שלישי 13 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נווה שאנן. תושבת השכונה: "בלילה אין אפילו ישראלי אחד ברחוב"
    7 ימים • 10.05.2017
    השבר האפריקאי
    פרויקט מיוחד של "ידיעות אחרונות": מרב בטיטו יוצאת למסע בין מתחמי העוני ברחבי ישראל. והפעם: ביקור בנווה שאנן שבדרום תל–אביב. מרחק נגיעה מבתי הקפה של הסטארט־אפיסטים בשדרות רוטשילד, מתחוללת מלחמת טריטוריה: התושבים המקוריים של השכונה נגד המהגרים מסודן ומאריתריאה, שהתיישבו בה. עוני ישן נגד עוני חדש, מצוקה תוצרת הארץ נגד מצוקה אפריקאית — ומהקרב הזה יש גם מי שמנסה לגזור קופון פוליטי. הארת שוליים: כתבה חמישית בסדרה
    מרב בטיטו | צילום: יובל חן

    הצלצול האחרון של שבוע הלימודים נשמע בחצר בית הספר, וחריקת שער הברזל משתיקה לרגע את פטפוט האמהות והאבות שממתינים בכניסה. ילדים קטנים עם ילקוטים גדולים מתחילים לזרום החוצה. כמה מהם רצים אל ג'וני, שבא לאסוף אותם מבית הספר למועדונית שלו. הם יאכלו שם פסטה בקערות פלסטיק כתומות, יצפו בדי־וי־די של יובל המבולבל ויכינו שיעורי בית, עד שאחד ההורים שלהם יחזור מהעבודה, בדרך כלל בסביבות שבע או שמונה בערב, וייקח אותם הביתה.

     

    לצד ההורים עומדים שתי נשים וגבר צעיר לבושים שחור, על החולצות וכובעי הקסקט שלהם מתנוסס בלבן הכיתוב "החזית לשחרור דרום תל־אביב". הם מניפים את הטלפונים הסלולריים שלהם ומצלמים את הנכנסים והיוצאים. תוך כדי כך הם זורקים הערות, צוחקים בקול והולכים בצעדים איטיים הלוך ושוב ליד השער. ההורים ממהרים להסתלק עם ילדיהם, מתרחקים מהמהומה שמתחילה להתפתח כאן. ג'וני ממתין שכל העשרה, תלמידי כיתות א' ו־ב', ייצאו אליו, ובינתיים ממשיך לדגמן בעל כורחו עבור אנשי "החזית", שמצלמים אותו בו זמנית משלושה כיוונים שונים. השומר המבוגר בשער בית הספר מפציר בפעילים: "לא להתקרב, לא להתקרב בבקשה. הילדים פוחדים, אתם לא מבינים? אתם לא רואים שהם בוכים?" אחת מהם מושיטה לעברו אצבע משולשת, אבל אחרת פותחת בנאום: "למה פוחדים? ניקו להם את הגינה, סילקו מפה את כל הנרקומנים בשבילם, העבירו את הנרקומנים אלינו לחדרי המדרגות שלנו".

     

    קראו את הפרקים הקודמים בסדרה

     

    "למה היא מצלמת אותנו?" שואלת אחת הילדות את ג'וני. "למה היא כל הזמן באה לפה לצלם אותנו וגם בגינה?" שוטרים מגיעים למקום ומשוחחים עם אחת הפעילות. השניים הנוספים ממשיכים לצלם. "אח, מה נהיה פה, מה נהיה פה", מקונן אחד הפעילים, ואז מגביר את הטון וצועק לעבר ג'וני: "הוא אומר שאין לו כסף כי הוא מאריתריאה, אבל הוא בא לפה בשביל לעשות כסף, הוא בא לפה לעשות קופה על חשבון המדינה, זה מה שאתם צריכים להבין. אלה הסייענים".

     

    ג'וני והילדים מחישים את צעדיהם לכיוון רחוב לוינסקי, ועל שפת הכביש הסואן פעילי החזית מנתקים מגע. משימתם להיום, כך נדמה, הושלמה. אלה, אחת העוזרות בגן של ג'וני, מזרזת את האחרונים, וכולם צועדים בחום הלוהט של צהרי יום שישי אל המועדונית. בפנים, ממתינים להם עוד כ־30 מילדי הגן, בני שלוש עד חמש. ג'וני אומר שזה קורה הרבה עם פעילי "החזית", אחר כך מתרחק קצת מהילדים שלא ישמעו: "הייתי בשבוע שעבר עם הילדים בגינה אחר הצהריים. פעילה שלהם נעמדה לידנו ופיזרה קונדומים. אני הבנתי את הרמז, הילדים לא".

