ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    24 שעות • 01.05.2019
    נותרנו ספורים
    מתוך יותר ממיליון יהודים שנשלחו לאושוויץ, הסמל המפלצתי ביותר של פשעי הנאצים, חיים כיום בינינו רק בודדים, גברים ונשים שהמספר צרוב בבשרם. אלה סיפוריהם
    חן קוטס | צילומים: אביגיל עוזי

    לכל מספר יש איש

    לא רק מי שיש לו מספר על היד היה בשואה. אבל המספר על היד, כמו אושוויץ, הפך לסמל. ומאחורי המספרים - גיבורים. שקמו מאפר. שהקימו משפחות. שבנו בית. הסיפור שלהם הוא לא רק סיפור השואה, אלא, ואולי בעיקר, סיפורה של התקומה

     

    לפני קצת יותר משנה פניתי למוזיאון באושוויץ לברר פרטים על אבא שלי האהוב, מאירק'ה קוטס, אסיר מספר B 7021 מבירקנאו־אושוויץ. וככה ענו לי: "במענה למכתבך, האסיר בי 7021 מתייחס לאסיר גבר, שם לא ידוע. הגיע לאושוויץ ב־16 באוגוסט 44' מגטו לודז'. רישום אחרון 13 בינואר 45'. אין אינפורמציה נוספת".

     

    תשובה תמציתית שאומרת הכל.

     

    המסע בעקבות המספרים הוא מסע של פנים ושמות. הוא סיפור על אנשים. כבר תקופה ארוכה, כשאנחנו נכנסים למקומות גדולים, אבא אומר "תראי לי עוד אחד פה עם מספר על היד". ואני מדחיקה ולא רוצה לשמוע. אבל בשבועות האחרונים, גיליתי שאבא צודק.

     

    כשנטע ליבנה, עורך "ידיעות אחרונות", התקשר אליי, בדרך חזרה מהלוויה של האיש היקר והמקסים, המואר והמאיר, העיתונאי נח קליגר ז"ל, והציע שנצא לראות כמה שורדי שואה עם מספרים על היד חיים עדיין בארץ – לא ידענו שהמשימה תהיה כל כך מורכבת.

     

    מספרים על היד קועקעו בעיקר, להוציא מאות בודדות של מקרים, באושוויץ. לקעקועים היו סדרות שונות. המספר והסימן או האות – העידו על הזמן בו הגיע הניצול למחנה.

     

    כך למשל, סדרה של האות A לגברים יהודים התחיל באמצע חודש מאי והסתימה ב־24 באוגוסט. היא כללה מספרים מ־1 עד 20 אלף. B לגברים מ־3 ביולי 44' עד נובמבר 44', מ־1 עד 14,897 אלף. היו תקופות שבהן לא כל האסירים היהודים קועקעו. אני זוכרת שכנערה ידעתי לזהות מי הגיע מתי לאושוויץ לפי המספרים. למי צריך לעשות כבוד גדול, כיוון ששהה במחנה הרבה הרבה זמן.

     

    הטלפונים הראשונים היו כמעט טבעיים במסע כזה: יד ושם, מרכז הארגונים לניצולי השואה. מדריכים במסעות לפולין. היסטוריונים. אמרו לנו שמדובר בקומץ. היו שהעזו לחרוץ שמדובר בעשרות בודדות. ספורים. התחלנו לחפש. בארגונים השונים של שורדי השואה, הרבה פעמים כבר אין מי שיענה לטלפונים. חיפשנו בבתי אבות. גם שם, ברובם, כבר אין. נעזרנו בשורדים. שיטת "חבר מביא חבר". לא כולם רצו להתראיין. לא כולם יכלו להתראיין. חלקם חולים, כבר סיעודיים. מצאנו גם שורדי שואה עם מספר על היד, שלצערנו לא הספקנו לראיין.

     

    מישהי שאלה אותי בשיחת הטלפון הראשונה שלנו, אם גם אני הייתי במחנה ריכוז. לרגע אחד של שתיקה, בין השאלה שלה לתשובה שלי, בדמיון, יכולתי סוף סוף להבין מה היה שם ומה עבר עליהם.

     

    לא רק מי שיש לו מספר על היד היה בשואה. אבל המספר על היד, כמו אושוויץ, הפך לסמל. האנשים שמצאנו הם פסיפס ישראלי, דתיים וחילוניים, עירוניים וקיבוצניקים, שמאל וימין, ותיקים יותר ופחות. מכל רחבי הארץ. מאפיקים בצפון עד באר שבע בדרום.

     

    צעירת המשתתפות בפרויקט הגיעה לאושוויץ בגיל ארבעה חודשים. המבוגרת ביותר, היום בת 103. כולם קמו מאפר. הקימו משפחות, בנו בית. הסיפור שלהם הוא לא על השואה. הוא בעיקר על התקומה. הם אנשים אופטימיים. בין השורות, יש גם כתב אישום לחברה הישראלית שדחתה אותם כשהגיעו.

     

    המסע אל מאחורי המספרים לא היה יכול לקרות בלעדי המאמץ העילאי שלהם. הם גיבורי הסיפור. לרבים מהם קשה לדבר ולשתף ולהיחשף. אבל הם הסכימו. כדי שגם בעוד עשרים שנה, אנחנו נדע על אושוויץ.

     

    יש ביניהם שלא זוכרים את המספר בעל פה. אחרים יודעים להגיד אותו בגרמנית גם מתוך שינה. ויש שבכל השפות. כמו אבא.

     

    במספר שקעקעו הנאצים על זרועו השמאלית של אבי, מקופלים כל הערכים שהנחיל לנו אבא: שמחה ותקווה ובעיקר – אהבת האדם.

     

    תומי שחם (שוורץ)

    בן 85 | B 14295

    תומי שחם נולד בניטרה, סלובקיה. נשלח לאושוויץ־בירקנאו באוקטובר 44', אחרי חודש בגטו. שוחרר ב־27 בינואר 1945, עם כניסת הצבא האדום למחנה. ביום השחרור צילם צלם סובייטי סרט שמתעד את האירוע. מתוך הסרט נלקחה תמונה של 12 ילדים עומדים בין גדרות המחנה. הצילום הפך לאחת מתמונות השואה המפורסמות. תומי הוא הילד עם הכובע בצידה השמאלי של התמונה. עלה לארץ ב־1949. היה קצין ספורט בנח"ל. למד בווינגייט, היה מורה לספורט בהדסים, סגן מנהל הדסים ורכז ענף אתלטיקה בישראל. נשוי, אב לשלושה וסבא לנכדים. מתגורר בהרצליה.

     

     

    תומי שחם (שוורץ) | צילום: אביגיל עוזי
    תומי שחם (שוורץ) | צילום: אביגיל עוזי

     

    המלחמה: "כשהייתי בגיל שש, הגרמנים נכנסו לסלובקיה. הייתי בכיתה א'. התפעלנו מהעוצמה של הגרמנים. עד אוקטובר 44' היינו בבית, ואז נלקחנו לאושוויץ".

     

    אושוויץ: "גשם וחוטי תיל ומוזלמנים שהסתובבו רזים לגמרי, בלי חיים, בלי בשר, רק עצמות. הייתי בן עשר וחצי. לא חשבתי. לא היה זמן לחשוב".

     

    אמא: "הכניסו אותנו לאולם גדול. כל הילדים וכל האמהות. אני חושב שהיו שם 150 ילד ומאה אמהות. ואז נכנסו הגרמנים, עם המשטרה היהודית שהייתה ממונה על הדברים האלה, ובכוח דחפו את האמהות החוצה. 150 ילדים רצים לתוך הדלת וצועקים, 'אמא אמא אמא' ובוכים".

     

    גרמניה: "יש לי בת בברלין. למדה בגרמניה, הכירה בחור גרמני, התחתנה ויש להם שני ילדים יהודים. לקחתי את החתן הגרמני שלי לסיור באושוויץ, גם את הוריו. פעם ראשונה הייתי בגרמניה ב־1975. נסענו ברחוב שהיה בו אין כניסה עם רכב, פרט לדיירים, ואמרתי, 'אני נכנס'. אני מוכרח לעשות משהו נגד. אישה פתחה את החלון וצעקה עליי, ועניתי לה, 'אני מחרבן עלייך. אני לא מפחד ממך'".

     

    המנגנון: "מצאתי מנגנון שאני מספר כאילו על ילד אחר. הסיפור שלי מתחיל בזה שאני בחרתי בחיים, ואני אומר, 'אני מספר לכם סיפור לא כדי שתבכו, אלא כדי שתבינו ותדעו מה עבר על ילד בן עשר, עד שהגיע הלום. ומה זה 'ובחרת בחיים'".

     

    בת שבע דגן

    בת 94 | 45554

    בת שבע דגן נולדה בלודז', פולין, כאיזבלה רובינשטיין. מתוך תשע אחיות ואחים שרדו בת־שבע ושלושה מאחיה, שניים שנמלטו לרוסיה ואחד שעלה לארץ לפני המלחמה. דגן הייתה בגטו ראדום. במאי 1943 נשלחה לאושוויץ־בירקנאו, צעדה בצעדת המוות והייתה במחנות רוונסבריק ומלכוב. שוחררה במאי 1945 ועלתה לארץ באותה שנה. דגן היא אשת חינוך, פסיכולוגית, סופרת ויקירת העיר חולון. חלוצה בכתיבה לילדים על השואה ("מה קרה בשואה", "צ'יקה הכלבה בגטו"). אלמנה, אם לשני בנים, סבתא לעשרה נכדים ול־25 נינים. "המשפחה שלי היא הנקמה הטובה ביותר", היא אומרת.

     

     
    בת שבע דגן | צילום: אביגיל עוזי
    בת שבע דגן | צילום: אביגיל עוזי

     

    הישרדות: "מי שידע לסבול היו לו סיכויים ומי שלא ידע לסבול, הייתה לו בחירה בין חיים ומוות. והיו גם הרבה התאבדויות. מי שלא רצה לחיות שם את הידיים על הגדר המחושמלת וגמר את החיים. אני רציתי לחיות ולספר לעולם כולו".

     

    שואה לילדים: "הייתי גננת. הילדים שאלו למה יש לי מספר וחיפשתי מה לענות להם. ללמד ילדים על שואה זו חובה. כל ילד, בהתאם לשלב ההתפתחותי שלו".

     

    אושוויץ־בירקנאו: "עבדנו שמונה בנות במיון חפצי הקורבנות. ידעתי על חיסול גטו לודז' כי מצאתי צילומים של המורים שלי. החזקתי בידיים שלי חפצים של אנשי לודז', מה שלבשו. מעילים, פרוות, תחתונים, גופיות, כל מה שהבנאדם צריך. עבדתי קרוב לקרמטוריום ארבע. היו שם חלונות גבוהים. דרך החלונות זרקו ציקלון בי. שמעתי יללות בכי ואחר כך שקט, מפני שכולם הורעלו. ראיתי איך מוציאים את הגויות ושמים על הערימה, לפני השער".

     

    אימהות: "הילד הבכור שלי נולד ב־1952. ההיריון היה חוויה גדולה מפני שבאושוויץ לא הייתה וסת. היא נעלמה. לא ידעתי אם אני אוכל ללדת. הבנות דיברו על זה, גם באושוויץ. נשים שעשו בהן ניסויים קיבלו לפעמים לחם לבן. האסירות היווניות היו אומרות בלדינו, 'לחם לבן, אבל לא יהיה ילד'".

     

    נפתלי (טולק) אריאן

    בן 93 | 74005

    נפתלי אריאן נולד בקרקוב, פולין, ונשאר יחיד לאחר שהוריו ושתי אחיותיו נספו. "היינו שלושה ילדים, הורים, מה נשאר? נפתלי", הוא אומר. בתחילת המלחמה, אחרי שהחרימו את רכושם, עבר נפתלי עם משפחתו לעיירה סקלה. בהמשך היה במחנות עבודה קטנים עד שנשלח למחנה פלאשוב. בפברואר 44' נשלח לאושוויץ ומשם למחנה גלייביץ. בינואר 45' יצא לצעדת המוות עד מחנה בוכנוולד, שם שוחרר באפריל 45'. בשנת 49' עלה לישראל, עבד בעמידר ובשיקום שכונות. אלמן, אב לשלושה ילדים, סב לשבעה נכדים וארבעה נינים. מתגורר בחולון.

