yed300250
הכי מטוקבקות
    נחמה ריבלין. "מה, בגלל שאני רעייתו של הנשיא אז מגיעים לי תארים? זה ממש לא פייר"
    המוסף לשבת • 06.06.2019
    "רובי הבין בשלב מוקדם שהוא לא יכול לשנות אותי. אני בלתי משתנה"
    זמן קצר אחרי שעברה יחד עם בעלה לבית הנשיא, העניקה נחמה ריבלין ראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות" | היא חשפה את ההתמודדות עם מחלת הריאות הקשה, דיברה בגילוי לב על החיים לצד בעלה הפוליטיקאי ועל המחיר שהיציאה מהאנונימיות גובה ממנה | מה שאמרה אז נשמע היום מצמרר: "קשה לי לראות את רובי לבד. אני לא רוצה לצער אותו" | לאחר פטירתה אנו מפרסמים שוב את השיחה המיוחדת עם האישה המיוחדת
    איתי סגל | צילום: גבריאל בהרליה

    לא שיחת טלפון רשמית, לא הכרזה ממלכתית ואפילו לא דיווח בזמן אמת מבן משפחה קרוב. מכל האנשים בעולם, היה זה דווקא הנגר של נחמה ריבלין שבישר לה על הפיכתה לגברת הראשונה בישראל. ככה, במקרה, בהודעת סמס. זו אולי אנקדוטה זניחה - בטח על רקע מערכת הבחירות הסוערת לנשיאות - אבל יש בה לא מעט כדי להבין משהו על דמותה של רעיית הנשיא הנבחר. אישה שהיא הכל, חוץ ממה שמצפים ממנה. אפילו בחירתה היכן להעביר את השעות מורטות העצבים של יום הבחירות לנשיאות מפתיעה: ביער. באותם ימים מתוחים, הנוף של יער עמינדב היה עדיף בעיניה על זה שנשקף מכנסת ישראל.

     

    "זה היה יום קשה ולא הייתי בטוחה איך הוא ייגמר, אז נסעתי לטייל", היא נזכרת. "הדיבורים באותו בוקר על בלוק חוסם ועל זה שהרבה אנשים בליכוד לא יצביעו עבור רובי דיכאו אותי. כשישבנו במצפה, תומר, בן הזוג של בתי הבכורה, התעדכן כל הזמן בסלולרי מה קורה. אמרתי: 'אני לא רוצה לדעת', והחלטתי לשים את הטלפון על שקט ולא להסתכל עליו בכלל. זה לא עזר. ברגע שהבנתי שיש סיבוב שני, מול מאיר שטרית, הרגשתי שאין שום סיכוי, שזה אבוד".

     

    דיברת עם בעלך?

     

    "אחרי הסיבוב הראשון, רובי צילצל אליי. הוא אמר לי, 'מאמי'לה, המצב אבוד. אני שוקל לפרוש'. הוא אמר, 'אני לא יודע מה לעשות'. אמרתי לו, 'תמשיך להתמודד. מה שיהיה־יהיה. אני תמיד אקבל אותך'".

     

    עם בן־זוגה ב־55 השנים האחרונות. "לידו עשיתי הכל כדי לא להישבר" | צילום: תומר רייכמן
    עם בן־זוגה ב־55 השנים האחרונות. "לידו עשיתי הכל כדי לא להישבר" | צילום: תומר רייכמן

     

     

    בין הסיבוב הראשון לשני הספיקה לחזור הביתה. "שכבתי על הספה והייתי שבורה. זה היה נורא קשה. הטלפון היה עדיין על שקט. הסתכלתי עליו וראיתי הודעה מחבר מאוד טוב שכתב לי שזה אבוד. כמה דקות אחר כך ראיתי הודעה חדשה מהנגר שלי: 'מזל טוב לרעיית הנשיא', ואז מיד רובי צילצל. שמעתי שהם צורחים. אמרתי לו 'מזל טוב' ו'אני אוהבת אותך', אבל לא הייתי מסוגלת לבוא לשם. פשוט לא הייתי מסוגלת לראות את כל האנשים האלה, שעלה בדעתם להצביע למישהו אחר, כשיש להם את הבן־אדם הכי מתאים להיות נשיא. ידעתי שיש כאלה שירצו לנשק אותי ולברך אותי ולא הייתי מסוגלת. אבל רובי לא ויתר לי. הוא אמר, 'את חייבת לבוא'. אז שלפתי מהארון ז'קט ירוק שלא לבשתי 40 שנה והגעתי".