     

    ג'וני בקל בגן שהוא מפעיל. "אני יודע שאני לא רצוי כאן, אבל אין לי לאן ללכת"
    ג'וני בקל בגן שהוא מפעיל. "אני יודע שאני לא רצוי כאן, אבל אין לי לאן ללכת"

     

    אחרי שהתנאים המזעזעים של מה שמכונה "מחסני הילדים" נחשפו בתקשורת, החלו לצוץ פה ושם ברחבי דרום תל־אביב מוסדות מוסדרים יותר, כמו למשל יוניטף, שהוקם באמצעות תרומות, או הגן של ג'וני. אלא שגם הגנים הללו אינם יכולים לענות על הביקוש. על פי נתוני עיריית תל־אביב, המפעילה תחנת טיפת חלב בנווה שאנן, בכל שנה נולדים בין 800 ל־1,000 תינוקות להורים שאינם אזרחי ישראל.

     

    ג'וני בקל (30) הוא מבקש מקלט מאריתריאה ופעיל נמרץ בקהילה האריתריאית בשכונה. במעון שלו שברחוב וולפסון נמצאים כ־50 ילדים מגיל שנה עד חמש, שישה ימים בשבוע, שבע בבוקר עד שמונה בערב. משעות הצהריים מצטרפים עוד עשרה תלמידים מכיתות א' ו־ב' שסיימו את יום הלימודים בסניף גינת לוינסקי של ביאליק־רוגוזין, בית הספר השכונתי. ג'וני שוכר את קומת הקרקע ואת החצר הצמודה, שאותה קירה וגידר, בבניין אחד; ובבניין ממול את הקומה השנייה, שם נמצאים כ־20 תינוקות מגיל שבעה חודשים עד שנה וחצי. "אני מאמין שיום אחד הילדים האלה יהיו חופשיים ותהיה להם מדינה משלהם בארץ חופשית", הוא אומר באנגלית עם מבטא כבד. "עד אז אנחנו נאלצים להיות כאן. אני יודע שאני לא רצוי כאן, אני יודע שהממשלה מקשה עלינו בכל דרך את השהות בישראל, ואני יודע שזו לא המדינה שלי. אבל אין לי לאן ללכת. אני לא מבקש כסף. אני רק מבקש להיות כאן במעמד זמני, כאדם חופשי ועצמאי, עד שהמלחמה באריתריאה תיגמר".

     

    מהחדר הפנימי אפשר לשמוע את הילדים שרים בצרחות את "כולם קראו לך הזהב של השכונה", לא מדלגים על אף מילה של סטטיק ובן־אל. על הקירות הצבעוניים תלויים צילומים של דמויות אפריקאיות — כמו אישה עם תינוק על הגב, או גבר חורש בשדה — וגם אותיות תיגריניות ומפה של אריתריאה. "זה גן של ילדים אריתריאים שחיים בישראל", אומר ג'וני, "מציאות מורכבת".

     

    מורכבוּת שמשפיעה על הילדים, מן הסתם.

     

    שולה קשת. "אני גדלתי כאן בנווה שאנן, והקהילה הזו התפרקה"
    שולה קשת. "אני גדלתי כאן בנווה שאנן, והקהילה הזו התפרקה"

     

    "ילד של פליט מבין את המקום שלו בגיל מאוד צעיר, הוא מרגיש אם שונאים את ההורים שלו, והוא עצוב כשאמא שלו בוכה. כל הילדים כאן בגן נולדו בישראל, הם מבינים עברית, שרים שירים בעברית ואוהבים את גיבורי התרבות הישראלים. אני אישית מרגיש כאן זבוב, חסר חשיבות — אבל אני לא רוצה שגם הם ירגישו ככה".

     

     

     

    שכונת נווה שאנן, דרום תל־אביב, ישראל 2017. כמה רחובות קטנים ועוד ארבעה עורקי תחבורה סואנים. כמעט מכל מקום רואים את מגדלי היוקרה של לב העיר וצפונה, נישאים במרחק של קילומטרים ספורים מכאן — אבל יותר מדי עשירונים סוציו־אקונומיים ממעל. השכונה אמורה להכיל כ־7,000 נפשות, אך משמשת בפועל כביתם של בין 30 אלף (על פי הערכות העירייה) ל־50 אלף (על פי הערכות של תושבים מקומיים) בני אדם. ההערכות הן כי כ־90 אחוז מתושבי השכונה אינם אזרחים ישראלים, אבל נתונים רשמיים מוצקים — אין. לך תסקור מבקש מקלט שהיום ישן בגינת לוינסקי, ומחר במתקן חולות.