     

     
    נפתלי (טולק) אריאן | צילום: אביגיל עוזי
    נפתלי (טולק) אריאן | צילום: אביגיל עוזי

     

    מכות: "בפלאשוב קיבלתי מכות עד זוב דם, כי ניסיתי לגנוב תפוחי אדמה. כל הגוף היה מלא פצעים מוגלתיים, ולא פציתי פה".

     

    המספר: "המספר הפך לשמי הרשמי כשהייתי במחנה. בקיצור קראו לי 005. את הקעקוע עשה אסיר פולני. כששמע שאנחנו מקרקוב הוא אמר, 'אני אעשה לכם מחווה, אעשה לכם מספרים קטנים, שלא יבלטו'. קיבלנו מספרים קטנים ומאוד סימטריים".

     

    סבתא: "באוגוסט 42' קיבלנו הוראה להתייצב בכיכר השוק. מי שלא יגיע יוצא להורג. הביאו עגלות עם סוסים כדי להעביר אותנו לתחנת הרכבת. היה צריך לעלות על העגלות בריצה. סבתא לא יכלה לרוץ. ניגש אליה פולני, משתף פעולה עם הנאצים, שלף אקדח וירה שתי יריות. אנחנו רואים איך סבתא מקבלת שני כדורים בצוואר. היא חזרנו אלינו. אנחנו עוד עמדנו. ניגש אליה הפולני, הצמיד לה אקדח לרקה וירה. היא צנחה ומתה. יש לי את זה עד היום מול העיניים שלי. אני לא יודע אפילו איפה סבתא שלי קבורה. כל המשפחה, אני לא יודע. כשאשתי נפטרה לפני ארבע שנים, ספדתי לה. אמרתי, 'זכיתי לקבר שאוכל לבכות עליו'. עד אז לא היה לי קבר של משפחה". 

     

    יוסף שביאטוביץ

    בן 96 | 161702 

    יוסף שביאטוביץ נולד בפרושוביצה, פולין. היה בגטו קרקוב ובמחנות בעבודה בפלאשוב ובשבניה. בנובמבר 1943 נשלח לאושוויץ־בירקנאו ומשם לפירסטנגרובה לעבודה במכרה פחם. בינואר 1945 יצא לצעדת המוות. היה במחנה דורה ובמחנה עבודה נוסף ושוחרר בברגן־בלזן. שביאטוביץ שרד יחד עם אחותו. אמו ושני אחיו נספו (אביו נפטר כשהיה בן שלוש). בברגן־בלזן פגש שביאטוביץ את רעייתו, פלה ציפורה סומר ז"ל, בעצמה ניצולת אושוויץ, והשניים נישאו בברגן־בלזן.

    הוא עלה לארץ ב־1948, עבד בנגרות, וחי 23 שנה בארה"ב. שביאטוביץ אלמן, אבא לשני ילדים וסב לשישה נכדים ושבעה נינים. הוא מתגורר בגבעת שמואל.

     

    יוסף שביאטוביץ | צילום: אביגיל עוזי
    יוסף שביאטוביץ | צילום: אביגיל עוזי

     

    הפחד שלא עוזב: "לספר כל פרט ופרט זה בלתי אפשרי. מי שלא היה לא יבין. גם אני לא מבין. אני מתחיל לדבר ואני בוכה. היינו בקרון. לא תכף לבירקנאו, אלא הלוך־חזור עם הרכבת. להעניש אותנו. הפחד עזב אותנו. לוקחים פרות לשחיטה. מה הפרה יודעת? ככה היה איתנו. לא ידענו מה זה בירקנאו, מה זה אושוויץ. אומרים, 'הלכתם כל כך קל'. הלכנו קל כי הם היו חכמים. יש מוזיאון באושוויץ, עם מזוודות. הם אמרו, 'תיקחו לכם דברים הכי טובים, אתם הולכים לעבודה, תרשמו את הכתובת על המזוודה'".

     

    אושוויץ־בירקנאו: באנו לבירקנאו. צעקות, אנשי אס־אס עם כלבים צעקו לעברנו, 'ראוס, ראוס'. קפצנו כמו עיזים מהקרונות. והחיים התחילו. יהודים בבגדי פסים דיברו ביניהם יידיש. אמרו, 'שיראו איפה שהם הולכים'. הצביעו למעלה, הרמנו את העיניים לארובות, לסירחון של העצמות. וכבר הבנו מה קורה".

     

     

    שביאטוביץ והכתובה מיום חתונתו לפלה ציפורה סומר ז"ל בברגן־בלזן | צילום: אביגיל עוזי
    שביאטוביץ והכתובה מיום חתונתו לפלה ציפורה סומר ז"ל בברגן־בלזן | צילום: אביגיל עוזי

     

    ברגן־בלזן: "לעומת ברגן־בלזן, אושוויץ היה פנסיון. כי באושוויץ היה נקי. ניקו את השטח. בברגן־בלזן דרכנו על מתים. אחרי השחרור הלכנו אני וחבר, והוא אומר לי: 'יוסל, תעצור. נדמה לי שאני שומע שקוראים אותך'. אמרתי לו אני לא שומע כלום. אתה לא רואה, כולם מתים. הוא ביקש שנחזור ובאמת חזרנו וראינו אישה שצעקה בשמי. לא ידעתי מי היא אז שאלתי אותה מה היא רוצה. ואז היא אמרה את השמות של אמא שלי והאחים. זאת הייתה אחותי, חנה. ואני לא הכרתי אותה".

     

    הכתובה: "התחתנו אחרי שחרור הבריטים, על־ידי הרבנות בברגן־בלזן. הכתובה שלנו בצד אחד בעברית ובצד אחר באנגלית. היינו נשואים 65 שנה".

     

    מלכה זקן

    בת 91 | 79679

     

    מלכה זקן נולדה בארטה, יוון. אלמנה, אמא לשלושה ילדים, סבתא לנכדים ולנינים.


     

     

    מלכה זקן | צילום: אביגיל עוזי
    מלכה זקן | צילום: אביגיל עוזי

     

    אמא: "אמרתי לבנות במחנה שאני רוצה את אמא שלי. הייתי קטנה, בת 12. אמרו לי: אמא שלך שרפו אותה. אין אמא עכשיו. אמא שלך נהייתה אפר כבר. הם לקחו את אמא שלי ישר לתנור ואנחנו הלכנו למקום אחר".

     

    עבודה: "הייתי עומדת ומקפלת בגדים. בגדים שאנשים הביאו מהבית. מרומניה, צרפת, מכל מקום הם באו. הם אמרו לי, 'תקפלי בגדים ותשימי פה ויבואו לקחת'. אני פותחת את המזוודות, אני מקפלת את הדברים ובאים לוקחים מקופל. הייתי כל הזמן בפחד ובבכי. מי הולך שם בגיהינום של אושוויץ ואין לו פחד?"

     

    גזים: "פעם אחת לקחו אותי בתוך הגזים פנימה. רצו להרוג אותי. ראיתי שני גרמנים מדברים. לא שמים לב. לקחתי את הרגליים ויצאתי החוצה. הייתה ערמה של בגדים. נכנסתי בערימת הבגדים, בפנים־בפנים. ואחד אומר לשני: תראה, משהו נושם שם. אז השני אומר לו לא, הבגדים נופלים".

     

    מכות: "מכות, מכות, אין מילים; שרשרת עבה בתוך מקל ותכופפי את הגב ונותנים לך מכה. אני יש לי גב שבור. לכמה רופאים הלכתי, אמרו אין מה לעשות גברת, את קיבלת הרבה מכות".

     

    אהבה: "לפני שהתחתנתי אמרו לבעלי: אל תיקח אותה. היא לא תביא ילדים, בטח הוציאו להם הכל מבפנים שם במחנות. אפילו שלא נגעו בי. בעלי אמר, 'אני אוהב אותה ואני אקח אותה'". 

     

    צבי דוד (דריו סוויט)

    בן 92 | 137142

    צבי דוד נולד בסלוניקי, יוון. שרד עם אחיו ואחותו, הוריו ושתיים מאחיותיו ניספו. במארס 43' נלקח לגטו בסלוניקי. למחרת נלקח לעבודות כפייה (בניית מסילות רכבת) באזור תיבס ביוון. אחרי חצי שנה חזר לגטו, משם נשלח לאושוויץ־בירקנאו. משם נשלח לעבודות כפייה בוורשה. צעד בצעדת המוות לדכאו, "יצאנו מוורשה 3,000 איש והגענו לדכאו 500". נשלח למחנה עבודה ליד מילדורף ושוחרר ב־30 באפריל 1945, כשהרכבת עליה היה נעצרה. עלה לארץ בשנת 1947 אחרי ששהה במחנה מעצר בקפריסין. עבד בשב"כ ובמוסד. אלמן, אב לשני ילדים וסב לשלושה נכדים. מתגורר בתל־אביב.

     

     

    צבי דוד )דריו סוויט( | צילום: אביגיל עוזי
    צבי דוד )דריו סוויט( | צילום: אביגיל עוזי

     

    הרמפה: "התחילו לרכז אותנו. אמרו, 'הילדים והזקנים ייסעו במשאיות היות והמחנה במרחק שלושה קילומטר. אלה שאנחנו בוחרים, יילכו ברגל'. את אחי שלחו ימינה ואותי שמאלה, עם הילדים והזקנים. אחי צעק לי, 'אתה לא יכול ללכת שלושה קילומטר ברגל? תבוא איתי'. הוא הציל אותי. את זה אני לא יכול לשכוח. כל מה שהבאתי נשאר בקרון. עשו לנו מקלחת, נתנו לנו את הבגדים עם הפסים ועשו לנו קרחת, די־די־טי והמספר. אני הייתי אחרי אחי, אז לו היה 137141 ולי היה 137142. נאלצנו ללמוד את המספר בגרמנית ופולנית, והכניסו אותנו לבלוק, לבידוד.

     

     

    דוד אוחז בתמונה של אשתו נינה ז"ל )בעיגול מימין(, כילדה באמסטרדם ליד אנה פרנק )בעיגול משמאל עם הכובע הלבן( | צילום: אביגיל עוזי
    דוד אוחז בתמונה של אשתו נינה ז"ל )בעיגול מימין(, כילדה באמסטרדם ליד אנה פרנק )בעיגול משמאל עם הכובע הלבן( | צילום: אביגיל עוזי

     

    "השבועיים האלה היו גיהינום. היו פותחים ראשים עם נבוט, גם יהודים שהיו ותיקים מאיתנו. לא היה אכפת להם כפי שלי לא היה אכפת יותר מאוחר, גונב כדי לשרוד, או דוחף מישהו בשלג כדי שייפול ואקח ממנו את הלחם. היינו אדישים".

     

    הצעדה: "הגענו לגשר. אנשים, בלי מחשבה, קפצו לנהר. המים הפכו אדומים".

     

    כצאן לטבח: "בן־גוריון הכריז על גיוס כללי. עמדתי בתור עם עולים חדשים. עומד בראש השורה צוציק כזה, פלמ"חניק עם מכנסיים קצרים. הגיע התור שלי. הוא אומר, 'עוד אחד שהלך כצאן לטבח'. התחלתי לתת לו פליקים בכל הכוח. הכניסו אותי לכלבוש ולמחרת שייקה גביש שפט אותי. אמרתי לו, "עמדנו בתור, אז הצוציק אמר לי 'הלכת כצאן לטבח'. שייקה גביש אומר, 'מה עשית לו?' אמרתי 'נתתי שני פליקים'. הוא אמר, 'מצוין. אנחנו מחפשים אנשים כמוך'".

     

    רות שרון לוי

    בת 75 | A 2007038

    רות שרון לוי נולדה בנובה מסטו, סלובקיה, ב־21 במאי 1944. הייתה בגטו טרזין, ומשם נשלחה לאושוויץ עם אמה ואחיותיה. רות ואמה נלקחו על ידי יוזף מנגלה לבלוק 10, בלוק הניסויים הרפואיים. ב־27 בינואר 1945 רות שוחררה מאושוויץ, וארבע שנים לאחר מכן עלתה לארץ עם הוריה ואחיותיה. היא למדה בטכניון, וכיום עוסקת בציור. אלמנה, אמא לשני ילדים וסבתא לארבעה נכדים ונינה.