     

    ו...?

     

    "היה מאוד נחמד ומאוד מרגש. אתה מעופף ברגע הזה. עד היום זה לא נראה לי אמיתי".

     

    מילים של נחמה: המאמרים שפירסמה נחמה ריבלין ב"ידיעות אחרונות"

     

    פרידה קשה מהבית

     

    3.10.14, הכתבה בגיליון יום כיפור
    3.10.14, הכתבה בגיליון יום כיפור

     

     

    גברת ריבלין היא אישה נעימה, חייכנית, חדת מחשבה ובעלת חוש הומור מפותח. מסוג הנשים שגם כשהן בוחרות לשתוק, ברור לגמרי מה הן חושבות. גם מחלת הריאות הקשה שממנה היא סובלת בשנים האחרונות, ושאותה היא חושפת כאן לראשונה, לא מפירה את הנינוחות והישירות שבהן היא מתנהלת. אנחנו עומדים בפתח דירתם הישנה של הריבלינים בשכונת יפה־נוף, שאותה עזבו רשמית בחודש שעבר. למרות העדפתם להישאר בביתם הפרטי, המציאות הכריעה על מעבר למשכן הנשיא. ריבלין מגניבה עוד מבט בבית לפני שהיא נועלת אחריה את הדלת ופניה נופלות. זה לא שהבית החדש לא מוצא חן בעיניה, כמו הפרידה הקשה מהמקום שהיה ביתה ב־40 השנים האחרונות.

     

    "זו תחושה של שינוי שקשה להתרגל אליו", היא מספרת לי כמה ימים אחרי. "קושי נפשי שהוא גם פונקציה של הגיל. אם זה היה קורה לי לפני כמה שנים, הייתי עושה את זה הרבה יותר בקלילות. גם הייתי יותר פתוחה וגם היה לי יותר קל מבחינה גופנית. היום הרבה יותר קשה לי להתנייד. אם כי יש כאן הרבה עזרה, וגם לזה, אם להודות, צריך להסתגל. אני אדם עצמאי מאוד, ולהיות במקום שבו אנשים ממלאים תפקידים שהייתי רגילה לעשות בעצמי זה דבר שצריך להתרגל אליו. כולם אומרים שבסוף אני מאוד איהנה".

     

    הדרך לבית הנשיא הייתה רצופה מהמורות פוליטיות, בעיקר משום שראש הממשלה נתניהו סירב לתמוך במועמדותו של בעלה לתפקיד. "ראיתי מה עובר על רובי וזו הייתה פגיעה נוראית. היינו אצלם בארוחת ערב ונתניהו אמר לרובי: 'עד מארס 2014 אתה תהיה יו"ר ואחר כך אתה תהיה נשיא', ואז הכל השתנה. גם בליכוד היו מי שהפנו לו כתף קרה. וגם אני הרגשתי נורא. פשוט לא הייתי מסוגלת לדבר עם אף אחד. התביישתי בזה שכל כך כואב לי, הרי לא קרה שום דבר נוראי. בסך הכל הוא לא התמנה. מצד שני, זה היה עצב נוראי".

     

    בטקס ההשבעה לא נרשמה שיחה קולחת בינך לבין שרה נתניהו.

     

    "כי ישבנו רחוק אחת מהשנייה. קשה לדבר ככה מרחוק. גם רציתי להקשיב למה שקורה על הבמה".

     

    תשובה של פוליטיקאית.