     

    צביה טוויק־ביבי. "ראיתי איך השכונה מתרוקנת לאט־לאט"
    צביה טוויק־ביבי. "ראיתי איך השכונה מתרוקנת לאט־לאט"

     

    המסע שאליו יצאנו לפני כמה חודשים — בין מתחמי המצוקה של מדינת ישראל — מגיע השבוע לשכונת נווה שאנן בתל־אביב. על פי נתוני המכון לרפורמות מבניות, 41.1 אחוז מתושבי השכונה חיים מתחת לקו העוני, אלא שבפועל, כאמור, המספרים הלא־רשמיים קשים בהרבה. גם לפני הופעת הזרים כאן זו הייתה שכונה לא קלה, ויש שיאמרו שנידונה להפוך לאזור מצוקה כבר בסוף שנות ה־30 של המאה הקודמת, כאשר הוחלט להקים בה את מתחם התחנה המרכזית הישנה. הגעתם של המהגרים/ מבקשי המקלט/ מהגרי העבודה/ הפליטים — לא משנה איך תקראו להם — רק הפכה את מצבה לגרוע יותר: הרבה יותר ענייה, הרבה יותר מנוכרת, הרבה יותר זועמת.

     

     

     

    למעשה, נווה שאנן נוסדה מראש כשכונה של פליטים. מאורעות תרפ"א (1921), שפרצו ביפו, הובילו קבוצה של כמה מאות יהודים לעזוב את העיר ולהתיישב על קרקע, שעד אז הצמיחה בעיקר פרדסים. הם היו כ־400 סוחרים, נגרים, פועלים ובעלי עסקים זעירים, ואליהם הצטרפו בשנות ה־50 גם עולים מעיראק, מתימן ומאיראן (בעיקר ממשהד), רבים מהם אומנים ואנשי מקצוע. זאת הסיבה לריבוי החנויות ובתי המלאכה בשכונה. אבל העיר שגדלה סביבם נזקקה למסוף אוטובוסים מרכזי, ובעירייה החליטו ב־1938 שהוא יוקם סמוך לגבול השכונה. "התחנה המרכזית הישנה" מהשיר של טיפקס נשמעת היום כמו מקום להתגעגע אליו, אך עם השנים הפכה למוקד רעש, זיהום ופעילות עבריינית. התחנה החדשה, שנפתחה ב־1993, לא שיפרה את המצב, בלשון המעטה. היום האזור שסביב התחנה מזוהה כמתחם של זנות, הומלסים וצריכת סמים. ככל שגברו הפיח והרעש, מחירי הדירות צללו מטה, בתי הספר התרוקנו מילדים ובתי הכנסת — ממתפללים.

     

    באמצע שנות ה־90 החל טפטוף הזרים. בתחילה רובם דווקא הגיעו מהמזרח, בעיקר מהפיליפינים, אבל ותיקי השכונה עדיין זוכרים את האוטובוסים הראשונים שהגיעו לגן הקווקזים, שקוראים לו היום גינת לוינסקי, ופרקו שם עשרות פליטים מאפריקה. למה דווקא בנווה שאנן? אולי בגלל הדירות הקטנות, המוזנחות, הזולות להשכרה. אולי כי פה יותר קל להישאר מתחת לרדאר של השלטונות. כשראש הגשר של יוצאי מדינות אפריקה המדממות — בעיקר אריתריאה וסודן — נוצר בשכונה, הבאים אחריהם כבר חיפשו שפה מוכרת ומישהו שיבין מה עובר עליהם. העשרות הפכו למאות, לאלפים, לעשרות אלפים. מבין התושבים המקוריים, מי שהיה יכול לברוח בזמן נמלט. למי שלא הצליח נותר רק לראות איך המצוקה של פעם נטמעת בעוניים של התושבים החדשים מאפריקה.

