"באמנות, אם אני מתייחס לדמות שלי כמחבל ולא כבן אדם, אז אני מטומטם"

עלא דקה התלבט לרגע אם לשחק את תפקיד אחד מחוטפי מטוס אייר־פראנס בסרט "שבעה ימים באנטבה", אבל די מהר הוא החליט ללכת על זה. "אמרתי לעצמי, זאת אחלה הזדמנות לשחק עם השורה הראשונה של שחקנים בעולם ובארץ ולמה שאחמיץ אותה", הוא אומר. "ניסיתי להבין מה המנוע הפנימי של הבנאדם. באמנות, אם אני לא מתייחס אליו כבנאדם, אלא כמחבל — אז אני מטומטם. אני גם דופק לעצמי את התפקיד, אם אני אתעסק יותר מדי בלמה אני הולך לגלם דמות שנתפסת על ידי רוב הישראלים כאיש רע — אני לא אצליח לשחק".

הסרט "שבעה ימים באנטבה", שמגולל את קורותיו של אחד המבצעים הצרובים ביותר בתודעה הישראלית בכל הזמנים, גרר ביקורת בישראל עוד לפני שעלה פה לאקרנים. אחרי הקרנת הבכורה בפסטיבל ברלין לפני כחודשיים, מחו מבקרים על ההצגה האמפתית לה זוכים המחבלים, במיוחד שני הגרמנים בצוות החטיפה. גם חלקו המצומצם של יוני נתניהו ז"ל, שנורה בשלב די מוקדם, עומד בניגוד למורשת הישראלית המקובלת.

כשעבדת על התפקיד ניסית לחשוב מה עבר לו בראש?

"ניסיתי לדמיין מה הוא חשב: האם הוא חשב שהוא הולך למות? שיעצרו אותו? שייפלט לו כדור? כל הדברים האלה עברו לי בראש. חשבתי שהוא כנראה מאוד רצה שהמשא ומתן עם ישראל יצליח, ושהם יצליחו להפחיד את ישראל כדי לשחרר חטופים".

צילום: אביגיל עוזי

אחת הטענות הגדולות נגד הסרט, שמעורר סערה לא קטנה, היא שהוא מציג את הצד של המחבלים מזווית חומלת ואנושית.

"אלו היו אנשים שגדלו בדרך חיים מסוימת, והם האמינו בה בכל מאודם. ברור שאני לא אחד מהם, אלה לא הערכים שהתחנכתי עליהם, אבל אני שחקן. דיס איז מיי ג'וב. בשביל זה התכנסנו — כדי לגלם את הבנאדם הזה בצורה הכי אנושית שיש".

גם ב"פאודה" המחבלים מוצגים כבני אדם.

"אני חושב ש'פאודה' הפכו את הקערה על פיה במובן הזה. האנשים שצופים בסדרה מעריצים את הדמויות של מי שהם קוראים להם מחבלים. אני חבר טוב של פיראס נסאר, שגילם את אל־מקדסי. לך איתו ברחוב ותראה כמה אנשים מצטלמים איתו. תראה כמה אנשים מצטלמים עם אמיר חורי. מעריצים אותם. חברים שלי מבאר־שבע שואלים אותי אם אני יכול לארגן להם תמונה עם פיראס.

"זה שנסיבות החיים שלנו שונות — זה ברור. יש לי חברים שמשרתים או שירתו בצבא והלכו למשימות קשות, ואני מרגיש את הכאב הזה על בשרי, גם מפה וגם משם. זה לא כאב שאפשר לעקוף אותו. אבל לפעמים, בשביל לגדול כאמן, אנחנו צריכים להסתכל למציאות בעיניים, כמו ב'פאודה'. היא אחת הסדרות הכי מצליחות שהיו כאן, ואף אחד לא הפסיק לצפות בה בגלל שהמחבלים מוצגים בה כבני אדם. זה רק גרם לאנשים לראות את הסיפור באופן מורכב יותר. אי־אפשר לעשות קולנוע טוב עם סטריאוטיפים".