     

    "תשמע, כל כך הרבה שנים לחיות לצד פוליטיקאי, משהו בסוף נספג", היא מחייכת. "למדתי משהו. תראה, שרה ואני בנות גיל שונה. אנחנו לא חברות. היחסים בינינו מאוד קורקטיים, ובכל זאת אני מבינה אותה. אני יודעת מעצמי כמה חשוב לבן זוג, שהוא כל כך בודד, שיש לו רעיה שמקשיבה לו. אני לא מאמינה לכל הרכילויות שטוענות שזה הכל לפי מה שהיא קובעת. אני מבינה שהיא מקשיבה ויכולה להעיר הערות, אבל אני מאמינה שכראש ממשלה הוא יעשה מה שהוא חושב".

     

    הדייט הראשון

     

    בשנה הבאה יציינו בני הזוג ריבלין 50 שנה להיכרותם: היו אלה שנות ה־60 הסוערות. היא הייתה סטודנטית צעירה לבוטניקה וגנטיקה באוניברסיטה העברית (שם גם עבדה עד יציאתה לגמלאות), הוא היה פרוד טרי פלוס ילד. הם נתקלו זה בזה עוד קודם, אבל נפגשו רשמית רק במסיבת חנוכה בגבעת רם. "הוא התחיל איתי", היא נזכרת בחיוך. "אני זוכרת את זה כי הגעתי למסיבה עם מישהו".

     

    אני מבין שזה לא הפריע לו.

     

    "לא. ההפך. יצאנו תקופה ארוכה ואחרי חמש שנים נישאנו. התאהבתי בשמחת החיים שלו וגם בעומק".

     

    הוא היה אז פרוד עם ילד. פחות מקובל מהיום.

     

    "זה לא היה קל, אבל התגברנו על זה. היו לנו יחסים מאוד טובים עם רעייתו לשעבר יפה, אמא של יוליק, ובכל האירועים המשפחתיים שהיו בבית הוריו כולנו היינו יחד. עד היום אנחנו בקשרים טובים".

     

    דווקא אמה, היא נזכרת, הייתה מסויגת מבחיר ליבה. "אני באה ממשפחה וממושב של מפא"יניקים. אז אמא הייתה מאוד מזועזעת מזה שהוא חרותניק. בסוף היא התאהבה בו ורצתה מאוד שנתחתן".

     

    והפוליטיקה לא עמדה ביניכם?

     

    "ממש לא. ממש לא עניינה אותי פוליטיקה אז. רק בזמן האחרון התחלתי קצת להתעניין, ותאמין לי, אני מתגעגעת לתקופה שזה היה בשבילי כמו סינית".

     

    נטען שדעותייך הפוליטיות הפוכות משל בעלך.

     

    "מעולם לא הייתי אדם פוליטי. שמעתי שמישהו אמר שאני שמאלנית רדיקלית. אני לא מבינה מאיפה הביאו את זה. אולי בגלל שפעם הייתי יושבת באיזה מקום שישבו בו הרבה שמאלנים? אולי בגלל איך שאני לבושה? פעם מישהו אמר לי, את לבושה כמו בשלום עכשיו".

     

    למה, איך מתלבשים בשלום עכשיו?

     

    "אני לא יודעת. בחולצה ארוכה ולבנה? בכל אופן, אני ממש לא שמאלנית. אני לא פוליטיקלי־מיינדד בכלל. יש לי דעות של טוב ורע. אבל זה לא קשור לפוליטיקה".

     

    הנשיא ריבלין מתנגד לרעיון של שתי מדינות לשני עמים.

     

    "אני מעדיפה שנחיה יחד בשלום, אבל זה אוטופי. בינתיים, איך שזה נראה, הרעיון הזה הוא בלתי אפשרי".

     

    לזוג ריבלין שלושה ילדים משותפים: ריבי (43, קניינית בכירה של הכנסת), ענת (41, עורכת תוכן בטלוויזיה) ורן (39, עורך דין), ושבעה נכדים המצטרפים לשני נכדים מבנו הבכור של ריבלין, יואל (51, אדריכל). "הרבה שנים גידלתי את הילדים לבד", אומרת ריבלין. "יצאתי מתוך הנחה שזה יהיה המצב כשראיתי שהתחתנתי עם אוהד כדורגל ואז פוליטיקאי. בגלל שהוא פיתח את הקריירה שלו, היה לו פחות זמן להשקיע בבית. אולי בגלל זה הם יצאו נורמליים", היא צוחקת.