     

     

     

    חלקו העליון של לוח המודעות בכניסה לבית "אחותי" שבפינת רחוב צ'לנוב, מכוסה בפוסטרים הקוראים לשחרורו של אברה מנגיסטו משבי חמאס. דיוקנו, המאויר בשחור־לבן, מלווה את הנכנסים פנימה אל תוך חלל בהיר, שקירותיו מארחים דיוקנאות מצולמים של תושבות מהקהילות המגוונות בדרום תל־אביב. כל אחד מהצילומים מביא זווית אחרת של הפצע הכואב שסביבו הן חיות ומגדלות את ילדיהן: אלימות כלפי נשים, מחסור בדיור, עוני, שאיפה לשוויון בחינוך ובהשכלה, זכויות להט"בים ועוד. הצילומים הללו הם חלק מהפעילות של "כוח לקהילה", מיזם של "אחותי", שמשלב את התושבים המקומיים בפעילות חברתית. בפנים, למרגלות שולחן העבודה של שולה קשת, מנכ"לית תנועת "אחותי — למען נשים בישראל" ואוצרת התערוכה, שרוע הכלב שלה, לולי, שיוצא מדי פעם אל הרחוב ומקפיד לא לנבוח על נשים. בחלל הנעים פזורים שולחנות עגולים, ומאחורי הדלפק שליד הספרייה המגוונת יש מכונת קפה גדולה שעושה הפוך נטול תג מחיר לכל אורחת.

     

    קשת, שנולדה וגדלה בשכונת נווה שאנן, היא אחד הקולות הבולטים בישראל שהגדירו את המושג "פמיניזם מזרחי", ואולי אחת הבודדות שמממשת אותו הלכה למעשה. "בעיניי זו האפשרות היחידה", היא אומרת. "מצבן של נשים מקהילות של צבע באזורי מצוקה תמיד יהיה גרוע משל הגברים ומשל נשים מהקבוצה ההגמונית, ואם נשאיר את המאבק הזה לממסד או לקבוצה ההגמונית, נמשיך להיתפס כקהילה שזקוקה לשיקום. התופעה של אנשים שבאים מבחוץ לעזור למסכנים ולאומללים, היא הדרך של ההגמוניה לשמר את המצב החברתי הזה. גם הכספים שמגיעים מהממסד או מקרנות פילנתרופיות של אשכנזים עשירים יגיעו לידיים של הנציגים שלהם — שוב בעלי כוח מבחוץ, והם אלו שיחליטו לאן ילך הכסף. הם רואים אותנו, תושביה המקוריים של השכונה, כבלתי מסוגלים לנהל כסף כזה ולהפנות אותו לצרכים האמיתיים של תושבי השכונה".

     

    סבתה המנוחה של קשת, חנה קלתי, בת לקהילת אנוסי משהד, חיה בשכונת פלורנטין והייתה פעילה חברתית בימים שעוד לא היה מושג כזה. "בשנות ה־50 היא וחברותיה אספו תרומות מחברי הקהילה ורכשו בית עבור נשים עריריות, אלמנות, גרושות ורווקות בנות 70־80", מספרת קשת. "כילדה אני זוכרת אותן יושבות בחצר הפנימית של 'בית האמהות' אחר הצהריים, מדברות, צוחקות, רוקמות — הכל יחד. הבית היה בנוי חדרים־חדרים, וזו הייתה סביבה מוגנת ובטוחה עבורן. אני גדלתי פה בנווה שאנן, זו הייתה קהילה שהיא משפחה. אמא שלי, מזל קשי, שהייתה אחות, עברה כל ערב בין הבתים ונתנה זריקות למי שהיה זקוק להן — בעיקר קשישים שהיו מרותקים לבית. הכל בהתנדבות, והיא לא הייתה היחידה. הקהילה הזו התפרקה. זה גם מה שעמד לנגד עיניי כשהקמנו את 'אחותי'".

     

    את שדרות רוטשילד, מרחק הליכה מהשכונה, היא מכנה "חומת רוטשילד", שלדבריה מפרידה בין "העיר הלבנה" ל"עיר השחורה": "תופעת 'החצרות האחוריות' מוכרת בעיקר במדינות מערביות, ותל־אביב לא שונה. המוחלשים נדחקים לשוליים ושם הם נחלשים עוד יותר. תופעה מוכרת נוספת היא זו של אנשים מהשבט הלבן שבאים לעזור לנייטיבס ו'לשקם' אותם".

     

    את מתכוונת לארגוני זכויות אדם?

     

    "גם. הם באים עם אידיאולוגיה הומניטרית, אבל רובם לא רואים ממטר את התושבים הוותיקים. לא מדברים איתנו, לא מתייעצים, לא שואלים אותנו מה הבעיות והצרכים שלנו. אגב, גם בעירייה זה ככה. אני יושבת בפורום שעוסק בפליטים: יש שם המון רצון וכוונות טובות, אבל אין שם פליט אחד".