     

     

    רות שרון לוי | צילום: אלעד גרשגורן
    רות שרון לוי | צילום: אלעד גרשגורן

     

    תינוקת: "אני חושבת שאני הכי צעירה שיש לה מספר על היד. הייתי בת ארבעה חודשים כשעשו לי את המספר. הגרמנים לא תיכננו שאני אחיה. חשבו שיהרגו אותי אחרי יום־יומיים. שמו אותי על ערמת גוויות ואני צרחתי. ובלילה אמא לקחה אותי, עטפה אותי בסמרטוט של מטבח, שמה אותי מתחת לחולצה עם הציצי שלה בפה וככה שרדתי. פעם אחת, כשהיינו במחנה, אמא הלכה להתקלח והשאירה אותי בידיים של פולנייה. כשהיא חזרה האישה ששמרה עליי, אמרה לה: 'מי שהלך להתקלח אתמול לא חזר. בשביל זה רציתי להחזיק את התינוקת שלך. כי התינוקת שלי נפטרה'.

      

    "פעם אחרת אישה ביקשה מאמא שלי שתניק גם את התינוק שלה, כי לא היה לה חלב. אז אמא שלי הניקה את התינוק שלה תמורת חצי פרוסת לחם. אחרי יומיים התינוק שלה נפטר, אז היא אמרה לאמא: 'את הלחם נתתי ואת התינוק גם נתתי'. זה לא פשוט לגדול על סיפורים כאלה".

     

     

    "הייתי תינוקת בת ארבעה חודשים, אני חושבת שאני הכי צעירה שעשו לה מספר על היד". רות שרון־לוי | צילום: אלעד גרשגורן
    "הייתי תינוקת בת ארבעה חודשים, אני חושבת שאני הכי צעירה שעשו לה מספר על היד". רות שרון־לוי | צילום: אלעד גרשגורן

     

    החזרה לאושוויץ: "לפני 20 שנה נסעתי לאושוויץ. זה היה מחריד. התיישבתי ליד בלוק עשר ובכיתי".

     

    המספר: "זה לא פשוט לגדול עם מספר על היד. כילדה קטנה בבית ספר, היו שואלים אותי 'זה מספר טלפון?' 'למה עשו לך?', 'לא היית טובה?' וגם אמרו: 'ההורים שלך חלשים. אבא שלי לא היה נותן שיעשו לילד שלו מספר'".

     

    הנצחה: "לפני כמה שנים בא אליי נער בן 15 אחרי שהוא שמע הרצאה שלי. הוא אמר, 'אני רוצה לגעת במספר שלך'. אז נתתי לו לגעת. הוא סיפר שסבא שלו לא מרשה לו לגעת במספר שלו. אבל אני נתתי ואני לא אשכח את זה לעולם".

     

    דב לנדאו

    בן 91 | 161400 

    דב לנדאו נולד בבז'סקו, פולין. כל משפחתו הושמדה, הורים ושלושה אחים. לנדאו היה בגטו בבז'סקו ובגטו בוכניה, עד פינויו של הגטו. הוא נשלח למחנה עבודה בשבנייה. משם, ב־5 בנובמבר 1943 הגיע לאושוויץ־בירקנאו. אחרי חודש וחצי בבירקנאו נשלח ליבישוביץ לעבודת כפייה במכרות פחם. כעבור שנה יצא לצעדות המוות. הגיע למחנה בוכנוולד, שם עבד כשלושה חודשים במחצבת חצץ. הוא שוחרר באפריל 1945, עלה לארץ, לחם בגוש עציון ונפל בשבי הירדני. במשך השנים עבד באל על ובמכס.

    לנדאו אלמן, אב לשלושה ילדים, סב ל־15 נכדים ולנינים. מתגורר בתל־אביב.

     

     

    לנדאו ומכנסי האסיר שלו מבוכנוולד: המספר שאותו קיבל בבוכנוולד שונה מהמספר שקועקע על זרועו באושוויץ | צילום: דנה קופל
    לנדאו ומכנסי האסיר שלו מבוכנוולד: המספר שאותו קיבל בבוכנוולד שונה מהמספר שקועקע על זרועו באושוויץ | צילום: דנה קופל

     

    הימים הראשונים: "כשפרצה המלחמה ראיתי איך הגרמנים נעים מכיוון קרקוב לטרנוב דרך חלונות הבית שלי, על אם הדרך. שבועיים אחרי זה ראיתי שהגרמנים נכנסו לעיר והציתו את בית הכנסת הגדול מול חלונות הבית שלנו. אש בערה כל היום וכל הלילה".

    בירקנאו: "הגעתי לבירקנאו. מנגלה בחר בי ללכת לצד ימין. אבא היה איתי. מתוך 4,500 איש בטרנספורט הגדול הזה, נבחרו 932 גברים ו־395 נשים. היתר הלכו לקרמטוריום, לנגד עיניי".

     

    אבא: "אבא נפרד ממני אחרי חמישה חודשים של עבודה בפחם ביבישוביץ. עבדנו יחד עבודת פרך, 350 מטר במעבה האדמה. הוא חלה. הרגליים שלו התנפחו. הוא אמר לי 'אני לא יודע אם אי פעם נתראה'. הוא בירך אותי והוסיף 'אתה תינצל. בקשה אחת יש לי אליך, שתישאר יהודי".

     

    אלוהים: "כל זמן שהייתי בצרה ובמצוקה, ביקשתי מהקדוש ברוך הוא שיושיע אותי. ראיתי שאני עובר מדחי לדחי, ממחנה למחנה. ושורד. זה לא היה בכוחות עצמי. זה הכל משמיים".

    הבטחה: "לקחתי על עצמי, כל זמן שהנשמה בקרבי ואני יכול ומסוגל, בני ובנות הארץ יידעו מה עוללו לנו הגרמנים בשואה".

     

    בניקו גיחון

    בן 97 | 137010

    בניקו גיחון נולד בסלוניקי, יוון. שרד יחד עם אחותו. הוריו וחמישה אחים ואחיות נספו. גיחון היה חודשיים בגטו בסלוניקי, נשלח לשבעה חודשי עבודה בכפייה, חזר לגטו בסלוניקי ומשם נשלח לאושוויץ־בירקנאו. היה בצעדת המוות ובמחנה דכאו. שוחרר במחנה מילדורף באפריל 1945. ב־1948 עלה לארץ לאחר שהייה במחנה מעצר בקפריסין. גיחון מתגורר ברמת־גן, אלמן, אב לשלושה בנים (אחד מבניו שירת בשייטת 13 ונפטר אחרי השירות הצבאי), סב לנכדים ולנינים.

     

     

    בניקו גיחון | צילום: אביגיל עוזי
    בניקו גיחון | צילום: אביגיל עוזי

     

    אלברטו: "מהגטו הסיעו אותנו בטרנספורט לכיוון אתונה. עבדנו בהרים. שם הוציאו להורג את חבר שלי, אלברטו. הוא ניסה לברוח, תפסו אותו והיכו אותו, העמידו אותו ליד בור. אמרו לנו 'זה מה שקורה למי שרוצה לברוח'. והביאו ארבעה גרמנים עם רובים שירו בו. ראינו איך הוא מחזיק מעמד קצת, ואז מתכופף ונופל ונכנס לבור".

     

    תקווה: "כל הזמן אמרו לנו 'תגמרו פה את העבודה, המשפחות שלכם מחכות לכם'. חזרנו לגטו אחרי שבעה חודשים. דבר ראשון חיפשתי את אבא ואמא. אחר כך נודע לנו מה עשו להם. חיסלו אותם והביאו לבית הקברות של היהודים".

     

    בדרך לאושוויץ־בירקנאו: "היינו שמונים איש בכל קרון. שמו בתוך הקרון חבית ריקה ונתנו קונסרבים מלוחים של סרדינים. המים נגמרו. התחלנו לסבול. עד שהחבר'ה התחילו להשתין בכוס פח שנתנו לנו. היינו שמים בחלון הקטן של הקרונות את השתן, שיתקרר והיינו שותים".

     

    עבודה: "בבירקנאו הייתי בקומנדו בנייה. עבדתי בכל מיני עבודות. הקרונות היו באים מלאים. אנחנו היינו לוקחים שקים של חמישים קילו מלט על הגב וסוחבים".

     

    ליאון: "קצת לפני השחרור הרגו את ליאון, אחי הגדול. הגרמנים הרגישו שהם מפסידים, אז התחילו לחסל אנשים עם רובים. אני קיבלתי כדור ברגל השמאלית. למזלי כמה שעות אחר כך כבר שוחררנו. אבל לאון לא יצא מזה".

     

    מסר: "תשמחו שיש לנו מדינה". 

     

    דוד זלץ

    בן 90 | 107939 

    דוד זלץ נולד בברלין, גרמניה. בגיל 13 הלך לחפש את אמו שנשלחה לאושוויץ במשרדי הגסטפו. נשלח למחנה עבודה ומשם לאושוויץ. היה בבירקנאו ובבונה־מונוביץ' (אושוויץ 3). בינואר 45' יצא לצעדת המוות, מאושוויץ לוודז'יסלאב ומשם ברכבת לברלין. הועבר למחנה העבודה דורה־מיטלבאו. המחנה הופצץ ונפגע והוא הצליח להימלט. כעבור זמן קצר הסתיימה המלחמה. בשנת 46' עלה לארץ. אב לשניים וסבא לשניים, מתגורר בגבעתיים.

     

     

    דוד זלץ | צילום: אביגיל עוזי
    דוד זלץ | צילום: אביגיל עוזי

     

    סלקציה: "עשו סלקציה. הצגתי עצמי כחשמלאי. לא ידעתי כלום על חשמל. עמדתי על קצות האצבעות ואמרתי שאני בן 17, למרות שהייתי רק בן שלוש עשרה. לקחו אותי לעבודה. לא הייתי בעל מקצוע, הייתי ילד. היה לי מזל".

    המספר: "ניסיתי למחוק את המספר, מיד. אמרתי 'אני מסומן, אוי ואבוי לי'. לא לקחתי בחשבון שהם עושים ביקורת. קיבלתי מכות וכתבו את הספרה שטישטשתי מחדש".

     

    עזרה: "היה חייט, הינץ קובלסקי, החייט של מפקד המחנה. הייתה לו אפשרות לאכול במגורים של אנשי האס־אס אסור היה לו להוציא משם אוכל, אבל הוא תמיד דאג להביא לי משהו".

     

    עלייה: "הייתי בהגנה. לכולם היו משפחות ואני היית לבד. לא היה אכפת לי למות. אמרתי 'אם אנשים כמוני לא ילכו, מי ילך?'"

     

    הדור הבא: "לדור הזה יש את הפריבילגיה לשמוע את הסיפורים בגוף ראשון, ממי שהיה שם. לדור הבא כבר לא יהיה מי שיספר. אנחנו הולכים ונעלמים. כל זמן שאני בחיים והראש עובד, אני אספר. וחשוב לי שיבואו לשמוע". 

     

    חנה סנדובסקי

    בת 93 | A 14147

    חנה סנדובסקי נולדה בסטרחוביצה, פולין. הייתה בגטו בסטרחוביצה, ב־1940 נלקחה למחנה עבודה ובאוגוסט 1944 נשלחה לאושוויץ־בירקנאו ושרדה את צעדת המוות. ב־9 במאי 1945 שוחררה בגבלנץ. כל משפחתה הושמדה: הורים, אח ואחות. ב־1946 עלתה לארץ. סנדובסקי מתגוררת בחיפה, אלמנה, אם לבת וסבתא לנכדה. בן נוסף שהיה לה נפטר.

     

     

    חנה סנדובסקי | צילום: אלעד גרשגורן
    חנה סנדובסקי | צילום: אלעד גרשגורן

     

    אקציה: "את אמא ואחותי לקחו באקציה הכללית. לא אמרתי להן כלום. כאילו הרוח העיפה אותן. אחותי הקטנה, רק בת 6, אמרה לי ביידיש: 'גיי חנהל'ה, גיי', לכי, תצילי את עצמך. לקחו אותן לטרבלינקה. עד עכשיו אני מרגישה אשמה שעזבתי אותן, שלא הלכתי איתן יחד. זה על המצפון שלי. לקחו אותן ואני הלכתי לעבודה".

