בשולי הניצחון
7 ביוני 1967, יום שחרור ירושלים. הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" באותו ערב ולמחרת מבשרות על הגעת הצנחנים לכותל אבל בעמודים הפנימיים מסתתרות ידיעות צדדיות ומודעות שמלמדות על הדרמות האנושיות בצל האירוע ההיסטורי: הפעוטה ויטל שפגז נחת בתוך ביתה בלב תל–אביב, מסיבת החתונה של לובה ויוסף שבוטלה בגלל הקרבות, והתינוק ידידיה שנולד בנס בהדסה המופצצת
חבלי לידה
"בעיצומו של דו־קרב הפגזים והכדורים, שנערך אתמול בירושלים, נולדו עוד חמישה ישראלים קטנים בבית החולים הדסה", נכתב בפתחה של ידיעה חדשותית קצרה, שפורסמה ב־6 ביוני.
אחד מאותם ישראלים חדשים שנולדו באותו היום בהדסה הוא ידידיה דחבש. היום הוא בן 50 ומודע לעובדה שסיפור הלידה שלו, בימיה הראשונים של המלחמה, כמו לקוח מסרט הוליוודי. "זה סיפור שהזקנים בעין כרם מספרים עד היום, אומרים שהיה לי נס גדול", מספר דחבש בחיוך.
אלו הסיפורים המרגשים של שנת 1967. ומה היה בשנה שלכם?
צפו: ציונה וידידיה מספרים על אותו יום
"אבא שלי, שלמה, שירת בנח"ל מוצנח וגויס עוד קודם למלחמה. אמא שלי הייתה אז בחודש התשיעי, ולפני שיצא הוא אמר לה: 'אל תדאגי, אנחנו נצא מזה. לעם ישראל יש פוליסת ביטוח מבורא עולם, אבל אני לא יודע אם אחזור. אם תלדי, תקראו לבן ידידיה, שזה גם אחד השמות של שלמה המלך, גם על שמי וגם מבטא את הקשר בין אלוהים לעם ישראל'".
"מלחמת ששת הימים פרצה" משחזרת האם, ציונה (68) את לידתו הלא שגרתית של בנה הבכור. "אני הייתי בהיריון עם ידידיה, בחודש תשיעי. עמדנו בחוץ על המרפסת שלנו בשכונת עין כרם והסתכלנו על הפגזים שנפלו מכיוון נבי סמואל. רכב צבאי שעבר בכביש התחיל לצעוק לעברנו, 'כנסו מיד! כנסו מיד! תתפסו מחסה'. אמרנו, לאן נלך? בסוף החלטנו להיכנס למערה שהייתה בגינה. אני רואה את המערה, ומבינה שיהיה לי קשה מאוד להיכנס, כי צריך לזחול. השכנה שלנו נכנסה ראשונה ואני נכנסתי אחריה. פתאום הרגשתי בום! ירידת מים. לא הבנתי מה קורה, פחדתי. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי. יצאתי החוצה והתחלתי לתפוס את הבטן. השכנה שלנו אמרה לי, 'אל תפחדי, יהיה בסדר. כנסי לבית, אני ארד לחפש אמבולנס'. מי שעצר היה קומנדקר צבאי של חיל הקשר. אמרתי שאני יולדת ועליתי לרכב עם שכנה וקרוב משפחה בשם שלום שמחוני. נהג הקומנדקר נסע במהירות גבוהה לבית החולים שערי צדק. הוא נהג כמו מטורף. הרגשתי כאילו אני מרחפת באוויר. ואז הרכב התהפך. הידיים שלי היו כל הזמן על הבטן כדי שהתינוק לא יקבל מכה, אבל נפצעתי, הפנים שלי היו מלאות דם ואיבדתי את ההכרה. במקרה עבר שם אמבולנס. הם עצרו את האמבולנס ניקו לי את הפנים ושאלו אותי, 'לאן הכוונה שלך לנסוע? מה את מסתובבת בחוץ במלחמה? עניתי להם: 'ללדת' וכל הזמן הזה לא הורדתי את הידיים שלי מהבטן. ואז הם לקחו אותי באמבולנס לבית החולים הדסה".
ידידיה: "מיד אחרי שהרכב עם אמא עבר את השער של בית חולים הדסה, נפל שם פגז ובנס לא פגע. הכניסו אותה לבית החולים, הייתה שם מהומה גדולה. צוות רץ אליה, אבל התחילו לטפל בה כפצועה, בהתחלה בכלל לא ידעו שהיא יולדת".