החברות היהודיות שלי

יש קווי דמיון בין דקא, 23, מהשחקנים הצעירים הכי מבטיחים כיום בארץ, ללוסי אהריש. שניהם גדלו בבאר־שבע, בין יהודים, ולא רוצים שתגדירו אותם. "נסעתי עכשיו עם נהג מונית ודיברנו על תל־אביב ועל תאווה ועל יושרה", הוא מספר לי. "הנהג אמר לי, 'אתה, יש לך נפש יהודייה טהורה', ואמר כל הדרך שאני צריך להתקרב ליהדות וחבל שהתרחקתי. הוא שאל, 'יש לך בית מסורתי?' אמרתי לו: 'במובן מסוים כן'. ואז הוא אמר, 'צדיק, אתה חייב להתקרב קצת למקורות, לחזור הביתה', וביקש שאזמין אותו להצגה שאני משחק בה. נתתי לו את מספר הטלפון, וכשיצאתי מהמונית, הוא שאל אותי, 'אז איך קוראים לך?' 'עלא', עניתי. הוא היה בשוק".

הבלבול הזה לא מפתיע. דקה, בן לאמא מורה ואב עורך דין, למד בבית הספר היסודי בקיבוץ חצרים, ובתיכון בכפר הנוער אשל הנשיא. "לא גרתי בחצרים, אבל הייתי נשאר שם הרבה אצל החבר'ה", הוא אומר. "ההורים שלי התעקשו שאלמד שם. אבא שלי, לפני שהיה לעורך דין, לימד שם".

איך מסתדרים עם האמביוולנטיות הזאת שבה אתה חי?

"יש דור של ערבים ישראלים שחי כבר את האמביוולנטיות הזאת, חבר'ה שגדלו בתוך הרקמה הישראלית, הרקמה היהודית. אין מה לעשות, אני לא גדלתי בכפר. סבתא שלי גרה בכפר, ואני יודע איך להתנהג שם. האמביוולנטיות שאתה מדבר עליה קיימת בכל תחומי החיים — באיך שאני תופס את תל־אביב, באיך שאני תופס את המקצוע, ובאיך שאני תופס נשים. עד היום לא הייתה לי חברה ערבייה, אבל אני אגיע לשם. הייתי שמח אם הייתה לי חברה ערבייה, אני חושב שאדם כן צריך לדעת להכיר את השורשים שלו כחלק מהמסע שלו בחיים. אבל אם אני אפגוש בחורה מדהימה, לא משנה אם היא תהיה ערבייה או יהודייה — אני אתאהב בה".

איך הגיבו ההורים של החברות שלך?

"היו כאלה שזה כן הפריע להורים שלהן. היום זה כבר לא קורה לי, אולי כי אני בוחר את האנשים הנכונים".

צמת פעם ברמדאן?

"ניסיתי פעם אחת לצום ברמדאן, בכיתה י"ב. יום אחד שלם לא שרדתי. בתקופה האחרונה אמא שלי קצת חוזרת למסורת. תשמע, אני יודע על היהדות יותר מאשר על האיסלאם. ההורים שלי מדברים בינם ערבית, אבל אנחנו מדברים איתם עברית".

אבא שלי בכה

כשמלאו לו 17 דקה החליט לנסות את מזלו בעונה השנייה של "דה וויס". האודישן שלו היה מרשים, אבל איש מהשופטים לא הסתובב לכיוונו. "נשבר לי הלב, התרסקתי", הוא מספר. "כמה חודשים אחרי, זה שודר כפספוס גדול, ועשה בום. כשהשופטים לא הסתובבו אליי, אמרתי שאני חייב לתת להם את ההרגשה שהם פיספסו פה צ'אנס, לא רק אני. אמרתי להם, 'אני עוד לא בן 18, והכל פרוש לפניי. זה שהגעתי עד לפה זה כבוד גדול'. אחרי התוכנית קיבלתי המון הצעות, דווקא למשחק".

דקה אמנם ניסה את מזלו והקליט שיר, אבל פנה בסוף ללמוד משחק בבית הספר גודמן בבאר־שבע. לאיילת בראל, לימים דוברת התיאטרון העירוני, היה חלק בכך. היא צפתה בו והאיצה בו ללמוד.