     

    ויי נישט חנה: "אבא נפטר במחנה עבודה. היה לו פצע עם מוגלה מתחת לבית השחי. ישבתי על המיטה שלו, נתתי לו את חתיכת הלחם שלי ובכיתי. הוא אמר לי 'חנהל'ה, ויי נישט, אל תבכי, אלוהים יעזור לי. ויי נישט חנהלה'. הוא נפטר כשהייתי בעבודה. זרקו את הבנאדם לבור כמו כלב. אחר כך אחי מת באושוויץ. לא ידעתי שהוא איננו. חייתי בשביל לפגוש אותו".

     

    היומיום במחנה: "הביאו אותנו לאושוויץ־בירקנאו בלי סלקציה. שלחו אותנו עם מכתב המלצה שאנחנו כוח עבודה. הלכנו לעבודה כל יום 15 קילומטר. עברנו מתחת לשלט 'ארבייט מכט פריי, העבודה משחררת'. ליד השער הייתה קבוצה של נגנים, והיינו צריכים ללכת לפי קצב הנגינה. שמאל ימין שמאל".

     

    שחרור: "נשארתי לבד בעולם. וכל כך הצטערתי שנשארתי. כל הזמן לא האמנו שנעבור את כל התלאות ונשרוד. אבל כשעברנו וראיתי שאני לבדי הצטערתי. לא הייתה שמחה".

     

    אימהות: אני חושבת ומקווה שהצלחתי להיות אמא רגילה. הילדים הבינו אותי".

     

    המספר: "היה לי בן דוד שאמר לי: "חנה, את ילדה צעירה, את ילדה טובה. כדאי לך להוציא את המספר הזה". התחלתי לבכות. אמרתי לו למה, מה עשיתי רע? לא עשו לי את זה בגלל שהייתי רעה".

     

     

    רחל חנן

    בת 90 | A 13561

    רחל חנן נולדה בעיירה וישו דה ז'וס בטרנסילבניה. שרדה עם שלוש אחיותיה ועם אחיה. הוריה, האחות הגדולה ושני האחים הצעירים נספו. ב־15 במאי 44', יום הולדתה ה־15, אחרי חודש בגטו, הגיעה לאושוויץ־בירקנאו. הייתה בבירקנאו חצי שנה. בהמשך הייתה במחנות עבודה שונים, הגיעה לברגן־בלזן ועבדה בבית חרושת לנשק. צעדה בצעדת המוות והייתה במחנה טרזינשטט, שם גם שוחררה ב־45'. עלתה לארץ שנתיים לאחר מכן. למדה עבודה סוציאלית והייתה מנהלת לשכות רווחה בעיריית צפת ובנשר. אלמנה, אמא לשני בנים, סבתא לארבעה נכדים וארבעה נינים. מתגוררת בחיפה.

     

     
    רחל חנן | צילום: אביגיל עוזי
    רחל חנן | צילום: אביגיל עוזי

     

    טרנספורט ראשון: "אמרו להגיע לרכבת. שמחתי כי אף פעם לא נסעתי ברכבת. עד שהגענו לתחנה וראינו איזו רכבת. דחפו אותנו. זקנים נפלו. אומרים שהיינו מאה איש בקרון. הרכבת הגיעה לבירקנאו. דלת נפתחה ולקחו את כל הגברים, בשנייה. לקחו את אבא. הוא לא אמר לנו שלום. אבא שלי, שהיה על ידי כל הזמן. הוא היה בהלם. אחר כך פתחו דלת עוד פעם והורידו את הנשים. אדם שעזר לי לרדת שאל ביידיש בת כמה אני. אמרתי שאני בת 15. הוא אמר: אל תגידי 15. את 18. מנגלה עם המקל הפריד בינינו. ארבע אחיות ובצד השני אמא עם שני ילדים קטנים. כעבור עשר דקות הורידו לי את הצמות. היו לי צמות יפות. וכולנו הסתכלנו להכיר מחדש את ארבעתנו".

     

    ייאוש: "אחרי חודשיים הייתה סלקציה. בחרו את אחותי הגדולה ואת זו שאחריה. אותי ואת אסתר הקטנה לא בחרו. אמרתי: 'אסתר, אני לא רוצה לחיות, אני זורקת את עצמי על הגדר החשמלית'. פתאום אני מסתכלת ימינה, רואה שיש עוד תור. אמרתי: 'אסתר, תתפשטי מהר, נעמוד עוד פעם'. ורצנו ועברנו. שמה נתנו לנו את המספר".

     

    אפס: "הייתי אפס אחרי השואה. למדתי בבית ספר סך הכל עד גיל 11. הייתי בלי הורים, בלי כלום. מה יכולתי להיות יותר מאפס? בתוך תוכי הייתי אפס. בכוחותיי החלטתי שאני לא מסכנה ולא נשארתי עם שנאה ודברים קשים. בניתי את עצמי מחדש".

     

    צבי איכנולד

    בן 93 | 134105 

    צבי הנריך הרשל איכנולד נולד בזביירצ'ה, פולין והוא השריד היחידי שנותר ממשפחתו בשואה.

    ביולי 1943 גורשה משפחת איכנולד מגטו בנדין שבדרום פולין והגיעה לאושוויץ־בירקנאו, שם הושמדו הוריו ותשעת אחיו של איכנולד. הוא נשאר באושוויץ עד לאוקטובר אותה שנה, בהמשך יצא למחנה העבודה פינפטייכן, ולאחר מכן שהה במחנה העבודה הסגור הרצבוק. לאחר ששרד גם את צעדת המוות, איכנולד יצא לחופשי ב־1945, בכפר הגרמני קייפרינג. במארס 1949 הוא עלה לארץ והתגייס לצה"ל. בישראל הקים איכנולד את חברת "ספרי חמד" המהווה היום חלק מ"ידיעות ספרים". את זיכרונותיו וקורות משפחתו תיעד בספרו "ממעמקים". איכנולד נשוי, אב לשלושה, סב ל־15 נכדים ולנינים, מתגורר בבני־ברק.

     

     

    צבי איכנולד | צילום: אביגיל עוזי
    צבי איכנולד | צילום: אביגיל עוזי

     

    בית קברות: "כשאני מבקר באושוויץ אני אומר שאני בא לבית הקברות של משפחתי. היינו עשרה ילדים, ונשארתי רק אני מכל המשפחה. כולם נספו באושוויץ. קצת אחרי שעליתי לארץ ראיתי ילדים קטנים משחקים ברחוב. בחישוב מהיר הסקתי שהם נולדו לאחר השואה. קינאתי בהם קנאה גדולה. קינאתי על שאינם יודעים דבר על ממלכת המוות, ועל טיבו של פצע עמוק מן הזמן".

     

    אמונה: "זו הייתה מלחמת הישרדות יומיומית. לא היה זמן בכלל לחשוב על משהו מלבד הקיום של אותו רגע. גם לא על הקב"ה. בסוף המלחמה הייתי במחנה של הצבא האמריקאי ושמעתי שיש בית כנסת במקום. כאחוז אמוק והתרגשות עזבתי הכל ורצתי להתפלל. אבל אחרי שש שנים של גטאות, מחנות השמדה, בלי הורים, בלי אחים, לקחתי את הסידור ליד, ושפתיי קפאו. לא הייתי מסוגל להודות לה'. היום אני יכול להודות לה', אז לא הייתי מסוגל. ולמרות הקשיים נשארתי באמונתי. יש מנהל לעולם, וגם כאשר עולות שאלות קשות ומרות אין אנו יודעים לחשב חשבונו של בורא עולם".

     

    תקומה: "בגיל 88 הגעתי לטקס הזיכרון בעיר בנדין, במקום בו שכן הגטו. היו שם קצינים וחיילי צה"ל וביקשתי מהם 'תנו לי להיכנס ולעמוד ביניכם'. קשה לתאר את התחושה. אני עומד בגטו, עם הצבא שלי, עם החיילים שלנו. מי שלא עבר את השואה, לא מבין את משמעותה של מדינת ישראל. היהודים היו הפקר, אפר האדם, כי לא הייתה לנו מדינה".

     

    תקווה: "תמיד שואלים אותי איך יכול להיות שהמשכתי הלאה, ואני עונה 'אני מאחל לכם שתעברו חיים שלמים בלי שתדעו כמה כוחות יש בכל אחד ואחד מכם'".

     

    דוד דוגו לייטנר

    בן 94 | B 14671
    דוד דוגו לייטנר נולד בנירג'האזה, הונגריה. ביוני 1944 הוא נשלח עם משפחתו לאושוויץ־בירקנאו אחרי חודש בגטו. בינואר 1945 יצא לצעדת המוות. היה במחנה מטהאוזן ובגונסקירכן. שם, בראשית מאי 1945, שוחרר. ב־1949 עלה לארץ והיה ממייסדי מושב ניר גלים. בשנת 2004 נמנה עם משיאי המשואות בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. נשוי, אב לשתי בנות, סבא לעשרה נכדים ולנינים.

     

     

    דוד דוגו לייטנר | צילום: אביגיל עוזי
    דוד דוגו לייטנר | צילום: אביגיל עוזי

     

    התחלה: "את הסיפור שלי אני מתחיל ככה: 'קוראים לי דוד לייטנר אבל כולם קוראים לי דוגו. לכל איש יש שם שנתנו לו הוריו ושנתנו לו מחנות ההשמדה. לכן לי יש עוד שם שהולך איתי מאז שאני בן 14 וחצי, והוא כתוב לי על הגוף: B 14671".

     

    שירים: "כל הזמן היינו שרים. תוך כדי עבודה. עבדתי בשייס קומנדו, קומנדו חרא, ביוב. קיבלנו מכלית ועברנו בין המחנות. אני עד הברכיים בתוך הצואה. ממלא דליים. מעביר מיד ליד לעשרים ילדים ושופכים במכלית. ואני כל הזמן שר! את הביוב שפכנו בין קרמטוריום 4 ל־5. לפני קרמטוריום 5 יש חורשה. אלפים מחכים שיתפנה מקום בשביל לרצוח אותם. ילדים, זקנים. שם הם יושבים.

    אנחנו יודעים מה מחכה להם. אז מנהל העבודה אמר: 'ילדים, עכשיו תשירו חזק'. ושרנו, כל כך חזק. רקדנו סביב למכלית, לנסות לעודד אותם, שלא יחשדו שהולכים לרצוח אותם".

     

    מנגלה: "ד"ר מנגלה עושה סלקציה. מביאים לו פטיש ומסמר, חתיכת קרש. הוא עושה 'שער כדורגל'. מי שיותר נמוך מהקרש העליון הולך. מנגלה הוא אלוהים. הוא קובע את המילים שאנחנו מתפללים ביום הכיפורים; מי יחיה ומי ימות. מילאתי את הנעליים באבנים כדי להיראות יותר גבוה והצלחתי לעבור. 25 ילדים, חברים שלי, לא עברו את הסלקציה. שמענו שלקחו אותם. אותנו סגרו בצריף. וצעקות מאמא, טאטא".

     

    משיח: "הולכים ברגל מבלוק 11 לקרמטוריום 5. אני יודע שאנחנו הולכים למות. אמא אמרה לי בבית 'דוביד, כשתהיה במצב קשה, תבקש שיבוא המשיח. ואני צועק למשיח 'תציל אותי. הולכים לרצוח אותי'. אבל המשיח - הוא לא בא. אנחנו נכנסים כ־500 ילדים לקרמטוריום 5. ומנגלה פתאום צריך ילדים לעבודה. עצור. ומה־500 ילדים בוחרים 50 ילדים. ואני ביניהם". 

     

    מאירק'ה קוטס

    B 7021

    מאירק'ה קוטס נולד בסטריקוב, פולין. היה בגטו לודז' מפתיחתו ועד סגירתו. נשלח לאושוויץ־בירקנאו. בינואר 45' יצא לצעדת המוות. היה במחנה דורה־מיטלבאו. שוחרר בברגן־בלזן באפריל 45'. שריד יחיד ממשפחתו. הוריו, רצה וזאבל, ואחיותיו חנה, ציפורה, רבקה, רחל ורייזלה – נספו. ב־1948 עלה לישראל והתגייס לצה"ל. היה מחלוצי תמנע. ניהל מחצבות והיה מומחה לחומרי נפץ.