ציונה: "אז אני פותחת את העיניים ורואה סביבי הרבה מכשירים של בית חולים. אני זוכרת ששמעתי אחות אומרת לי: 'ציונה, תעזרי לנו לעזור לך'. לא הבנתי מה רוצים ממני, אני אפילו לא זוכרת איך יילדו אותי. הייתי בערפול חושים. הילד הזה בא בנס, קיבלתי אותו במתנה. הוא יצא ילד מיוחד".
ידידיה: "באותו זמן אבא שלי היה בחזית. אחרי שמונה ימים, בסוף המלחמה, הוא קיבל שחרור. בגלל שהוא מוהל הוא הספיק להגיע לברית ולמול אותי.
"יש לי קשר מיוחד לעיר", מסכם ידידיה. "כל פעם שראו אותי הזקנים בעין כרם הם היו ניגשים אליי ואומרים לי: 'אה, זה אתה שנולד בששת הימים'. הרגשתי כמו משה דיין. עד היום אנשים ניגשים ואומרים: 'אנחנו חייבים לספר לך איך נולדת'. ביום ההולדת שלי המשפחה נזכרת תמיד גם ביום של התממשות החלום ושחרור הכותל, אבל גם בנס של הלידה שלי".
תהילים במקלט | הסופר חיים סבתו חוזר אל ילדותו בירושלים של מלחמת ששת הימים
פגז בלב תל–אביב
ב־7:40 בערב, היום שבו שוחרר הכותל, נורה פגז משטח ירדן אל מרכז תל־אביב וזיעזע את הבניין שברחוב רייך 5 הסמוך לכיכר מסריק. למרות הרס שנגרם לכמה מהדירות וקיר שהתמוטט איש לא נפגע. אחת הדירות שנפגעו הייתה זו של משפחת יושע. "לפתע חשנו בהדף מרסק וחלקי אבנים וזכוכיות עפו סביבנו", תיארה רבקה יושע בידיעה קצרה שפורסמה אז ב"ידיעות אחרונות" את שהתרחש באותם רגעים.
רבקה יושע הלכה לעולמה ב־2002. בתה, ויטל נחמן (52), הצעירה בארבעת ילדיה, הייתה אז בת כמעט שלוש, ובכל זאת אותו אירוע חקוק בה היטב. "כשאירע הפיצוץ הייתי בחדר עם אימא", היא משחזרת. "לפי מה שסיפרו לי אימא הניחה מעליי שמיכה והסתתרנו מאחורי המיטה שלי. כך ניצלנו שתינו מרסיסי זכוכיות, בטון ומתכת שעפו בחדר שבו שהינו. שנים ארוכות אחר כך אימא שלי עוד שמרה את שברי הבטון והמתכת.
"הפגיעה המשמעותית הייתה בחדר ליד, שבו גרה אחותי הגדולה ממני ב־15 שנה. באותו הזמן היא הלכה עם חברה להתנדב, כנראה בבתי חולים, ולא הייתה בבית. החדר שלה ספג פגיעה רצינית. הוא נהרס, כולל כל החומרים שלה לבחינות הבגרות. אני זוכרת ממש את התמונה שנפער חור בקיר. אני גם זוכרת עץ שסק גדול בחצר הבניין, שהענפים שלו היו מגיעים עד לבית שלנו. היינו אוכלים שסק מהחלון. אותו עץ גם נפגע מהפגז. אחותי סיפרה לי שלקח זמן עד שהנזק תוקן, ובאותם ימים היה מפחיד לישון בבית הפרוץ לכל רוח. פרט לאנשי תקשורת הגיעו הביתה גם סקרנים רבים.
"מבחינת המשפחה שלנו זו הייתה חוויה משמעותית, אבל התייחסנו אליה כאל אירוע שצריך להגיד עליו הגומל. בכל זאת, אף אחד לא נפגע, והפגיעה הייתה רק ברכוש. אימא שלי גידלה את האחים שלי כשעוד לא הייתה מדינה. אחיה התאום נלחם במלחמת השחרור ואיבד עין. האח הצעיר של אבי נפל במלחמת השחרור. המשפחה הייתה פה בתקופות לא פשוטות, אבל כל האירוע הזה לא זכור בחוויה המשפחתית שלנו כדבר טראומטי שכרוך בחרדות, אלא כמעין נס".
מסיבת החתונה שלא הייתה
בין שלל המודעות שהתפרסמו בעיתונים באותם ימי מלחמה, היו גם כמה שהודיעו על ביטול אירועים מתוכננים. אחת מהן הייתה של לובה קוסטנוביץ ויוסף זמל. "מסיבת החתונה שעמדה להתקיים באולמי סביון היום ב־8.6.67 בוטלה", נכתב במודעה, שיועדה לאורחי החתונה ונחתמה בידי ההורים.