     

    הרגשת שאת צריכה לפצות אותם על היעדרותו?

     

    "לא, אבל כשהייתי רואה חברות שלי, שהבעל שלהן מלביש את הילדים, קצת כאב לי שאני צריכה לעשות את זה לבד. אבל אני לא קוטרית ולא מתחרטת על כלום. לא ביקשתי ממנו לעשות שום דבר במיוחד. להפך. פינקתי אותו. הוא היה הילד הרביעי".

     

    כשהכרתם לא היו לו אספירציות פוליטיות.

     

    "נכון, הוא היה עורך דין. הבעיה היחידה שהייתה לי אז היא שהוא היה הולך למשחקי כדורגל כל שבת. זו הייתה מכה. הוא היה המנהל של בית"ר ירושלים. הוא היה לוקח את זה כל כך אישי. אם הייתה איזו שבת שבה התחזית הייתה גשם, זה היה פשוט אבל. כי כשאי־אפשר לשחק, מפסידים כסף. גם כשהוא החליט להיכנס לפוליטיקה, ב־88', לא היה לי קל. כל ההתמודדויות האלה היו ממש אוכלות את הלב. הוא ידע שזה לא מוצא חן בעיניי, אבל זה היה נורא חשוב לו וזרמתי עם זה".

     

    למה זה לא מצא חן בעינייך?

     

    "כי זה היה רחוק ממני, ומה רע לו להיות עורך דין? כל התמודדות לאורך השנים הכניסה המון מתח לחיים. הוא היה מגיע הביתה ממש מכוסח, כי זה אמר ככה וההוא אמר ככה, והרגשתי שזה פשוט קורע אותו. אולי גם היה לי צורך לגונן עליו מפני העולם הזה. לא קלטתי למה זה חשוב לו כל כך. היום אני מבינה יותר וחושבת שלהיכנס לפוליטיקה הייתה בחירה נכונה. הוא באמת תרם המון".

     

    לא היה רגע שהצעת לו להניח לחלום הפוליטי?

     

    "כן. כל פעם היינו אומרים לו לנוח. אבל קיבלתי את רובי כמו שהוא. ממש לא שיניתי אותו. נראה לי שגם אני לא השתניתי. אני בטוחה, למשל, שיש דברים בהתנהגות שלי שמעצבנים אותו עדיין, כמו למשל שאני קצת מדברת יותר מדי או שאני יכולה להגיד לכל אחד מה אני חושבת עליו. הבנות שאני מתעמלת איתן אמרו לי שאני צריכה עכשיו יותר להיזהר בלשוני. יש דברים שלא יאה שייאמרו על ידי רעיית הנשיא".

     

    אז את נשמרת עכשיו יותר בדיבור?

     

    "אני משתדלת. בערב שרובי נבחר לנשיאות יצאתי בדרכי לכנסת, ואחד הכתבים שאל אותי משהו ועניתי לו, 'אתם צריכים לשמור עליי, יש לי פה ג'ורה'. מאז אני מגלה שלא כדאי לבחון את מידת ההומור של אנשים".

     

    ורובי, כבר התרגל?

     

    "הוא מתלונן עליי המון, אבל הוא הבין בשלב מוקדם שהוא לא יכול לשנות אותי. אני בלתי משתנה. זה לא אומר שאני לא משתדלת לידו".

     

    קיבלת ממנו מרפקים לאורך השנים?

     

    "בטח. בעיקר ברגל, בזמן ארוחות ערב רשמיות. אני מתחילה להגיד משהו, ואז אני פתאום מרגישה את היד שלו. הרבה פעמים במפגשים רשמיים את יכולה להתבלבל כשאת מדברת ולחשוב, אוי, הם חברים שלי, ואז לומר כל מיני דברים שלא צריך להגיד".

     

    נשימות כבדות

     

    ריבלין מתרגלת למעמדה החדש, והיא עושה את זה בחן של דג מעמקים בבריכת דגים. עדיין מופתעת מזה שאנשים בוהים בה במקומות ציבוריים. עדיין מנסה להבין איך לנצל בחוכמה את התפקיד שהופקד בידיה. חשוב לה, אומרת ריבלין, לתרום ולרתום את השפעתה בכמה תחומים - בהם עידוד אמנים צעירים, סיוע לילדים פגועים ועזרה למאבקו של הנשיא באלימות הגוברת בחברה הישראלית.

