שיעור בספרות

שני סופרים עבריים נתנו לי, כל אחד בזמנו ובדרכו, שיעור טוב בכתיבה ספרותית. הראשון היה דוד שחר והשני עמוס עוז. דוד שחר היה ידיד של הוריי ובן דורם, ושנים לפני שהעליתי על דעתי את האפשרות שאכתוב ספרים, אמר לי: "אם יום אחד תעסוק גם אתה בכתיבה כמו אביך, אני מציע שתנהג על פי הכלל הבא: אם יש לך סיפור טוב, כתוב רומן. אם יש לך רעיון שיתקן את העולם, כתוב מאמר בעיתון". עמוס עוז יעץ לי עצה אחרת, באופן פחות ישיר, ואזכיר אותה עוד מעט.

לפני שבוע שוחחתי עם העורך שלי, אברהם יבין, על עמוס עוז. לפני שנים ערך אברהם גם כמה ספרים שלו, ביניהם את "מיכאל שלי" ואת "הר העצה הרעה", בספריה לעם של הוצאת עם עובד, והיו ביניהם יחסים של הערכה וחיבה הדדיות. דבר מחלתו של עמוס היה ידוע לנו, ואני אמרתי לאברהם שאני אוהב מאוד את "סיפור על אהבה וחושך" שלו, ושקיבלתי אותו מהמחבר עם הקדשה יפה. הוא לא כתב בה דברי חיבה ולא משהו אישי, אלא משפט שישמש כמבוא, שדרכו ביקש להכניסני לספרו: "הנה זה סיפור שנכתב (בחלקו) בשנות החושך, ונפשו יוצאת אל האהבה". הסוגריים מופיעים במקור. שמחתי מאוד למצוא את ההקדשה הזאת על העותק שקיבלתי. היא יוצאת מן הלב ונכנסת אל הלב, ובעיניי היא משפט הפתיחה האמיתי של הספר עצמו.

אברהם אמר שכן, "סיפור על אהבה וחושך" הוא ספר טוב מאוד, אבל לדעתו, ספרו הטוב ביותר של עמוס עוז הוא "הר העצה הרעה".

אמרתי: "קראתי אותו לפני כ־40 שנה, כשיצא לאור, ועליי להודות ששוב איני זוכרו כראוי".

אברהם קם ונכנס לחדר העבודה שלו, חזר עם הספר ואמר: "קח וקרא אותו שוב, ואל תשכח להחזיר לי אותו".

אחרי הסיפור הראשון התקשרתי אל עמוס לשאול אם אפשר לבוא לביקור, כי רציתי לשוחח איתו על הספר הזה. נאמר לי שהוא בבית חולים ולא יכול לקבל מבקרים. כך קרה שהידיעה על מותו, יומיים אחר כך, הגיעה אליי בעודי קורא את ספרו, מה שהכפיל את צערי ואת תוגתי. פקדו אותי גם שתי הרגשות משונות, לא רציונליות: האחת של אשמה, אולי הריעותי לעשות בקוראי אותו דווקא עכשיו. והשנייה, שאינך יכול למות כל עוד קוראים אותך.

אח גדול | חיים באר

ראה למרחוק | אלי עמיר

פגישותינו לא היו רבות, אבל כשהתקיימו, שרתה עליהן ידידות. שוחחנו על השפה העברית, על הרמיזות ועל הסודות שהיא צופנת ליודעיה ועל כך שלאוהביה האמיתיים היא נראית ככתב ציורים אף שהאלף־בית שלה הוא פונטי. עמוס עוז כתב על כך קטע יפה, שמזכיר מאוד את מה שכתב ביאליק על הציוריות של האלף־בית העברי בסיפורו "ספיח". האות אלף נראתה לביאליק בן השלוש כמו מארוסיה שואבת המים, עם האסל ושני הדליים, והאות מם נראתה לילד עמוס עוז כ"כלבלב בלי זנב שיושב בנימוס וממתין". האות שין נראתה לזה כ"שפיפון בעל שלושה ראשים", ולזה כקלשון. ידעתי היטב על מה שניהם מדברים, ואף הכרתי את רוב הספרים שעמוס עוז קרא בילדותו והזכירם ב"סיפור על אהבה וחושך". לא רק את אלה של נחום גוטמן ושל ז'ול ורן, אלא גם את "מעל החרבות" הנשכח של צבי ליברמן מנהלל.

שוחחנו על חיבתנו המשותפת לספר "וויינסברג, אוהיו" של שרווד אנדרסון. עמוס עוז כתב עליו פרק נרגש, כמעט אקסטטי, בו תיאר איך פרץ בו הספר הזה את פרץ הכתיבה - "שיחרר לי את היד הכותבת" - כי הוכיח לו שסופר יכול וצריך לכתוב על מקומו שלו, גם אם הוא קיבוץ נידח או שכונה ירושלמית דלה, ואין צורך לחפש השראה בפריז או בלונדון ולכתוב עלילות בנוסח רמרק והמינגוויי: "העולם הכתוב חג תמיד סביב היד הכותבת במקום שהיא כותבת: כאן אתה - כאן מרכז היקום". כמה נכון, ואת זאת צריך גם הקורא לדעת.

בסוף השבוע קראתי ושמעתי דברים רבים שנאמרו על עמוס עוז. רוב הדברים נאמרו בעצב ובצער ומתוך הערכה אמיתית לו ולמפעלו הספרותי. אבל רבים - ביניהם גם עמיתים לכתיבה הספרותית - עסקו בעיקר בפעילות הפוליטית שלו. האמת ניתנה להיאמר שהוא לא הדיר את עצמו מהתחום הזה, ופה ושם אף רתם אליו גם את כתיבתו הספרותית. לרבים מאנשי השמאל הוא היה מין אדמו"ר ואולי אף נהנה מהמעמד הזה. אבל אני סבור שההתייחסות הזאת עושה לו עוול. בראש ובראשונה הוא היה סופר וכתב סיפורים ורומנים. המעמד הספרותי שלו, הוא שהעניק את החשיבות למשנתו הפוליטית, ולא להפך. כתיבתו הספרותית צריכה להיות במרכז גם עתה, כשמספידים אותו.

פעם אחת סיפר לי עמוס עוז סיפור על ביקור שביקר בבית הוריי. הוא היה אז בן 4, ועלה מחולדה לירושלים כדי להראות לאבי, המשורר יצחק שלו, ביכורי שירים שכתב. הוא תיאר לי בהכרת טובה אמיתית את העידוד הסבלני שקיבל ממנו, ואת הכנסת האורחים הנלבבת של אמי, אותה זכר כ"אישה בהירת שיער וגבוהת קומה", כך אמר.

פרצתי בצחוק. "אמא שלי הייתה כהת שיער, וגובהה היה רק מעט למעלה ממטר וחצי", אמרתי לו.

עמוס חייך בסבלנות: "אתה טועה, מאיר. אמך הייתה בלונדית וגבוהה. עובדה שככה אני זוכר אותה".

הוא נעץ בי מבט משועשע ונוקב, ופתאום הבנתי שהוא צודק, ואפילו שמחתי לדעת שאמא שלי אכן הייתה גבוהה ובלונדינית. ועוד דבר הבנתי: שהרגע קיבלתי שיעור חשוב ומועיל בכל מה שנוגע לזיכרון, לדמיון, ולעוד כמה דברים שקשורים לכתיבתו של ספר.