לחוש את סבלו. חסר לי מאוד להתייעץ איתו".

     

    לא במקרה מוקדש החלק האחרון בספר לתחושה הבלתי נמנעת שגם הוא הגיע לישורת האחרונה. גאון מודה שהוא מתקשה למחוק מהסלולרי מספרי טלפון של חברים מתים מהחשש שייעלבו, מספר על הפעם ההיא, בלוויה של יצחק נבון, כשנשיא המדינה ריבלין לחש על אוזנו: "אנחנו עכשיו בשורה הראשונה". גאון אומר שהוא תמיד היה מוטרד מהמוות הצפוי לכולנו. כבר בגיל שבע הבין את חוקי המשחק האכזריים של החיים.

     

    "אני זוכר שבמוצאי שבתות הייתי יורד לחורשה שליד הבית והייתי בוכה. היה לי נורא עצוב שכל האנשים היקרים לי, שזה אבא ואמא וסבתא, כולם ימותו, ומה יהיה איתי. זכרתי את הבכי הזה, המשונה כל כך לילד בן שבע־שמונה. זה משהו מובנה, שיש לו ביטויים, יש לו טריגרים כאלה או אחרים, וזה אותו דבר גם היום, אותה מועקה שיוצרת תעוקה בלב".

     

    המועקה הזאת קיימת ביומיום?

     

    "היא נוכחת כשאני נפגש עם גיבורי האירוע עצמו. פה זה חבר שספדתי לו, ופה זה חבר בבית חולים. עכשיו, כשאני יושב איתך ושותים ונהנים מהרגע, אני לא מרגיש את התעוקה הזאת".

     

    הדרך להתמודד עם מוות זו הדחקה.

     

    "אני חי במודעות מוחלטת לזה שאנחנו נעבור מן העולם כולנו יום אחד. וצריך לנצל כל רגע מהרגעים. לנצל אותו טוב ולחיות כל רגע. כל רגע להיוולד ולמות. זה קצת הודי, אבל ככה אני מרגיש".

     

    אבל אתה באמת תחיה לנצח. תמיד יהיו שידורים חוזרים של "קרובים קרובים".

     

    "זה ממש לא בתחום המחשבות שלי. באמת. יש אנשים שעברו מן העולם — היו להם את כל היאכטות ואת כל מה שאתה רוצה אבל לא היה להם שם טוב. אם אתה מכיר אנשים — לא רק במקצוע הזה, בחיים בכלל, אז אתה יודע שהיום לא קל לשמור על שם טוב. יש הישגים רגעיים וטובים לתקופתם ויש הישג של החיים. אז אני חושב שזה ההישג שלי". •

     

    "אני דמות פסיבית. אין לי מרפקים בכלל. אף פעם לא הייתי צריך לפלס לעצמי דרך, להילחם על תפקיד. כל החלומות שלי התגשמו מבלי שלחמתי להגשים אותם. אתה יכול להיות כישרון גדול או שיהיו לך מרפקים אדירים, ואתה צריך את המרכיב שקוראים לו מזל. וכן, היה לי, ועוד יש לי ברוך השם, הרבה מזל"

     

    "אריק איינשטיין ואני היינו חברים נפלאים. אני לא יכול להסביר מה קרה שפשוט לא הרמנו טלפון ולא דיברנו אחד עם השני לאורך תקופה כל כך ארוכה. אני מייחס את זה גם לסיפור ההסתגרות של האיש. יכול להיות שאם הוא לא היה סוגר את עצמו בביתו, אז היינו כן מדברים"

     


    פרסום ראשון: 26.04.17 , 00:30