     

    יותר מכל דבר, חשוב לה לעמוד במה שמצופה מאשת הנשיא. "מפחיד אותי לאכזב, בעיקר בגלל המצב שלי. אני גם מבוגרת וגם חולה. אני חוששת שאולי לא אוכל להגשים את כל הציפיות שיש ממני".

     

    ריבלין חשבה לא מעט לפני שהחליטה לדבר בגלוי על מחלתה. מחלת ריאות, שהתגלתה סמוך לפרישתה מעבודתה באוניברסיטה, ומאז מנהלת את חייה ומחייבת אותה להיות צמודה למחולל חמצן ולקיים סדר יום שאינו כרוך במאמץ גופני.

     

    אחרי שנים של התמודדות לא פשוטה עם המחלה, היא אומרת, חשוב לה להעביר מסר לחולים שזקוקים לחמצן. "מאז שחליתי בפיברוזיס, הריאות שלי לא מספקות חמצן כמו שצריך. כשאני צועדת, למשל, אספקת החמצן לדם מאוד נמוכה, אני לא מרגישה טוב, מסתובב לי הראש ויש לי מין תעוקה כזאת. אני חייבת לעצור. התרחיש הגרוע, לא נעים לומר, הוא מוות. ולכן אני חייבת להשתמש במחולל חמצן.

     

    "עבור חולים במחלת ריאות, השימוש בחמצן הוא כמו הודאה בזה שהמצב לא יחזור לקדמותו. יש חולים שחושבים שהם יכולים להסתובב ברחוב בלי המחולל, אלא שכשרמת החמצן יורדת נגרם נזק לאיברים אחרים בגוף. זה משהו שחשוב לדעת. מצד שני, חשוב שלא יסתגרו בבית. שיתגברו על הבושה ויחזרו לתפקד, עם המחולל. אין סיבה לא להמשיך לחיות".

     

    התסמינים הראשונים לא הטרידו אותה. "ההידרדרות במצב הבריאותי הייתה מאוד איטית. לאורך חודשים ארוכים ואפילו שנים התקשיתי לנשום במאמץ, אבל ייחסתי את זה לעישון. זה נהיה יותר ויותר קשה, אפילו די גרוע. בתור מישהי שרגילה ללכת ברגל, הייתי מחשבת מראש מאיפה ללכת ואם יהיו עלייה או טיפוס במדרגות. באחד הימים נסעתי לבקר את האחיינית שלי. היא גרה בבית עם גרם מדרגות די תלול והאחיין שלי, שהוא רופא, צעד מאחוריי ושמע אותי מתנשמת בכבדות. כדי לא להלחיץ אותי הוא התקשר לבת שלי ואמר לה, 'תקשיבי, אמא חולה'.

     

    "חשבתי שזה הכל בגלל הסיגריות והחלטתי להפסיק לעשן. ואז עברו עוד כמה שבועות, שלחו אותי לכל מיני מכונים ורופאים, וכולם שלחו אותי הביתה ואמרו שאין לי כלום. אחרי כמה ימים קראתי כתבה על מומחה לריאות בשם קרמר בבית החולים 'משגב לדך' בירושלים. כשהגעתי אליו הוא לקח את היד שלי, הסתכל על צורת הציפורניים, אמר לי, 'יש לך מחלת ריאות', ושאל בקול נוזף, 'מאיפה קיבלת את זה?'"

     

    הגילוי עורר חרדות חדשות. "אחרי הגילוי היו לי לא מעט התקפי חרדה. הייתי מרגישה שאני עומדת להתעלף והתכסיתי זיעה. הידיעה שזו מחלה כרונית שלא מבריאים ממנה, ובנוסף לכך שהמצב יכול להידרדר, לא משפרת את ההרגשה. יש הרבה חששות ותחושה של אובדן שליטה, של חוסר ודאות".