אז מסיבה באולמי סביון לא הייתה, ובכל זאת בימים אלה יוסף (84), ולובה (78) חוגגים 50 שנות נישואים. את החוויה של אותם ימים הם לא ישכחו אף פעם.
"מסיבת החתונה הייתה צריכה להיות ב־8 ביוני, אבל אני הייתי מגויס כבר מה־19 במאי", נזכר יוסף, "הייתי מהראשונים שנקראו לצבא, כי הייתי שייך לחיל הקשר. באותו זמן אמרתי למפקדים שאני צריך להתחתן, הראיתי הזמנה. אמרו לי, 'סע, תתחתן, אם יקרה משהו קודם, תחזור'.
"ואז ב־5 ביוני, בשמונה בבוקר, שמעתי את הסירנות והודעה על כך שכוחותינו התחילו לפעול בסיני. לובה עבדה אז בתור מתנדבת בבית החולים אסף הרופא כטכנאית רנטגן, ונסעתי מהר אליה כדי שנתחתן ברבנות, בדרך כמעט הרסתי את האוטו. אחר כך אספנו את ההורים. ההורים שלה הגיעו לחתונה במיוחד מאוסטרליה. הגענו לרבנות ואז התחילו אזעקות. את החופה עשינו במקלט של הרבנות. אחר כך חזרתי לצבא, אפילו לא הספקנו
להצטלם.
"נדמה לי שלמסיבת החתונה היו אמורים להגיע יותר מ־300 אורחים. אבל מה אפשר היה לעשות, הייתה מלחמה. אני חזרתי לצבא, ורק כשהשתחררתי בסוף יוני נפגשנו ועשינו יחד תמונה בסטודיו.
"הזמנו אולם והכל, אבל נאלצנו לבטל", נזכרת לובה, "המצב היה מלחמתי, ככה שלא היה אכפת לי כל כך. לא היה מצב רוח למסיבות. פתאום פרצה מלחמה, והכל קרה מהר. גם לא הבנתי מתי ההורים הספיקו לפרסם מודעה בעיתון".
1,100 לירות מבית הכנסת
"תרומה לקרן ביטחון בסך 1,100 לירות ישראליות מבית הכנסת המרכזי שיבת ציון שברחוב ריש גלותא 3", בישרה מודעה זעירה בתחתית אחד העמודים. "אנו פונים לכל בתי הכנסת בת"א יפו לעשות כך", נכתב בהמשך המודעה, שנחתמה בידי ועד בית הכנסת והמתפללים. "שיבת ציון", שנוסד ב־1945, לא רחוק משדרות ירושלים, הוא אחד מבתי הכנסת הוותיקים ביפו. אלא שתהילתו, כך נדמה, הרבה מאחוריו. "היום אין סיכוי שהיינו מעבירים כזו תרומה. היום אנחנו צריכים לבקש תרומות כדי להתקיים", אומר חיים סימן־טוב, הגבאי.
אנחנו תופסים אותו באמצע צביעה של בית הכנסת ומבקשים שיחזור 50 שנה לאחור. "פעם בשבתות לא היה מקום בבית הכנסת. אנשים היו מצטופפים בחוץ", הוא נזכר, "היום אנחנו מצומצמים. בשבת באים בקושי 14־13 איש, מתפללים שיהיה לנו מניין. יש פה חמישה בתי כנסת ברדיוס של 500 מטר ויש פחות יהודים ביפו, אז עכשיו לך תארגן 50 איש לתפילה".
סימן־טוב, בן 69, מתפלל ב"שיבת ציון" מילדות. בזמן מלחמת ששת הימים היה חייל בן 19. "אני לא ידעתי על המודעה, אבל זוכר שאספו את הכסף", הוא מספר. "1,100 לירות זה הרבה מאוד כסף של אז. ב־67' בן אדם היה מקבל 10 לירות ליום עבודה, אז תעשו חשבון כמה זה. אבל אז היו בבית הכנסת הזה אנשים עם מעמד וכסף. אנשים כבדים, עם חנויות נעליים, מפעלים. ההוא תרם ריצוף, אחר פרוכת, שניים תרמו את הספסלים.
"המודעה הזו התאימה לרוח של בית הכנסת. העדה המרוקאית הייתה הרוב פה, והם אהבו לתרום. היו נלחמים מי יעלה לתורה, כל אחד היה מציע יותר כסף. היום עולים לתורה בלי כסף, בקושי ח"י שקלים".
לפנייה לכתב/ת 