     

     

    מאירק'ה קוטס ביקש לצלם רק את המספר שעל ידו | צילום: דנה קופל
    מאירק'ה קוטס ביקש לצלם רק את המספר שעל ידו | צילום: דנה קופל

     

    רוחב היריעה: "אפשר לכתוב אנציקלופדיה. להתחיל לספר כל דבר - זה לא ייגמר. אני הלא הייתי בגיהינום ובכל הסניפים שלו".

     

    בירקנאו: "אני מתחיל לספר את התחלת הנסיעה מלודז' לבירקנאו, אחרי ארבע שנים של צום. לקחו לנו כבר את ההורים, את האחים, את הנשמה. כבר צלו את הבנאדם מכל הכיוונים. לפנות ערב העמיסו אותנו על חשמלית. הביאו אותנו לרכבת, נתנו מים וחילקו איזה לחם לדרך. בבירקנאו פתחו את הקרונות. לא צעקו, לא הרביצו. הייתה שלווה. עמדו חיילים, והיה קצין אחד גבוה, אני זוכר אותו עד עכשיו, וכל הזמן הוא הראה עם האצבע בכיוון שמאל־ימין, ימין־שמאל. לפניי עמד בן אדם אחד שנעצר. הוא מראה לו עם האצבע, והוא לא ממשיך. כולם הלכו, הלכו, הלכו, אבל הוא נעצר ואמר 'אני מומחה בעבודות חפירה'. הקצין ענה לו: 'אז תתפגר פה'. סידרו אותנו בחמישיות והובילו לצריף, שם התפשטנו. נשארנו עירומים. מהצריף יצא פרוזדור ובו כיסאות וספר עם מכונת גילוח. ואז הספר הזה שאל אותי מאיפה אני בא. אז אמרתי. הוא אמר: 'אתה יודע, גם אני משם. איפה אבא שלך?'. עניתי, 'הוא לא הגיע לפה, הוא כבר איננו'. והספר ענה לי 'יותר טוב לו'. זאת הייתה קבלת הפנים שלי".

     

    השמדה: "לא ידענו שמשמידים בני אדם. היינו תמימים. כשעמדנו וראינו גושי אש גדולים יוצאים מהארובות, אמרו לנו שפה, מעבר לגדר, מסיקים את הקטרים שהביאו אותנו, שיוכלו להחזיר אותנו בדרך חזרה".

     

    טרנספורטים: "בקרונות שלושת־רבעי, בלי גגות, בשלג. כשאני רוצה להסביר במה הבנאדם עמד, אני אומר שינסו לנסוע קצת בקור, עם חלון פתוח. ככל שאני מזדקן אני אומר שרק אנשי סגולה היו יכולים לעמוד בזה. בודדים ואנשי סגולה".

     

    חופש: "המלחמה נגמרה. זה הכל נראה לי דמיוני. התחלנו ללכת לכפרים. היו כאלה שבישלו ונתנו לנו מרק, והיו כאלה שנתנו לנו ביצה. הביצה הייתה כל כך שוות ערך שלא אכלנו אותה, שמרנו אותה. זה היה יותר מכסף, יותר מזהב. לא ידענו שום דבר, לא הבנו, לא ראינו. הדמיון והרגש - את זה בכלל רוקנו אצל הבן־אדם. זה שנים של רעב ושל קור, עירום ויחף. בלתי אפשרי לדמיין דברים כאלה. הביצה ההיא הייתה התחלה חדשה - לחיים מלאי אהבה, עוצמה, תקווה וכוח".

    מאירק'ה קוטס הוא אביה של חן קוטס

     

    חיים נוי (טטלה)

    בן 90 | B 14626

    חיים נוי (טטלה) נולד בצ'כוסלובקיה, שריד יחידי ממשפחתו הגרעינית, אותה איבד ב־1941, כאשר הוריו וששת אחיו נספו ונקברו בקבר אחים. מאז, החל נוי במסע ההישרדות שלו. ב־1944 הוא נשלח למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ־בירקנאו, צעד בצעדת המוות ושרד, עבר למחנה הריכוז מטהאוזן שבאוסטריה ובהמשך למחנה האיסוף גונסקירכן, ממנו שוחרר במאי 1945. לארץ עלה בספטמבר 1947, וכיום הוא מתגורר בחיפה. נוי הוא אלמן, אב לשלושה ילדים וסב לתשעה נכדים והוא גם איש עדות שבמשך שנים חיפש את המקום בו נרצחו בני משפחתו, ולבסוף הקים מצבה לזכרם.

     

     
    חיים נוי (טטלה) | צילום: אביגיל עוזי
    חיים נוי (טטלה) | צילום: אביגיל עוזי

     

    בדרך: "נסענו שלושה ימים ולילות. הכי קשה היה מים. לא נתנו מים. בכל תחנה שבה עצרנו, הצענו כסף בתמורה למים. "וודה. וודה", זה מה שביקשנו. ועוד יותר קשה היה הדלי עם הצואה. חיברו חבלים, אספו סביבם סדין ובפנים הניחו את הדלי, שתהיה קצת פרטיות. והיו כל הזמן מריבות, את הרגליים לא יכולנו ליישר. בקרון שלי ראיתי בנאדם מבוגר מת, והייתה גם אמא צעירה לתינוקת בת כמה ימים, שתיהן מתו. את האיש מבוגר, האמא והתינוקת כיסו באותו סדין. כשהגענו לבירקנאו ופתחו את הקרון, אני זוכר שדודה שלי פייגה אמרה ביידיש: 'אויש, סוף־סוף יש אוויר'".

     

    קניבליזם: "במטהאוזן התחיל קניבליזם. הייתה הפצצה וגוויות התפזרו ואנשים התחילו לחטוף מהגוויות בשר ולאכול. פגשתי שם קרוב משפחה שלי והוא ביקש שאשמור על אחיו, שחייל נאצי ירה בו כאשר עשה את צרכיו. האח היה פצוע קשה מאוד, ואנשים התנפלו על גופו כדי לקחת לו את הנעליים ואת הבגדים, ובעיקר התחילו לנגוס בבשרו בעודו בחיים. אחיו ביקש ממני לשמור עליו שלם, שלא יאכלו אותו לפחות עד אשר יוציא את נשמתו".

     

    גונסקירכן: "מבין הדברים הכי גרועים שעברנו, זה היה הגרוע מכל. זו הייתה פשוט ביצה ואף אחד לא הצליח להיחלץ ממנה. במו עיניי ראיתי בנאדם נכנס בבוץ ושוקע, ואף אחד, כולל אני, לא בא לעזרתו. הוא פשוט טבע בבוץ ונפטר".

     

    געגועים: "אני מתגעגע. משחזר את הפנים של אמא שלי. כמה פעמים נסעתי למאה שערים בירושלים, התיישבתי והסתכלתי על נשים, מנסה לדמיין אותה עם מטפחת על הראש. איך אני מתמודד? מסתכל על המצבה המיניאטורית שהקמתי לזכרם, קורא את השמות, ונרגע".

     

    המספר: "המספר מסמל את זה שהייתי שבוי, רצו לחסל אותי, לקחת לי את השם חיים, אבל בסוף לא הצליחו". 

     

    אסתר אורבך

    בת 87 | A 14095
    אסתר אורבך נולדה בוורשה, פולין, בת זקונים בין שבעה אחים ואחיות. עם כניסת הגרמנים לוורשה יצאה המשפחה מחוץ לעיר. הייתה בגטו קוז'ניצה. משם, ב־1942, עברה למחנה העבודה וולנוב. הייתה גם במחנה עבודה באזור סטרחוביצה. נשלחה לאושוויץ־בירקנאו. עבדה בעבודות כפייה. צעדה בצעדת המוות ושוחררה באפריל בברגן־בלזן. עלתה לארץ ב־1947 ולמדה במקווה ישראל. אורבך אלמנה, אמא לשני בנים וסבתא לשני נכדים; "הם כל הרכוש שלי". מתגוררת בתל־אביב.

     

     

    אסתר אורבך | צילום: אביגיל עוזי
    אסתר אורבך | צילום: אביגיל עוזי

     

    צמות: "הייתי בלונדינית עם צמות גדולות. בבירקנאו עשו לי קרחת ועשו לנו את המספר על היד. כשאמא ראתה אותי בלי שיער היא פרצה בבכי".

     

    מרק: "כשהיינו במחנה, קפאו לי הרגליים. אחותי באה עם קערה, לא יודעת איך היא מצאה מרק. אמרתי 'איך אני אוכל? לקחו לי את הכף'. היה לנו חוט במקום חגורה. על החוט הזה הייתה כף וזה היה כל רכושנו. אחותי אמרה 'את לא יודעת שאפשר להכניס ידיים לאוכל?' והיא הכניסה ידיים לקערה והראתה לי איך לאכול".

     

    מחנה עבודה: "בוולנוב היה רופא יהודי. תפקידו היה צריך לספק אנשים לאס־אס, סחורה, שיהיה להם מה להרוג. לי היה טיפוס. אבל הוא לא שלח אותי כי הוא ידע שאבא שלי ייתן לו כסף. אחרי המלחמה הרופא הזה עבד בתל־אביב. אנשים שהיו בוולנוב הכירו אותו ועשו לו משפט. אשתו באה אליי לעבודה. 'את תהיי עדה לבעלי. רוצים להאשים אותו אבל הוא הציל אותך, נכון?' אמרתי לה: 'תגידי, את חושבת שהוא הציל אותי בשביל הפנים היפות שלי? הוא הציל אותי למה שאבא שלי שילם לו כסף'. היא יצאה בבושת פנים".

     

    צעדת המוות: "אמרתי לאמא שאני לא יכולה ללכת. היא לקחה אותי. חיילי אס־אס הלכו עם כלבים ומי שעמד שנייה ירו בו. הלכנו על מתים. אמרתי לאמא שאני רוצה לשכב, היא אמרה 'לא, אני לא אתן לך'. והחזיקה אותי ביד כל הדרך".

     

    ברגן־בלזן: "אמא אמרה לי: 'יש לי הרגשה שאבא לא חי. אם אבא לא חי מה אני צריכה לחיות'. זהו. אלה היו המילים האחרונות ששמעתי ממנה".

     

    יצחק בורלא

    בן 92 | 114948
    יצחק בורלא נולד בסלוניקי, יוון. שריד יחידי. הוריו ואחיו הצעיר נספו. הגיע לאושוויץ מסלוניקי באפריל 43', במשלוח השלישי שהגיע לאושוויץ מיוון. צעד בצעדת המוות לבוכנוולד. היה במחנה עבודה בגבול הולנד וחזר לבוכנוולד, שם שוחרר באפריל 45'. עלה לארץ חודשים אחדים לאחר מכן ועבד כמדריך תיירים. נשוי פעם שנייה, אב לשלושה ילדים וסב לחמישה נכדים. מתגורר בתל־אביב.

     

     

    יצחק בורלא | צילום: אביגיל עוזי
    יצחק בורלא | צילום: אביגיל עוזי

     

    לילה ראשון: "הורידו אותנו על הרמפה. הייתה לי הרגשה שהגעתי לפלנטה אחרת, כוכב אחר: הקור, האורות המסנוורים, הלהבות שראיתי מרחוק. יש תמונה איומה שאני לא יכול להוציא מהראש עד היום. ראיתי קצין אס־אס שראה אישה מחזיקה תינוק. הוא לקח לה את התינוק, סובב לתינוק את הרגליים, זרק אותו בקרון והרג אותו. והאמא נופלת ומתעלפת. זו תמונה שרודפת אותי תמיד".

     

    סלקציה: "את אמא שלי ואחי לקחו מיד. אני עמדתי בתור של הגברים, ליד אבא, לעבודה. הייתי בן 15 וחצי אבל הייתי לבוש כמו גדול ונראיתי גדול לגילי. הנאצי עבר והאיר עליי. הסתנוורתי. הוא השאיר אותי בשורה".