     

    באמצע שנות האלפיים, כשטפטוף הפליטים לשכונה כבר הפך למבול, פתחו בפניהם קשת ותנועת "אחותי" את בית "אחותי" ואירחו אותם למשך חצי שנה, עד שהתמקמו בדירה משלהם: "אני מזדהה עמוקות עם הקשיים שלהם, נאבקת איתם יחד למען שיפור מצבם ולא מקבלת לחלוטין את הגישה החד־צדדית של ארגוני הסיוע, משום שאנחנו משלמים את המחיר על רוב מכריע של מבקשי מקלט ומהגרי עבודה בשכונה, ולא הם — אנשי ארגוני השמאל הלבן. אנחנו חיים כאן, אנחנו מבכים את חורבן הבית, לא הם".

     

    ופעילי הימין בשכונה שקוראים לסילוק הזרים?

     

    "הם נכנסו לתמונה ולקחו את זה לצרכים הפוליטיים שלהם. יש לחלקם קו אידיאולוגי ימני קיצוני הקורא לגירוש הפליטים מישראל, והם לוקחים לעצמם קרדיט על מה שקורה פה. ההתלהמות שלהם לא משקפת את תפיסת עולמי. אני מבינה שהמצוקה הקשה מובילה לכך שבמקום להאשים את הממסד, מאשימים את המוחלשים יותר, אבל מתנגדת לכך בכל ליבי. גם משמאל וגם מימין יוצרים כאן עימות וסכסוך — מה שמאוד נוח לממסד. ככה הוא יכול להמשיך לא למצוא שום פתרון למצב הזה".

     

    האקזוטיקה האורבנית של נווה שאנן קורצת בשנים האחרונות למוזיקאים ולאמנים ומושכת צעירים שמאסו בפלורנטין הסמוכה, שהולכת ומתייקרת. לפי הבלוג של הארכיטקט מיכאל יעקובסון, שהשתתף בסקר מבנים לשימור, אותרו בשכונה למעלה מ־200 מבנים לשימור, אבל יעקובסון מציין כי "בעירייה לא אהבו את הגילוי הזה". עם או בלי שימור, מחירי הדירות בשכונה, שאמנם נמצאים בעלייה מסוימת, ממשיכים להיות אטרקטיביים. על פי האתר מדלן, ממוצע השכירות בשכונה עומד על 4,420 שקל לחודש, ומחירה הממוצע של דירת שני חדרים נע סביב ה־1.3 מיליון שקל, מציאה במונחים תל־אביביים. כדי לעודד כניסה לשכונה החליטה העירייה להעניק מלגה של 9,600 שקל לסטודנטים שישכרו דירה בנווה שאנן ויתחייבו להתנדב בקהילה כמה שעות בשבוע. אפק אדלר (24), סטודנט להנדסה, תעשייה וניהול באוניברסיטת תל־אביב, הוא אחד המלגאים שמתגוררים בשכונה ומתנדב בספריית לוינסקי, שם הוא נותן לפליטים שיעורים בעברית ובאנגלית. אדלר נולד וגדל בצפון תל־אביב ומודה בפה מלא שלא הכיר בכלל את הצד הזה של העיר: "לא ידעתי כלום על נווה שאנן, רק שזה אזור של מחסנים ועסקים. הפעם הראשונה שממש הסתובבתי כאן הייתה בסיור שערכו לנו מטעם העירייה. לקחו אותנו לבית שבו גדל חנוך לוין ולסיור במדרחוב".

     

    מה חשבת על השכונה?

     

    "שיש בה סוג של קסם, שהיא מורכבת מהמון בעיות".

     

    יכולת לבחור בשכונה דרומית אחרת?

     

    "כן, גרתי בשנה שעברה בשכונת התקווה, אני יכול להגיד לך שכאן הרבה יותר טוב לי. אני מחזיק טוסטוס שניסו לגנוב לי שם פעמיים, כאן זה עוד לא קרה. אין ספק שהמלגה הזאת עוזרת לי מאוד, אבל גם בלעדיה הייתי מחפש מקום בשכר דירה נמוך שמעניין לחיות בו. הכל קרוב לכאן, אני רוכב על אופניים למרכז העיר, לים או ליפו, אין יותר נוח מזה".

     

    אז אין איזו אידיאולוגיה חברתית שהביאה אותך הנה?

