שישי 23 בפברואר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
The Dinner Party של סטייסי ניקול, 2017
7 לילות • 30.01.2018
אני שונא אותם, אני שונא כל אחד מהם
'לחטוב עצים' הוא הוכחה נוספת לכוחו העצום של תומס ברנהרד
אריק גלסנר

לחטוב עצים // תומס ברנהרד - מגרמנית: רחל בר־חיים - בבל - 201 עמ'

 

קראו פרק מהספר

 

התענוג הקתרטי בקריאת הספר הזה הוא עצום. זה לא מפתיע, זה תומס ברנהרד; כלומר, עוד ספר של תומס ברנהרד, שהוא עוד פרק במונולוג המתמשך שהוא היצירה הברנהרדית, שהיא בעצם כמעט תמיד אותו מונולוג עצמו - מונולוג זועם, שוצף, עתיר חזרות ווריאציות, כלומר מוזיקלי, מהפנט, משחרר. המונולוג הברנהרדי שהוא אחת התופעות הספרותיות החשובות של המחצית השנייה של המאה ה־20.

 

הפעם, ב'לחטוב עצים' – רומן שהתפרסם במקור ב־1984 - נושא המונולוג הוא סופר אוסטרי שחזר לוינה אחרי גלות ממושכת בלונדון. בעל כורחו הוא מחדש את הקשר עם בני הזוג אָוֶורסברגר - הוא מלחין מבטיח שלא מימש את ההבטחה והיא אשת חברה בוהמיינית. המספר היה מיודד איתם בשנות ה־50, עת הגיע חסר־כל לוינה מהפרובינציה האוסטרית. אבל הוא השתחרר מהם אי אז, וכעת הוא בז לשטחיותה של האישה ולכישלונו האמנותי של הבעל, שמסתפק בהיותו חקיין ("ממשיך") של המלחין האוסטרי אנטון וברן. המונולוג מתחולל במחשבתו בארוחת ערב אצל בני הזוג, "סעודת ערב אמנותית", שאליה הוזמן שחקן תיאטרון מפורסם מהתיאטרון האוסטרי הלאומי. היא נערכת בערבו של יום שבו המספר, המארחים ואנשים נוספים מחוגם הביאו לקבורה את חברתם יואנה, אמנית כושלת אך דווקא אהודה על המספר, שהתאבדה.

 

יושב, אפוא, המספר, בתחילה על "הכורסה הגבוהה" (וריאציה החוזרת אינספור פעמים: "ישבתי אני בכורסה הגבוהה", "חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה", "בעודי יושב על הכורסה הגבוהה" וכו'), ולאחר מכן סביב השולחן יחד עם שאר האורחים – יושב וטוחן במחשבתו את מארחיו, את אורחיהם, את עצמו, את חברתם יואנה. יושב וזועם, שוטם, מתחרט ללא הרף על כך שלא נשאר בביתו "לקרוא את פסקל שלי או את גוגול שלי או את מונטיין שלי ואפילו לנגן את סאטי או את שנברג על הפסנתר הישן, הלא־מכוון שלי".

 

וזה נהדר. זה חזק. אבל מדוע בעצם? מהי מהות הכוח של הספרות הזאת? אפשר לדבר על הווירטואוזיות המוזיקלית של הטקסט הברנהרדי. אפשר להתמקד בניתוח טקסטואלי מדוקדק של הרומן. אבל כדאי לחשוב קודם כל על מהות הכישרון הספרותי כפי שהציג אותה מישל וולבק באופן קולע מפי גיבור ספרו 'כניעה': "כמו הספרות, המוזיקה יכולה לעורר ריגוש, מהפך רגשי, עצבות או אקסטזה מוחלטת; כמו הספרות, הציור יכול להוליד היקסמות, להטיל מבט חדש בעולם. אבל רק הספרות יכולה להעניק לכם אותה תחושה של מגע עם נפש אנושית אחרת, עם הכוליות של אותה נפש, על חולשותיה ומעלותיה, על מגבלותיה, על קטנותה, על קיבעונותיה, על אמונותיה; על כל מה שמרגש אותה, שמעניין אותה, שמלהיב או דוחה אותה (...) ליפי הסגנון, למוזיקליות של המשפטים יש חשיבות משלהם; אי־אפשר להמעיט בחשיבות עומק המחשבה של מחבר, במקוריות רעיונותיו; אבל מחבר הוא בראש ובראשונה בן אנוש שנוכח בספריו (...) ספר שאוהבים, הוא לפני הכל ספר שאוהבים את מחברו, שרוצים לפגוש אותו, שרוצים להעביר איתו את הזמן". ברנהרד הוא אישיות שנוכחת באופן מלא בספריו. וזו אישיות מובחנת ומעניינת שאתה (או לפחות אני) רוצה לפגוש.

 

מעבר לזה, כוחו של ברנהרד נובע מהחיבור בין הרגשות העזים המפעמים ביצירתו, ומהחיבור בין אלו לאופן כתיבתם. יצירתו מיזנתרופית מצד אחד ("אני נגד האנשים שמשתתפים בארוחת הערב הזאת, אני שונא אותם, אני שונא כל אחד מהם"), ומצד שני מבטאת אמונה בכוחה של האמנות האמיתית, בכוחה של "התרבות הגבוהה" (בעיצומו של עידן שעירער על מקומה הנישא של זו). החיבור בין שני היסודות האלה – שנאת אדם ואהבת תרבות גבוהה – יוצר תלכיד חריף מאוד שניתן לתמצת כך: לאדם בעל רגש ומחשבה, שאינו מוצא בחברת בני האדם כנות רגשית וצלילות מחשבתית, הופכת התרבות הגבוהה לסביבה חברתית חיונית. היא ממלאת צורך נפשי קריטי, צורך רגשי אישי, צורך בחברה טובה ("פסקל שלי, גוגול שלי, מונטיין שלי"). למעשה, ברנהרד מצביע כך על קשר עמוק ומורכב (ובמובן מסוים פרובלמטי) בין מיזנתרופיה לאהבת תרבות.

 

לרגש העז, המלוכד הזה, מתאימה המוזיקליות ככפפה ליד. מוזיקליות כביטוי לעוצמה רגשית, לסערת נפש. יותר מזה, המוזיקליות של הטקסט קשורה גם בכך שברנהרד אינו סופר של רעיונות. הערצת התרבות הגבוהה אינה זוכה אצלו לניתוח רעיוני, כמו אצל כמה מהמודרניסטים הגדולים (תומס מאן ופרוסט, למשל). בין היתר, משום שהצורך של המיזנתרופ הברנהרדי בתרבות הוא כאמור צורך רגשי ביסודו. התרבות הגבוהה מאפשרת לגיבור הברנהרדי להיחלץ מבדידותו באמצעות שיחה עם גדולי הרוח, באמצעות פגישה עם "מונטיין שלו". •

 


פרסום ראשון: 30.01.18 , 19:28