     

    בוכנוולד: "אני לא מאמין בגן עדן ולא בגיהינום, אבל אם קיים גיהינום, אפשר לקרוא לו בוכנוולד. ערימות של מתים. שכבנו חמישה איש באצטבה אחת. כשאחד רצה לזוז קצת, לשנות תנוחה, אז כל החמישה היו צריכים לזוז".

     

    אדישות: "כשהשתחררנו המחנה היה מלא גוויות, בכל מקום. בנאדם יכול להתרגל לכל דבר. אתה עובר ליד ערימות של גוויות ואתה לא רואה את זה. אתה אדיש. אחרי זה הביאו אזרחים גרמנים לראות את המחנה. הם כולם בכו. הם אמרו שידעו על הגזרות נגד יהודים אבל לא על המשרפות ותאי הגזים".

     

    אשמה: "אחרי השחרור לקח לי כמה שנים לצאת מזה. תמיד רדפה אותי מחשבה אחת, של אשמה. למה הם הלכו, אמא ואבא ואחי. אבא היה אדם נהדר שעזר לכולם. אמא הייתה אישה מיוחדת ואחי, החמוד, בן שמונה. ולמה אני נשארתי בחיים. הם היו יותר טובים ממני".

     

    יעקוב (ג'קי) הנדלי

    בן 93 | 11503

    יעקוב (ג'קי) הנדלי נולד בסלוניקי, יוון. הוריו וחמשת אחיו ואחיותיו נספו בשואה. הוא הגיע לאושוויץ מהגטו בסלוניקי, באפריל 1943. היה באושוויץ 1, ובמשך שנה וחצי היה באושוויץ־מונוביץ (אושוויץ 3, "בונה" בפי האסירים). הנדלי יצא לצעדת המוות עד גלייביץ, ושוחרר בברגן־בלזן.

    ב"בונה" הכיר את אלי ויזל. השניים צעדו יחד בפינוי המחנה עד גלייביץ. הנדלי עלה לארץ ב־1948, לחם במלחמת השחרור, עבד כמורה דרך בסוכנות היהודית המאוחדת, והדליק משואה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה 2007. הנדלי אב לשני ילדים ומתגורר בירושלים.

     

     

    יעקב ג'קי הנדלי הוריד את המספר מהזרוע. מאחוריו: פורטרט עצמי עם המספר על היד | צילום: אלכס קולומויסקי
    יעקב ג'קי הנדלי הוריד את המספר מהזרוע. מאחוריו: פורטרט עצמי עם המספר על היד | צילום: אלכס קולומויסקי

     

    הבטחות: "אמרו שאנחנו נוסעים לפולין, לקרקוב, שצריך כוח עבודה. אבא הלך וקנה כלי עבודה. הוא אמר 'אם יש עבודה אנחנו נהיה ראשונים'. לא ידענו כלום ממה שקורה באמת. אנחנו בפינה של אירופה. אנחנו מדברים שפה אחרת לגמרי".

     

    טרנספורט וסלקציה: "שבעה ימים היינו בתוך הקופסה הזאת שנקראת רכבת. אפילו את השם אושוויץ לא הכרנו. פתחו את דלת ההזזה, נביחות של כלבי זאב וצעקות 'ראוס, ראוס. שנל־שנל', בגרמנית. זה הלילה האחרון שבו ראיתי את ההורים והאחיות שלי. אני והאחים שלי נשלחנו לעבודה".

     

    אושוויץ 3 ("בונה"): "היינו ממלאים עגלה באבנים והיינו דוחפים אותה שניים וחצי קילומטר, מורידים את האבנים, שמים אותן בחזרה ומביאים לאותו מקום. ניסו לשבור אותנו. שם איבדתי את שני האחים שלי. היינו שלושה מספרים עוקבים. שמואל היה 11502, אני 11503 ויהודה 11504. בגלל שהייתי הכי קטן הייתי תמיד באמצע. הם הפכו להיות מוּזֶלְמָנִים. גם שמואל, אחי, שאני קראתי לו שמשון הגיבור, רק בלי השערות של שמשון".

     

    יהודים: "באנו מהים התיכון, שמש זורחת. ובפולין, 16 מעלות מתחת לאפס. היהודים האחרים לא קיבלו אותנו כיהודים, כי אנחנו לא דיברנו יידיש".

     

    קליטה: "בצבא כל החבר'ה מהפלמ"ח עם בלורית ואני, הגרמנים עשו ממני סבון. זה מה שהם אמרו לי, החבר'ה בצבא. למה לא התנגדנו? הלכתי עם חולצה שרוול ארוך, שלא יראו את המספר. 'אה, יש לך גם כן מספר טלפון', זה מה שהם ידעו. ושעשו מאיתנו סבון". 

     

    יהודית הרשקוביץ (לבית פרידמן)

    בת 91 | A 24951

    יהודית הרשקוביץ נולדה בטיסא דאדא, הונגריה. נשארה יחידה. הוריה, אחיה ואחותה נספו. הייתה בגטו נירג'האזה, במאי 1944 נשלחה לאושוויץ־בירקנאו. אחרי חמישה חודשים נשלחה למחנה עבודה לנשים. באפריל 1945 פונה המחנה ונדד ברחבי גרמניה. שוחררה במאי 1945. עלתה לארץ ב־1948. הרשקוביץ היא אלמנה, אם לבת שנפטרה ולבן, סבתא לחמישה נכדים ול־11 נינים. מתגוררת בחיפה.

     

     

    יהודית הרשקוביץ )לבית פרידמן( | צילום: אלעד גרשגורן
    יהודית הרשקוביץ )לבית פרידמן( | צילום: אלעד גרשגורן

     

    הכניסה לאושוויץ: "אני ואחותי תמכנו בסבתא שבקושי עמדה על הרגליים. אמא הייתה אחרינו. פתאום אמרו לנו לעזוב אותן, ללכת לצד השני. הסתכלתי אחורה, אמא כבר לא הייתה. לקחו אותנו למקלחת, אמרו להשאיר את הבגדים ולהיכנס לדוש. כשיצאנו, הבגדים לא היו. גזרו לנו את השערות עד השורש, ואנחנו עירומות. יש ערמת בגדים, שמאטעס. אחרי שסיימנו את התספורת, זרקו עלינו איזו שמלה. בגדי פסים כבר לא היו. נראינו כמו חיות. עברנו ליד חלון והדמויות שלנו השתקפו. לא זיהיתי את עצמי. כשהביאו טרנספורטים חדשים היינו צריכים להיכנס לבלוק ולהיות בשקט, שהחדשים לא יראו. בצריף לא היה מקום לשכב על הגב, רק על הצד".

     

    איך זה נגמר: "יום אחד היינו ליד כפר בגרמניה ונתנו לנו לעלות לעליית גג לישון. בבוקר, הרגשתי שאני לא יכולה ללכת. התיישבתי ליד הקיר. הייתה שמש, נרדמתי. חייל רוסי בא עם קופסת שימורים עם חלב ונתן לי לשתות. ואז התיישבתי והסתכלתי, הגרמנים נעלמו. הרוסים נתנו לנו להיכנס לבתים, לקחת בגדים. זרקתי את השמלה שלי מהחלון והסתכלתי איך שהיא זזה, מהכינים".

     

    אנשים טובים: "הייתי מלאה פצעים. באה בחורה, לפי השערות הקצוצות היא הייתה חדשה. היא אמרה, 'מסכנה, חכי פה'. היא הלכה למרפאה. תחבושת היא לא השיגה אבל היא הביאה נייר טואלט לחבוש לי את הרגליים. אף אחד לא הלך למרפאה, ידענו שמשם לא יוצאים חיים. היא הייתה בת 16 אולי, והיא עשתה את זה יותר מפעם אחת. קראו לה איבי, אני מקווה שהיא נשארה בחיים. הנה, סיפרתי משהו קטן וטוב".

     

     

    תומס גבע

    בן 90 | 127003

    תומס גבע נולד בגרמניה. בן יחיד. אביו נמלט לאנגליה וניצל. אמו נספתה. ביוני 1943 נשלח לאושוויץ. היה בבית הספר לבנייה במחנה. יצא לצעדת המוות, והיה במחנות גרוס רוזן ובבוכנוולד, שם שוחרר ב־11 באפריל 1945. מיד אחרי השחרור, כששהה בצריף והמתין לפינויו לשיקום בשווייץ, החל בתיעוד המחנות על גלויות ובצבעים. צייר יותר מ־85 סצנות כדי שיוכל להראותן לאביו. עלה לישראל ב־1950. שירת בצה"ל כקצין בחיל ההנדסה ועבד כמהנדס. כתב שלושה ספרים, בהם "נעורים בכבלים". אתר הזיכרון בוכנוואלד הכין סרט תיעודי בהשתתפותו, ואלבום ובו ציוריו ורישומיו ("אין כאן ילדים"). התמונה בה תיאר את הסלקציה תלויה בביתן היהודי באושוויץ. נשוי בשנית. אב לילדים וסב לנכדים. מתגורר בהרצליה. תומס גבע הוא שם העט שלו.

     

     

    גבע אוחז בציור "אנחנו חופשיים!", שצייר ביום שחרורו ממחנה בוכנוולד | צילום: אביגיל עוזי
    גבע אוחז בציור "אנחנו חופשיים!", שצייר ביום שחרורו ממחנה בוכנוולד | צילום: אביגיל עוזי

     

    סלקציה: "הסלקציה היא הסצנה הכי עצובה בהיסטוריה האנושית. כשאנחנו הגענו, אחד מאנשי האס־אס שאל אותי: 'אתם משוגעים? למה באתם לפה?'"

     

    אמא: אמא נעלמה על הרמפה. נלקחה למחנה הנשים. המחתרת הפולנית סידרה לי איתה מפגש קצר, והחלפנו פתקים. אני זוכר שאמרה לי שאני אמיץ. זהו. בלי בכי".

     

    העולם: "גרתי אצל משפחה מאמצת בשוויצריה. הם הדביקו לי את התמונות באלבום, שלא יילכו לאיבוד. ואז הגעתי לאבא. הוא הלך למו"ל שאמר לו, 'מה אתה חושב, הילד פלא שלך פיקאסו?' העולם לא רצה לשמוע שילד מצייר את העולם איך שהוא. הם קיוו שהעולם אחר".

     

    שם העט: "היו לי פה חיים מלאים. הייתי בצבא. הקמתי בית. פיקדתי על חיילים. לא צריכים לדעת שאני מאושוויץ. לחיילים שלי לא סיפרתי. אם היו יודעים, היו אומרים, 'הוא היה באושוויץ, אי־אפשר לסמוך עליו".

     

    אירופה: "הרבה אנשים באירופה כבר לא יודעים מה זה אושוויץ. בגרמניה מקרינים את הסרט עליי. אמרו לילדים שהם יכולים לכתוב לתומס מכתב. הוא עונה. לא מעניין אותי מי היו סבא וסבתא שלהם. זו היסטוריה. בוודאי שאני לא סולח".

     

    י.א

    בת 89 |
           2
    A-X0896

    י.א נולדה בטרנסילבניה. הייתה בגטו שלושה שבועות. ביוני 1944 נשלחה לאושוויץ־בירקנאו, וכעבור ארבעה ימים יצאה למחנה עבודה בקרקוב בעקבות חיסול הגטו. "יום אחד הוצאנו אבנים ויום אחד החזרנו אותן". כעבור שישה שבועות הוחזרה לאושוויץ, אז גם עשו לה את המספר. נשלחה למחנה עבודה והמשיכה ממנו למחנה עבודה נוסף בחבל הסודטים, שם הייתה עד לשחרור במאי 1945. י.א היא אחת מכמה עשרות אסירות ממחנה נשים, שהמספר שקועקע על ידן היה שגוי והן נקראו לתקן אותו.

    עלתה לארץ ב־1948. עבדה כאחות בבית חולים. אלמנה, ללא ילדים. מתגוררת בקיבוץ בצפון.