     

    "אנחנו לא באים לשנות את השכונה, אנחנו גם לא מעוניינים בזה, אנחנו באים לחוות ולהכיר חלקים בחברה הישראלית, שאחרת לא היינו מכירים. קצת כמו בצבא, שאתה יוצא מהבועה שלך ומכיר המון אנשים חדשים שלא הכרת כמותם. אני כן מאמין שסוגיית הפליטים חשובה ושצריכים למצוא דרך לפתור אותה, אבל אנחנו ממש לא מתיימרים להיות הפתרון. מעניין אותי מאוד לגור פה, להיכנס למכולת ולקנות חומרי גלם תאילנדיים מקוריים, לראות מקרוב תרבויות אחרות. החיים פה הופכים אותי לאדם שלומד להבין ולהכיר את הסביבה שלו, זאת גם דרך להיות מעורב".

     

    לא כולם כאן מאושרים מהנוכחות של סטודנטים "צפונבונים". קל להבין למה שולה קשת אומרת, "אנחנו לא פרויקט פר"ח של סטודנטים אשכנזים".

     

    "יש הרבה אמת בטענות האלה, אני יכול להבין אותן, אבל צריך לזכור שזה לא קיבוץ, זאת עיר. המציאות של תל־אביב היא דינמית, וכל רגע נתון יש מי שמחפש דירה להשכרה. זה טבעי שתהיה פה תנועה של סטודנטים וצעירים".

     

     

     

    כמה עשרות מטרים מהאוהל הכחול והחגיגי שהוקם בלב הגינה, על פיסת הדשא מאחורי המדרחוב, שרועים ארבעה גברים. לצידם, על הברזלים הנמוכים, יושבים עוד ארבעה ומגלגלים נמרצות חומרים בלתי מזוהים. שתי דקות לאחר מכן הם משוטטים בספרה אחרת עם עיניים מפולבלות ודיבור שאי־אפשר להבין. טופאק וחבר שלו לא מעשנים את זבל הפיצוציות הזה, אז הם ממשיכים לדבר איתי ולספר על החוויות ממתקן "חולות", שממנו יצאו לפני שבוע. "זה נייס גאי", מסביר טופאק ומצביע לעבר החבורה שעל הדשא. "אין להם כסף ורע להם בנשמה, אז הם קונים את החומר הזה ודופקים את המוח".

     

    הוא ברח מצפון סודן לפני עשר שנים, הגיע למצרים ומשם לישראל, עכשיו הוא עובד בסופרמרקט, סוחב ארגזים כל היום ומתפלל שהתקנה החדשה שעומדת להיכנס לתוקף עוד חודשיים לא תהרוס לו את החיים. "מחייבים אותנו להפקיד 20 אחוז מהמשכורת בקופה מיוחדת, ונוכל לקבל את הכסף רק כשנעזוב את ישראל", הוא מסביר, "אין סיכוי שאני אצליח לשלם שכר דירה ולקנות אוכל. זה כמו להגיד לי שהחליטו להרעיב אותי, או בעצם לעשות הכל כדי שאני אצא מפה".

     

    אחד החברים על הדשא מקיא ונשנק, מישהו קם באיטיות, אולי להביא מים או לעזור איכשהו לאומלל, אבל מתיישב מיד בחזרה על הדשא. קצת קשה לעמוד על הרגליים כשהמוח דייסה מלאה בנייס גאי.

     

    חמישה שוטרים במדים מגוהצים יוצאים מהאוהל הכחול שעליו מתנוסס שלט "משטרת ישראל". הם מתקדמים כמה מטרים, נעצרים ליד ספסל ברחוב הצר המתפתל אל מחוץ לגינה ונכנסים מיד לפעולה. בתוך כמה דקות הם מעכבים צעיר ערבי מיפו, גבר כבן 60 חבוש כיפה ואריתריאי לבוש חולצה מכופתרת, עם תיק אופנתי. שלושתם רכבו על אופניהם החשמליים על המדרכה, מה שמזכה אותם מיידית בדוח. הערבי מיפו משתולל, מאיים לברוח, צועק ומקלל. הגבר עם הכיפה מנהל משא ומתן חסר סיכוי, והאריתריאי עומד בצד ושותק.

     

    טופאק משקיף על ההתרחשות ואומר: "זה טוב שיש פה משטרה כל הזמן, זה חשוב שישמרו עלינו מהערבים וגם מהחבר'ה שלי פה שעושים בלגן. תודה לשוטרים".