ההורים, רוזה ומוסה, לא התלהבו. "הם נורא רצו שאני אלך ללמוד משפטים, כמו אבא שלי, ואני הייתי עקשן בדיוק כמו אבא שלי. הוא לא ידע איפה לקבור את עצמו, השתגע מזה. היום הוא מאחוריי במאה אחוז".

כשהגיע ללימודים, לכולם כבר היה ברור שמדובר בשחקן עם עתיד במקצוע. "המקום הזה באמת חיבק אותי. נתן לי תחושה שאני שייך לפה, ולא ויתר לי — גם לא במלחמה עם ההורים, שכמעט גרמה לי לנשור מהלימודים", הוא מספר. "אמא שלי עוד איכשהו עזרה לי טיפין־טיפין עם הכסף, אבל אבא שלי אמר לי, 'שקל אתה לא תקבל ממני'. בשנה ב' הוא כבר נתן לי כרטיס אשראי. הוא הבין שאין לו מה לעשות".

מאז שסיים את הלימודים, הקריירה של דקה פורחת. הוא הצטלם לטלוויזיה ("המדרשה" ו"תאג"ד"), שיחק בסרטים "מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין ו"הבן דוד" של צחי גראד, שזיכה אותו במועמדות לפרס שחקן המשנה הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר, והפך לחלק מהלהקה של תיאטרון באר־שבע. "כשסיימתי את הלימודים, רפי ניב, המנהל האמנותי, צילצל ואמר לי: 'אתה שחקן ואתה תהיה פה. אנחנו נעזור לך. נדבר עם ההורים'".

בתיאטרון דקה מקבל קשת מגוונת של תפקידים. כרגע הוא משחק במחזמר "סוליקא" ואוטוטו יגלם את התפקיד הראשי ב"הלוויה חורפית" של חנוך לוין. בקולנוע הוא עדיין מתאמץ יותר לשבור את תקרת הזכוכית, ולא לשחק רק תפקידים "של ערבים". "שיחקתי יהודי ב'מדרשה' ואני משחק בעברית בתיאטרון. זה שיש לי את הוורסטיליות הזאת, זה משהו שאני מאוד שמח עליו".

מה ההורים אומרים עכשיו על הקריירה שלך?

"ההורים באו איתי לטקס פרסי אופיר ואבא שלי היה בעננים. ליאור אשכנזי נכנס לאולם, כשכל התקשורת מאחוריו בגלל 'פוקסטרוט', בא וחיבק אותי, ואמר לאבא שלי, 'הבן שלך שחקן מעולה', ואבא שלי התחיל לבכות. גם לי היו דמעות. אבא שלי ראה את ליאור כל כך הרבה פעמים בטלוויזיה, וזה ריגש אותו.

"ההורים שלי רואים את כל ההצגות שאני משחק בהן, ואני גם מקבל מהם ביקורות. לפעמים אני מקבל על הראש. אמא שלי אמרה לי אחרי 'סוליקא', 'נסיך צריך להיות קצת יותר גבר, עלא. לא רכרוכי. זה נסיך! כל הממלכה שלו. תהיה גבר'".

בינתיים, דקה גר בתל־אביב, אבל לא כגזירת גורל. "אם תל־אביב עושה לי מיגרנה, רק באר־שבע יכולה להוריד אותה", הוא אומר. "אם אני אבין שאני יכול לנהל חיים טובים בבאר־שבע ולהיות קרוב להורים, אני אשקול את זה. בתל־אביב אתה רק יוצא מהבית וישר דורך על ראש של מישהו, אני אוהב לנסוע לבאר־שבע בשביל הספייס. לנסוע עם החבר'ה למדבר, לעשות מדורה בלילה, לשבת ולשיר עם גיטרה. פה אם אני מנגן אחרי 11 בלילה, ישר קוראים למשטרה".

הסרט "7 ימים באנטבה" עולה למסכים בסופ"ש