     

     

    ביקשה לא להיחשף בשמה. י. א | צילום: אביגיל עוזי
    ביקשה לא להיחשף בשמה. י. א | צילום: אביגיל עוזי

     

    שואה: "אף פעם לא דיברתי על השואה. כאילו בניתי קיר בטון: 'אל תשאלו אותי, זה איננו'. אני לא משתתפת בחגיגה. מחקתי. ישחררו אותי היום בעיר הולדתי ויגידו לי ללכת הביתה, אני לא אדע. גם את השפה שכחתי. בשנים הראשונות, אחרי קום המדינה, איפה שלא זרקת אבן פגעת בניצול שואה. היו שיחות על 'כמה אני סבלתי', סיפורי זוועות. כשזה קרה הייתי אומרת סליחה, קמתי והלכתי. אני מסרבת לגרד פצעים. היום כבר יש מעט מאוד אנשים עם מספר. צריך לחפש עד שנתקלים בעוד מישהו".

     

    פיצויים: "כשעשו לי את הקעקוע טעו בספירה ולכן תיקנו למחרת. עשו איקס מעל ה־B ותיקנו. אחרי הרבה שנים שסירבתי, מילאתי טופס ופניתי לאוצר לקבל פיצויים. אמרו לי שהמספר שלי מזויף, למרות ששלחתי צילום של היד. לגברת שהתקשרה אמרתי 'צלצלי לגרמניה, תשאלי אותם'. היא הייתה מספיק הגונה לחזור ואמרה 'את צודקת, קיבלנו תשובה מהגרמנים שאכן יש כמה נשים שהמספר שלהן היה מוטעה'. אמרתי לה 'יש לכם בעיה, במשרד האוצר, שאנחנו מסרבים למות'".

     

    משלחות לפולין: "רגלי לא דרכה בפולין ולא תדרוך. גם לא חזרתי הביתה אחרי המלחמה. מצד אחד, הילדים לא מספיק בוגרים בשביל לקלוט את הזוועה. מצד שני, זה הפך לבילוי".

     

    קליטה: "כשעלינו לארץ היישוב לא קיבל אותנו יפה. קודם כל שאלו 'איך את נשארת בחיים והדודה שלי לא? בטח עשית משהו'. האשימו אותנו. סיפרה לי חברה בקיבוץ שיום אחד היא שמעה שתי חברות ותיקות אומרות 'מי צריך את השלעפרים האלה'. שלעפר, משהו מיותר, מלוכלך. קראו לנו שארית הפליטה. בהחלט היינו שארית ופליטה. היינו מיותרים. כולנו היינו אידיוטים. אף אחד לא קרא ספר, אף אחד לא ידע איך פותחים דלת או עונים לטלפון. הכל חשבו שצריך להסביר לנו. זה היה יחס מתנשא, פטריארכלי".

     

    שמואל בלומנפלד

    בן 93 | 108006

    שמואל בלומנפלד נולד בפרושוביצה, פולין. היה בגטו קרקוב. ב־1943 נשלח לאושוויץ־בירקנאו. עבד במכרות פחם במחנה העבודה יבישוביץ. צעד בצעדת המוות לבוכנוולד. שוחרר בטרזיינשטט, במאי 1945. כל משפחתו הושמדה — הורים, חמישה אחים ואחות. עלה לארץ ב־1948. עבד בשירות בתי הסוהר ושוחרר בדרגת סגן ניצב. כסוהר היה בין שומריו של אדולף אייכמן. נשוי לרבקה. אב לשני ילדים, סב לשישה נכדים ולשישה נינים. מתגורר בבת־ים.

     

     
    בלומנפלד אוחז בשקית בד עם אפר אדם שאסף ממחנות השמדה שונים. מבנו ביקש להיקבר עם האפר | צילום: אביגיל עוזי
    בלומנפלד אוחז בשקית בד עם אפר אדם שאסף ממחנות השמדה שונים. מבנו ביקש להיקבר עם האפר | צילום: אביגיל עוזי

     

    אמא: "כשנפרדנו אמא אמרה לי 'תשמור על העצמות. בשר יצמח לך בחזרה'. ואל תשכח שאתה יהודי".

     

    בירקנאו: "אני זוכר את היום שבאנו לבירקנאו. קצין פתח את הדלת של הרכבת ואמר 'אתם נכנסים דרך השער אבל תצאו מהארובה'. הוותיקים באושוויץ נראו כמו לא מהעולם הזה. העיניים יצאו להם. זה היה כמו גיהינום".

     

    אייכמן: "חיפשו מתנדבים. הוותיקים, שלא היו במחנות, לא רצו לשמור על אייכמן. בגלל שהוא הרג את המשפחות שלהם באירופה. אם אנחנו, ניצולי שואה, היינו אומרים את זה, היו אומרים שאנחנו דפוקים. קראו לנו קצטניקים, 'הלכתם כצאן לטבח'. הלכתי לוועדה. היו שם פסיכיאטר והקצין האחראי. בדקו אותי. הפסיכיאטר שאל 'אם תצטרך לשמור על אייכמן, איך תתנהג?' עניתי 'אני אתנהג לפי הוראות שב"ס'. הוא אמר 'אתה תצטרך לשרת אותו'. אמרתי 'אני אשרת אותו'. הסתכל עליי ואמר: 'מר בלומנפלד, אתה מתאים'.

    "הפשלתי את השרוול והראיתי לו את המספר על היד. הוא אמר 'אתה הכי מתאים, תשמור על אייכמן, תשתחרר מכל הטראומה'. הוא טעה בדיאגנוזה. לא חיפשתי נקמות. פעם אחת הבאתי לאייכמן אוכל. אמרתי לו בעדינות, בגרמנית 'אדון אייכמן, זה היה טעים?' הוא אמר שכן. 'אתה אולי רוצה עוד?' אמר 'כן'. הבאתי לו. כשגמר לקחתי את הצלחת ואמרתי: 'תסתכל טוב, זה מספר מאושוויץ, אותנטי. האנשים שלך לא מילאו את התפקיד שלהם כמו שצריך. איך ייתכן שאני הייתי באושוויץ כמעט שנתיים ונשארתי בחיים'?"

     

    שלום שטמברג

    בן 94 | 79919

    שלום שטמברג נולד בוורשה, פולין. היה בגטו ורשה עד שנת 41', משם עבר לגטו פלונסק. ב־3 בדצמבר 1942 נשלח לאושוויץ־בירקנאו. היה באושוויץ ובאושוויץ־מונוביץ. עבד במחנה העבודה יבישוביץ. צעד בצעדת המוות. היה במחנות בוכנוולד וביסינגן. שוחרר בדכאו ב־29 באפריל 1945. נשאר יחידי. כל משפחתו נספתה. עלה לארץ ב־1948 והיה מבוני העיר בית־שאן עם יישובה מחדש, אחרי מלחמת השחרור. יקיר העיר חיפה ופעיל בעמותת "יד עזר לחבר" למען ניצולי שואה. נשוי, אב לילדים וסב לנכדים. מתגורר בחיפה.

     

     

    שטמברג אוחז בפסק הדין שקבע שהוא יהודי וקומוניסט, ושבעקבותיו נשלח לאושוויץ | צילום: אביגיל עוזי
    שטמברג אוחז בפסק הדין שקבע שהוא יהודי וקומוניסט, ושבעקבותיו נשלח לאושוויץ | צילום: אביגיל עוזי

     

    עבודה: "קיבלתי עבודה — לספור את המתים. לא מהגזים. זרקו אותם ליד הקרמטוריום, ואנחנו היינו צריכים לספור ולרשום כמה יש. עמדנו כמה שעות, ועברו קאפוס. היו להם ברזלים בכפות הידיים, על האצבעות — אגרופנים. באו ונתנו לנו אגרופים. היינו בשבילם רק בדיחה".

     

    טרנספורטים: "ברכבות לא היה לנו לא אוכל, לא מים, לא איפה לשכב. אחד ישב על השני. כשמישהו מת בדרך, זה היה ספסל".

     

    הישרדות: "היה לי רעב, היה לי כואב, היה לי הכל, אבל נשארתי בחיים. זה לא שהייתי גיבור. הייתי כמו כולם. ילד. אחרי השואה נשארתי לבד בחיים, בלי אף אחד. לא היה לי עם מי לדבר, לא היה לי עם מי להיות. בנאדם בודד בעולם, שלא למד שום דבר, סיים ארבע כיתות והיה במלחמה. עד היום אני מתגעגע למשפחה שהייתה לי. מאז שעליתי לארץ יש לי נרות נשמה שדולקים לזכרם יום ולילה".

     

    החוק הפולני: "כעסתי. נסעתי לתל־אביב ועשיתי הפגנה נגדו. בכל מקום הפולנים עזרו לגרמנים. לא הייתה להם חמלה, לא היה להם לב".

     

    מסר: "עברתי את כל החורבן שבעולם ונשארתי לבד. באתי לישראל ועשיתי הרבה בשביל המדינה. הכנו לכם ארץ יפה, הכי יפה בעולם — מבחינת השכלה, מבחינת בריאות, מכל הבחינות. תשמרו עליה בבקשה".

     

    משה העליון

    בן 94 | 114923 

    משה העליון נולד בסלוניקי, יוון. אביו נפטר לפני המלחמה ואילו אחותו ואמו נספו בשואה. הוא כתב לזכרה של אחותו, נינה־אסתר, פואמה בשם "הנערה מן הלאגר", למרות שנינה לא נכנסה למחנה ולא הייתה בלאגר (מחנה בגרמנית) אפילו יום אחד. היא נלקחה ישר למשרפות. "לנינה אסתר, שאותה חיות הובילו, ובהגיעה ללאגר אל הכבשן הטילו". "אני חושב שזה צריך להיות ההמנון של השואה", הוא אומר.

    ב־1946 עלה משה לארץ ישראל. שירת בצבא, והגיע לדרגת סא"ל, ובמילואים אלוף־משנה. העליון חבר בהנהלת יד ושם, והדליק משואה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה 2017. הוא אב לשני ילדים, סב לשישה נכדים ותשעה נינים, ומתגורר בבת־ים.

     

     

    משה העליון | צילום: אביגיל עוזי
    משה העליון | צילום: אביגיל עוזי

     

    התייעצות: "בחצות הלילה הרכבת עצרה. אמרו להתחלק לארבע קבוצות. גברים בעלי כושר עבודה בקבוצה אחת. קבוצה שנייה של זקנים וילדים, השלישית של נשים שיכולות לעבוד, והרביעית זקנות ונשים עם ילדים. היה בלגן עצום. פתאום משפחה צריכה להיפרד. צעקות, מהומות, בכי. אבל הגרמנים היו כבר מנוסים, ובסוף היו ארבע קבוצות. סבא הלך עם הזקנים. דוד שלי ואני הלכנו לקבוצה של אלה שיכולים לעבוד. אמא ובת הדודה שלי, שהייתה עם תינוק, הלכו לקבוצה השלישית. ואז עלתה השאלה מה עושים עם אחותי נינה. היא הייתה בת 16 וחצי ויכלה לעבוד עם שאר הנשים. אבל אנחנו לא רצינו להיפרד, ובאותו הרגע דנו אותה למוות".

     

    אושוויץ: "באושוויץ פגשתי חבר שבא מבירקנאו. אמרתי לו, 'ראית את אמא שלי? את אחותי?' הוא סיפר לי שבבירקנאו יש תאי גזים ומשרפות, ומהיום הראשון הרגו את כולם. לא רציתי להאמין. אמרתי לו, 'השתגעת? גרמנים, עם כזה מתורבת, הורגים אנשים סתם'. באותו הלילה התכסיתי בשמיכה ובכיתי. מה כבר יכולתי לעשות?"

     

    רעב: "כל אחד נהג בלחם שלו אחרת. נגיסות גדולות או קטנות וארוכות. ניסיתי את כל השיטות. תמיד נשארתי רעב".

     

    חזרה לאושוויץ: "ב־2007 הייתי איש עדות במשלחת 'עדים במדים'. ביקשתי ללבוש מדי צה"ל. לעמוד על אותה אדמה במדים, עם דגל צה"ל ודגל מדינת ישראל, זה היה ניצחון גדול".

     

    זיכרון: "עוד 20 שנה יידעו מה זה אושוויץ. אבל אני לא יודע מה יהיה עוד מאה שנה".