     

     

     

    הכלב של צביה טוויק־ביבי משתוקק לצאת לטיול, אבל היא כבר לא מסוגלת לרדת ולעלות איתו ארבע קומות. עוד מעט תהיה בת 80 והבריאות לא מה שהייתה. לבניין הזה ממש הגיעה עם בעלה ז"ל לפני 47 שנים, כאן בדירה הזו גידלה שלושה ילדים, ולכאן מגיעים 16 הנכדים לבקר אותה. "זה היה בניין של זוגות צעירים, בתקופה שבה דרום תל־אביב לא היה שם נרדף לאומללות ולהזנחה", היא נזכרת. "הייתה פה איכות חיים, ולגדל ילדים היה תענוג. היום לא נשאר אף אחד, כמעט אין יהודים". יש מכרים שלה שחוששים להגיע אליה, כי "נעשה מסוכן להסתובב כאן ברחובות, בטח אם את אישה לא צעירה".

     

    נטייתה של האזרחית הצעירה טוויק־ביבי לכתוב מכתבים ולהתקשר לעירייה כדי לדווח על מפגעים, כמו אבן מדרכת שבורה או עץ שקרס, השתכללה עם השנים והפכה אותה לאחת הנשים הפעילות והמעורבות בשכונה. היא התקבלה כאורחת של קבע בדיוני הוועדות בעירייה ולקחה חלק במאבקים הגדולים נגד בניית התחנה המרכזית, ביקרה בבתי קשישים בשכונה והעניקה תספורות בהתנדבות, סייעה לנזקקים ודחפה לפתיחת מועדון לגיל השלישי. "הייתי חוזרת הביתה ובוכה, ראיתי מראות קשים של ילדים שגונבים מההורים שלהם בשביל סמים, ראיתי איך השכונה מתרוקנת לאט־לאט, איך הבניינים הנטושים מתמלאים בנרקומנים".

     

    לפני כעשור אף זכתה לביקור מפתיע של ראש העיר: "חולדאי בא אליי לבית, ישב והקשיב לכל מה שסיפרתי לו, בעיקר ביקשתי שיטפל בשני המבנים הנטושים שצמודים לבניין שלנו ומשכו אליהם נרקומנים. ייאמר לזכותו שהבטיח וקיים, פינו אותם ועכשיו משפצים".

     

    לרעש המתמיד של השיפוצים בקושי התרגלה, אבל לא לדיירים החדשים בשכונה. "בלילה אין אפילו ישראלי אחד ברחוב", היא אומרת. "אני לא מפחדת. מה שמפחיד אותי זה שהזהות הישראלית נעלמה מהרחובות, הם מרחיקים מכאן את הישראלים. השפה והתרבות שלהם אחרות. בשבת זה הכי גרוע. הם מגיעים מחוץ לעיר ואין לנו מקום לנשום. אני לא נגדם, רק נגד זה שיהיו פה. אני רוצה שייצאו מפה, דרום תל־אביב זה לא פח הזבל של המדינה. מגיע לי לחיות כמו תושבי צפון תל־אביב, אבל הם שווים יותר כנראה. אפילו אם אני אחליט למכור את הדירה שלי, אני אקבל עליה סכום שלא יספיק לי כדי לגור במקום אחר".

     

    ביום העצמאות לפני שבועיים קיבלה טוויק־ביבי, ילידת בגדד, את אות יקירת העיר תל־אביב. אף שאינה יכולה לצאת מדירתה היא ממשיכה לקבל בהתנדבות סטודנטים שלומדים ערבית ומעניקה להם שיעורי תגבור בערבית ספרותית, שפה שבפיה עוד מבית אמה. לפעמים — אם יש לה כוח — היא גם מבשלת להם ומעבירה לקופסאות, שייקחו איתם.

     

    מה הכי כואב לך במה שקרה לנווה שאנן?

     

    "כל מה שרציתי הוא שהילדים שלנו יישארו בשכונה, אבל כולם עזבו". •

     

    24% הצביעו למחנה הציוני: נוה שאנן במספרים

    על פי נתוני עיריית תל־אביב, נכון ל־2012 , 44.4% מתושבי נווה שאנן עלו לארץ בין 1990־2001, ו־10.6% עלו משנת 2002. נכון ל־2008, כמעט מחצית מבעלי ההכנסה בשכונה הרוויחו פחות משכר מינימום בחודש ומרבית תושבי השכונה, כ־66%, אינם מתגוררים בדירה בבעלותם. על פי האתר מדלן, דירת שני חדרים בשכונה מושכרת בממוצע ב־3,750 שקל ודירת שלושה חדרים ב־4,590 שקל. בניגוד למה שאולי היה ניתן לשער, המפלגה שזכתה בנווה שאנן במרב הקולות בבחירות האחרונות הייתה המחנה הציוני (24%). על פי האתר מדל"ן, הליכוד מיד אחריה עם 22% והמפלגה השלישית היא מרצ, עם 18% .

