11 על 11

בהחלט. לא רק שבדרך כלל בדו־קרב מדובר ברגע בעל משמעות גבוהה, אלא שחקנים מספרים שהם ניגשים אחרת לבעיטה כזו. המספרים מראים זאת היטב. בליגות הגדולות באירופה, או בטורנירים בינלאומיים, שחקנים מבקיעים קרוב ל־80 אחוזים מהפנדלים שלהם. בדו־קרב המספר הזה יורד לכיוון ה־70. הלחץ מדבר.

לכל אחד מחמשת הפנדלים בדו־קרב סיפור משלו. ההצלחה הגבוהה ביותר היא בבעיטה הראשונה. גם אם מחטיאים אפשר לתקן. לעומת זאת, הבעיטה המלחיצה ביותר היא הרביעית, וההבדל עוד יותר גדול כשמדובר בקבוצה השנייה שלוקחת את הבעיטה. הרבה פעמים הבעיטה הרביעית היא כבר מכריעה, יכולה להיות האחרונה. לכן, את הבועט הטוב ביותר כדאי לשים מראש במקום הרביעי בסדר הבעיטות.

מסתבר שהבחירה בעץ או פלי היא החשובה ביותר בפנדלים. מי שמנצח בהטלת המטבע, ותמיד יבחר שקבוצתו תבעט ראשונה, זוכה ביתרון גדול. היסטורית, בחישוב כל טורניר, קבוצות או נבחרות, לקבוצה שבועטת ראשונה יש 60 אחוזים לנצח את המשחק. זה יתרון משמעותי, שכבר תקופה ארוכה חושבים איך לבטל אותו. בעונה האחרונה היו פיילוטים של סדר שונה בבעיטות הכרעה, באמצעות שיטה המכונה ABBA. קבוצה A בועטת פעם אחת ואז לכל קבוצה יש שתי בעיטות רצופות. פיפ"א החליטה שלא לאמץ את הרעיון במונדיאל הנוכחי.

תשאלו את יאגו אספאס הספרדי. במשחק ההדחה מול רוסיה הוא ניגש לבעוט, אבל השופט עצר אותו וביקש להמתין, כיוון שסרחיו ראמוס היה מחוץ לעיגול האמצע. זה נתן לאספאס עוד זמן לחשוב, והוא החטיא. מחקרים חדשים יחסית מוכיחים שככל ששחקן מתמהמה יותר, חושב יותר, לפני ביצוע הבעיטה, כך הסיכוי שלו להחמיץ גבוה יותר. לכן הרבה פעמים גם רואים שוערים מנסים לעכב את ביצוע הבעיטה.

תמיד נשמע את המשפט שקובע שאם בועטים חזק לפינה הגבוהה, אל בין החיבורים, אין לשוער סיכוי לעצור. זה נכון, שוער לא יגיע לפנדל מושלם, אבל בעיטה חזקה וגבוהה גם מביאה כמובן לסיכוי גדול יותר לפספס את המסגרת. לעומת זאת, בעיטה שטוחה היא הנוחה ביותר עבור השוער, שבדרך כלל מהמר על פינה ויורד אליה נמוך. לכן, מעבר לבועטי־על שמדביקים את הכדור בין החיבורים באחוזים גבוהים, האידיאל הוא לבעוט הצידה, גבוה, אבל לא מאוד גבוה.

אם מחלקים את גובה השער לשלושה חלקים, מגלים שבליגות הבכירות באירופה בערך רבע מהבעיטות הולכות לחלק התחתון שמאלה. האזור השני בשכיחותו הוא צד ימין התחתון של השער. יש לעניין הסבר פסיכולוגי. אם כבר מחמיצים, שחקנים יותר חוששים לבעוט גבוה, מחוץ למסגרת, מאשר ששוער יהדוף את הבעיטה שלהם. כשהשוער עוצר, האחריות לא מוטלת בלעדית על השחקן, כי מהללים גם את השוער.

כן, אבל בצורה שונה מאשר בעבר. פעם היינו שומעים דיווחים על כך שקבוצה "תירגלה פנדלים", כלומר השחקנים בעטו פיזית לשוער מהנקודה הלבנה. לא עוד. היום ההכנה נעשית יותר מחוץ לדשא. רוב הנבחרות שילמו לא מעט כסף לחברות חיצוניות שהכינו את היסטוריית הבעיטות של כל שחקן יריב והיסטוריית ההתנהגות של כל שוער. יותר מכך, יש נבחרות שאף רכשו ניתוח אלגוריתם שאומר להן לאן כדאי לשוער לזנק או לשחקן לבעוט בכל סיטואציה.

לוקה מודריץ' הוא הדוגמה מהמונדיאל הנוכחי. מודריץ' החמיץ פנדל בדקות האחרונות של המשחק מול דנמרק בשמינית הגמר, אבל בדו־קרב הוא בעט, כבש ועזר להעלות את קרואטיה לשלב הבא. גם הבעיטה המוצלחת של מודריץ' לא הייתה איכותית במיוחד, אבל המספרים מראים שאין באמת הבדל סטטיסטי אם שחקן כבר כבש או החמיץ פנדל קודם לכן. מה שכן, מומלץ לשחקן לבעוט לאותו מקום בדיוק.

נהוג לומר שעדיף להימנע ממתן בעיטות פנדלים מכריעים לשחקנים צעירים ושעדיף כאלה בעלי ניסיון, אבל האמת, המפתיעה, הפוכה לגמרי. לשחקנים בגילאים 21־23, למשל, יש אחוזי הבקעה טובים יותר מאשר לאלה המבוגרים מהם בעשר שנים. החשיבות העיקרית אינה קשורה לגיל, אלא לאופי השחקן ומיומנות הבעיטה שלו.

אנחנו מכירים את יתרון הביתיות בכדורגל, אבל עד כמה יש לו משמעות בפנדלים? מסתבר שיש, אבל לא גדולה. קבוצות או נבחרות ביתיות כובשות 3־2 אחוזים יותר מהפנדלים שלהן. עם זאת, ההבדל מגיע ממקור אחד ברור. כמות הבעיטות מחוץ למסגרת לא ממש משתנה בהקשר של ביתיות, אבל בעיטות למסגרת נעצרות יותר. זה יכול להיות קשור לביטחון של שוער כשהיציע שנמצא מאחוריו פיזית, גם תומך בו מבחינת האהדה.

"הגרמנים תמיד מנצחים בפנדלים" זו לא רק קלישאה, כי גרמניה מעולם לא הפסידה בפנדלים במונדיאל (מתוך ארבעה מקרים). גרמניה כבר בבית, וכך גם ארגנטינה שניצחה ארבע מחמש תחרויות הפנדלים שלה בגביע העולמי. מבין כל הנבחרות שעדיין בטורניר, ברזיל היא הנבחרת המוצלחת, עם שלושה ניצחונות מארבעה ניסיונות.