     

    אריה טבוך

    בן 93 | 109759

    אריה טבוך נולד בסלוניקי, יוון. נשלח לאושוויץ במארס 43'. היה גם במחנות גרוס־רוזן ובמחנה הריכוז זקסנבורג. הועבר למאוטהאוזן, שם שוחרר בחודש מאי 45'. עלה לישראל בינואר 47' אחרי ששהה חצי שנה במחנה מעצר בקפריסין. עבד כנגר.

    נשוי, אב לשתי בנות, סב לחמישה נכדים ו־13 נינים. מתגורר בבת־ים.

     

     

    אריה טבוך | צילום: אביגיל עוזי
    אריה טבוך | צילום: אביגיל עוזי

     

    גיהינום: "איך בחור צעיר בן 15 וחצי יכול לחיות בגיהינום הזה של אושוויץ? לספר זה קל מאוד, אבל לעבור את זה — אלוהים שלא ייתן עוד פעם דבר כזה".

     

    התחלה: "אני אספר על הערב הראשון שהרכבת הביאה אותנו לאושוויץ. אפילו הסרט הכי גרוע, הדבר הכי גרוע שיכול להיות בעולם, לא יכול לתאר את ההשפלה, המכות והסבל. הבחירה הזאת עם האצבע, מי הולך למחנה עבודה ומי ילך לקרמטוריום, למשרפות. בחירה של אצבע של בנאדם אחד, של חיה אחת, שהייתה יכולה לחרוץ את גורלי, את הגורל של כל אחד — אם יחיה או ימות".

     

    מקלחת: "הפשיטו אותנו כביום היוולדנו והכניסו אותנו לאולם. היה שם בחור פולני, גוי, והיה חודש מארס, שלג ירד, היה קור כלבים. ואנחנו ערומים, והוא לוקח צינור, מים קרים, מים קרח, ומתחיל להתיז עלינו. שעות, עם המים הקרים. וכולנו בוכים, רועדים, צועקים".

     

    אבא: "הייתי עם אחי ועם אבא שלי. אבא שלי אמר, 'אם תצאו מפה, אני רוצה שתחזרו ליוון. שם תחפשו תמונה ממני, שתהיה לכם תמונה של אבא שלכם. הוא לא שרד. שבועיים אחר כך לקחו אותו".

     

    חופש: "כשהמלחמה נגמרה, היינו במחנה. פתאום בא ג'יפ עם חבר'ה, אנשי הבריגדה. כמעט שהתעלפנו — מהגיהינום שהיינו בו, לראות קצינים יהודים".

     

    רינה (רניה) פריד

    בת 90 | 66921

    רינה (רניה) פריד נולדה בקרקוב, פולין. הייתה בגטו בוחניה. ב־1943 נשלחה למחנה עבודה שבניה ומשם לאושוויץ־בירקנאו. השתחררה במסגרת פעולות ההצלה של הרוזן ברנדוט. רינה ושתי אחיותיה שרדו. ההורים, הדסה ושלמה לפה, האחות הגדולה מינקה, בעלה דונק והילד אולוש — נספו כולם. ב־1947 עלתה לארץ, עבדה כאחות. פריד אלמנה, אמא לשלושה וסבתא לשמונה נכדים וחמישה נינים. מתגוררת בכפר־סבא.

     

     
    רינה )רניה( פריד | צילום: צביקה טישלר
    רינה )רניה( פריד | צילום: צביקה טישלר

     

    אקציה: "היה ערב. אבא שלי עמד ואני החזקתי את היד שלו, ומצד שני ינקה אחותי החזיקה לו את היד. והייתה מן שלולית כזו. אבא שלי לקח אותי בכוח וזרק לשלולית. הוא רצה להציל אותי. והגרמנים ראו את זה. ואחרי זה שמעתי ירייה. וזהו".

     

    שבניה: "כל שבוע היה מפקד, וכל מי שעמד עשירי היו לוקחים אותו ליער וגומרים אותו. אני עמדתי שמינית. מאחורי עמדו אמא ובת. האמא אמרה 'אנחנו תשע־עשר. אחת נשארת, אחת הולכת'. אמרתי 'בואי נתחלף, אתן אמא ובת, תישארו בחיים. אני אלך'. ואז ניגשתי למפקד ואמרתי לו בגרמנית שאני עובדת בניקיון. השוטרים היהודים תכף אמרו כן, היא עובדת אצלנו. ונשארתי".

     

    אושוויץ: "בתחנת הרכבת אמרו לנו להתפשט. זה היה טרנספורט שהגיע לאושוויץ עירום. זקנים וילדים הלכו ישר למשרפות. הייתי בת 12, קטנה ורזה. אחותי ינקה אמרה שהיא חייבת להציל אותי. היה לילה, חושך, אז ינקה אמרה לאלה שמאחוריה 'אני אעמוד אצל מנגלה, ורניה תזחל על האדמה לצד השני'. ככה נכנסתי לאושוויץ. בזחילה. מנגלה הרגיש שקורה משהו. ינקה קיבלה מכות רצח. אבל אני הייתי בפנים. בלי סלקציה. באושוויץ תמיד חשבתי שאם יפתחו את שערי הברזל, יבוא אנשים ויישאו אותנו על הכתפיים עם פרחים. זה היה החלום שלי. זה לא קרה".

     

    קומנדו קנדה: "אני זוכרת ערמות ענקיות של בגדים, נעליים, אוכל, שהיינו צריכים למיין. עד היום אני לא יכולה לראות ערימות של בגדים. כשיש חנויות ויש מכירה אני לא נכנסת".

     

    מסר: "אני חושבת שאת הסיפור על המחנות צריך לספר כמו יציאת מצרים, לדורות. לא לאבד צלם אנוש. עזרה הדדית מאוד חשובה. זה מציל בני אדם. ואחווה".

     

    פנחס גרינברגר

    בן 90 | 90332

    פנחס גרינברגר נולד בנג'בנייה, טרנסילבניה (אז בשטח רומניה). באפריל 44' נשלח לאושוויץ־בירקנאו ומשם לוורשה, לעבודות כפייה. צעד בצעדת המוות מוורשה לקוטנו. היה במחנה הריכוז דכאו, בין הבודדים שקועקעו שם. שוחרר באפריל 45' על פסי הרכבת. כל משפחתו נספתה בשואה: חמישה אחים, אחות והורים. "נשארתי לבד". עלה לארץ בפברואר 48' אחרי שנה במחנה עצורים בקפריסין. שירת 24 שנים בצה"ל, שוחרר בדרגת סא"ל. אלמן, אב לארבעה ילדים וסבא ל־11 נכדים. מתגורר בתל־אביב.

     

     
    פנחס גרינברגר | צילום: אביגיל עוזי
    פנחס גרינברגר | צילום: אביגיל עוזי

     

    אושוויץ: "בגיל 15 לקחו אותנו לאושוויץ. שאלתי את אבא 'לאן לוקחים אותנו'. אבא ענה 'אלוהים הוא אבא ואלה ימות המשיח'. הייתי בטוח שהמשיח יעלה על הקרונות ויגאל אותנו".

     

    צעדת המוות: "עסקנו בפינוי ההריסות אחרי שהגרמנים הפציצו את הגטו. שיכנו אותנו בצריפים. לידי ישן רב שאימץ אותי כבן. כשהרוסים התקרבו, הוציאו אותנו ברגל. זה שהלך משמאלי התמוטט ודחף אותי. קפץ עליי כלב ודחף אותי קדימה. הפלתי את מי שהיה לפניי, הכלב עזב אותי והתנפל על זה שהפלתי, קרע אותו לגזרים. זה היה הרב שראיתי בו אבא מאמץ".

     

    שואה ותקומה: "60 שנה עשיתי מאמץ שלא ידעו. כשהגענו לקיבוץ גבעת חיים, בכניסה הייתה קבוצה של נערים שצעקו, חשבתי משמחה. התברר שהם צועקים 'הסבונים הגיעו'. שיכנו אותנו הרחק ממגורי החברים, הצעירים בקיבוץ אמרו 'הלכתם כצאן לטבח, יהודי מגן על עצמו'. אחרי כיבוש כפר הס, חזרתי לקיבוץ נרגש; 'יש לי מדינה ואני מגן עליה'. על אחד השבילים עברו צעירים והשמיעו פעיות 'מה, מה'. החלטתי שאני מפסיק להיות ניצול שואה".

     

    צבא: "הייתי בפלוגת הסיור של גולני. בשישי־שבת נשארתי בבסיס. יום אחד קרא לי מפקד הפלוגה ושאל למה, הסברתי לו והוא אמר 'מהיום אתה נוסע איתי הביתה'. זה היה אריק שרון".

     

    חתונה: "הכרתי את אשתי. כשראיתי שהעניינים מתחילים להתחמם אמרתי 'אני חייב לגלות לך סוד ואם אחרי זה לא תרצי להמשיך אני לא אכעס'. והראיתי לה את המספר".

     

    אלוהים: "הגעתי להבנה שהוא קיים רק בדמיון שלי, הוצאתי אותו משם ויותר הוא לא חזר אליי. אלוהים שלי זה המדינה, הבית שלי זה המדינה. אין מעל לזה שום דבר".

     

    לאה ליכטנשטיין (לבית ויינבום)

    בת 93 | 57770

    לאה ליכטנשטיין נולדה בעיר קו־וו, פולין. נשארה יחידה. הוריה ושלושת אחיה ואחיותיה נספו. החל משנת 41' נלקחה למחנות עבודה שונים. בתחילת 43' נשלחה לאושוויץ־בירקנאו. ב־18 בינואר 45', יצאה לצעדת המוות עד גלייביץ ומשם למחנות עבודה נוספים. שוחררה ב־2 במאי 45'. במאי 47' עלתה לארץ, למדה ניהול והייתה מנהלת משק ב"בית לוינשטיין". אלמנה, אם לבת, סבתא לשלושה נכדים ולנינים. מתגוררת בכפר־סבא.

     

    לאה ליכטנשטיין )לבית ויינבום( | צילום: צביקה טישלר
    לאה ליכטנשטיין )לבית ויינבום( | צילום: צביקה טישלר

     

    התחלה: "ב־9 בספטמבר 41' לקחו אותי. אמרו לנו שהגרמנים רוצים אותנו לעבודה לשישה שבועות. אמרו 'כל משפחה צריכה לתת בת'. אמרתי שישה שבועות, אני אעבור את זה. ששת השבועות נמשכו עד מאי 45'. עשינו כבישים, עשינו ביוב. הלכתי לבתים לבקש אוכל".

     

    בירקנאו: "הלכנו מאושוויץ ברגל וראינו את האש יוצאת מהארובות. לא שאלנו כלום. את מי? מישהו התייחס? הורידו אותנו מהקרונות והיידה, הולכים. לא הבנו שזה לחיים ולמוות. כל יום הייתה סלקציה וכל יום היינו פחות ופחות. הייתי מוּזֶלְמָן עם גרדת וטיפוס הבטן".

     

    צשיה: "בבירקנאו פגשתי את אחותי הגדולה. הפגישה הייתה טרגית. היא לא שרדה, לא הייתה איתי אפילו עשרה ימים. לקחו אותה לבלוק המוות. אני הייתי בבלוק קרוב. רצתי בבוקר לחלון שלה ואני אומרת 'צשיה, אני רוצה לבוא איתך'. לא רציתי להישאר לבד. היא אמרה לי 'לא, אין לנו כבר אף אחד, אולי את תישארי".

     

    ארוחה ראשונה: "חברה שלי הביאה קצת סולת וסוכר. זאת הייתה הארוחה הראשונה שלי; דייסת סולת עם קצת סוכר. איך זה היה? מתוק.

    נכנסנו לצריף שהיה שייך לחיל האוויר הגרמני. הם ברחו. היו מיטות אבל אני לא הייתי רגילה כבר שנים לשכב על מיטה. לקחתי את אחת השמיכות ונשכבתי על הרצפה. וישנתי".

     

    אימהות: "ב־48' ילדתי תינוקת. קראתי לה חווה, על שם אמא שלי. וזהו. אמרתי אולי איזשהו זכר יישאר מהמשפחה. ויותר לא ילדתי. לא רציתי. לעולם כזה, לא רציתי להביא עוד ילדים".

     

     

    לחצו כאן לחלק ב' בפרוייקט

     

     

     


    פרסום ראשון: 01.05.19 , 21:28