     

     

    עיריית תל–אביב: "הממשלה מתעלמת מקיומם של הזרים"

    מעיריית תל־אביב נמסר בתגובה: "שכונת נווה שאנן היא אזור מורכב ומאתגר במיוחד על רקע מיקומה של התחנה המרכזית בליבה. עשרות שנים מתגוררים בשכונה זרים ממדינות שונות. עיריית תל אביב־יפו הקימה עוד בשנת 1999 את מסיל"ה, המטפל בהם מתוך הכרה ערכית בכך שכל בן אדם שנמצא בעיר זכאי להתייחסות אנושית.

    "לצערנו, לפני קרוב לעשור נוספו רבבות זרים מאפריקה שהמדינה שלחה לשכונה באוטובוסים והפכו לעובדה קיימת המקשה את חיי התושבים ומשנה את המציאות היומיומית. העירייה ערה ומבינה היטב את מצוקת התושבים הוותיקים, ועושה ככל יכולתה לסייע ולהקל עליהם ולשפר את איכות החיים בשכונה.

     

    "פניותינו החוזרות ונשנות לראש הממשלה ולשרים לקחת אחריות על הנושא ולקבוע מדיניות ברורה ביחס לרבבות הזרים הנמצאים בעיר לא נענו ועד היום – במשך כמעט עשור - הממשלה מתעלמת מקיומם ואפילו אינה סופרת אותם בסטטיסטיקות.

     

    "העירייה מתמודדת עם שלל הבעיות והקשיים המובנים כמעט לבד – וזאת בחזית כפולה – הן בתגבור ההשקעה בתושבים הוותיקים והן בצורך לטפל בצרכים האנושיים הבסיסיים של אלפי הזרים שנמצאים כאן, דבר המונע הידרדרות נוספת של האזור.

     

    "ב־15 השנים האחרונות הושקעו מאות מיליוני שקלים באזור נווה שאנן, בשיפור ובשדרוג תשתיות, בהקמת מבני ציבור ומוסדות חינוך, הוקמה סיירת ביטחון עירונית (סל"ע) לחיזוק ביטחון התושבים, שוקמו רחובות השכונה בהשקעה של כ־100 מיליון שקל ותוגברו באופן משמעותי הניקיון והתחזוקה השוטפת באזור".

     

    מהחזית לשחרור דרום תל־אביב נמסר בתגובה: "במסגרת הסיורים שלנו בגינות הציבוריות בשכונות אנחנו מגיעים מדי פעם גם לגן הקווקזים (גינת לוינסקי). אנחנו מתעדים את מה שאנחנו מגדירים 'כיבוש השכונות' במסגרת המאבק הבלתי אלים שלנו נגד השתלטות המסתננים ושאר השוהים הבלתי חוקיים על שכונות עוטף תחנה מרכזית.

    במסגרת התיעוד, אנחנו מצלמים את כל מה שקרה וקורה בגינה. את הנרקומנים, סוחרי הסמים, הסרסורים, הקבוצות על הדשא, סיורי הספארי והורי וילדי בית הספר.

     

    "שלוחת ביאליק־רוגוזין הוקמה בגינת לוינסקי על חורבות בית הספר ביאליק, אחרי שקיבלנו הבטחה מהעירייה שהגינה לא תהפוך לקריית חינוך למסתננים. עיריית תל־אביב בונה את קריית החינוך בשיטת הסלאמי כדי לעמוד בקצב הילודה המסחרר. אנחנו באים לתעד זאת.

     

    "אנחנו מכירים מצוין את העוקץ האריתריאי. אנחנו יודעים שרוב רובם מסתנני עבודה. את העמדות הפנים המתמסכנות עדיף שישמרו לאורחים מבחוץ, למתנדבים ולתקשורת. ולגבי הסייענים או הלטפנים של העמותות והארגונים, שהפכו את שכונות הדרום למגרש המשחקים של המצפון שלהם: יש לנו איתם חשבון ארוך, כי הם מקבעים בפועל

    ובתודעה את השכונות שלנו כביתם הטבעי והלגיטימי של המסתננים, הרחק מהשכונות הנקיות והלבנות שלהם". 

     

    meravbetito@bezeqint.net

     

     

     


    פרסום ראשון: 10.05.17 , 13:24