     

    בהמלצת הרופא נכנסה לשגרת פעילות גופנית: יוגה, התעמלות, דיקור וטיפול בצמחי מרפא, עד שלפני שנתיים התעוררה בבוקר עם כאב חד בחזה. "קמתי והסתובבתי קצת בבית והכאב הלך והתעצם", היא נזכרת. "אמרתי לרובי, 'אני חושבת שיש לי אירוע לבבי. תקרא לאמבולנס'. התברר שהתפוצצה לי בועה בריאה וכל האוויר 'ברח' מהריאה השמאלית - זה מצב שהריאה מתכווצת מאוד, קצת כמו שקית שנשאבת בוואקום. הייתי בטוחה שבתוך כמה שעות אחזור הביתה, אבל זה לא היה כל כך פשוט.

     

    "האשפוז בבית החולים היה אירוע קשה מאוד עבורי, ואני חושבת שבעיקר עבור משפחתי. תמיד הייתי החזקה ופתאום נהייתי תלותית. כך עברו עשרה ימים והבנתי שאין מנוס מניתוח. ידעתי שבמצב של הריאות שלי, הרדמה מלאה עלולה להיות קטלנית וגברו חששותיי שאלה הם ימיי האחרונים. למזלי, רובי וילדיי, כולל בני ובנות זוגם, תיפקדו נפלא, תמכו בי ועודדו את רוחי. בסופו של דבר נותחתי בהצלחה".

     

    מאז היא נושאת איתה את מחולל החמצן לכל מקום. "הוא המאהב שלי", היא מחייכת, ומודה שלקח לה זמן להתרגל לנוכחותו. "אין לי ברירה. אני חייבת להיעזר בו וללכת איתו צמוד. הרופא אמר לי, 'מה הבעיה, זה משהו כזה קטן, מי רואה את זה?' אבל תתפלא כמה אנשים רואים ומגיבים. זה כנראה די מבהיל אותם, אז הם שואלים שאלות ומעירים הערות. בהתחלה נורא נפגעתי, עד שלמדתי להתייחס לזה בהומור. ואולי בכלל אצלי חל שינוי - פיתחתי ביטחון ואני נושאת אותו בגאווה ולכן אנשים כבר לא מעירים".

     

    איך רובי התמודד עם גילוי המחלה?

     

    "כנראה זה היה לו קשה, אבל הוא לא אמר לי אף פעם כלום. אני שומעת מאנשים אחרים שכואב לו וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש, כי בפניי הוא לא ביטא שום קושי. הוא יודע שקשה לי, אבל אני מעדיפה להתגבר על זה ולהגיד שאולי לו יותר קשה. אני לא רוצה לצער אותו, אני לא רוצה להעיק. אני מעדיפה להיות חזקה. כשהייתי בבית החולים היה לי קשה לראות את רובי לבד, הוא המשיך לעבוד והיה צריך לתפקד. לכן לידו עשיתי הכל כדי לא להישבר".

     

    אל תגידו "מקסימה"

     

    זו שעת צהריים מוקדמת, ונחמה ריבלין מציעה שנעשה הפסקת קפה. בסיור המאולתר שיזמה עבורי ברחובות ירושלים, אפשר ללמוד הרבה על הגברת הראשונה. על חיבתה לסדנת ההדפס על גבול מזרח ירושלים, על מסלול הדוכנים הקבוע בשוק מחנה־יהודה, ובעיקר - התמצאותה בסמטאות הנידחות ביותר בעיר.

     

    את הפסקת הקפה שלנו אנחנו עושים באחד מבתי הקפה המיתולוגיים בשוק. שלוש דקות אחרי שאנחנו מתמקמים, מזדרזת המלצרית להעביר אותנו פנימה, על אף העומס במקום, אל השולחן הפינתי שמתחת למזגן. המעמד מחייב, אני מחייך אל ריבלין. "אני לא חושבת שהיא מזהה אותי. זה בגלל המחולל חמצן. היא ראתה אישה חולה", היא פוסקת. אחרי שנים של אנונימיות יחסית, ריבלין מתקשה להתרגל לחיים שבהם לכל אחד יש דעה מגובשת עליה. יותר מכל מילה אחרת, ריבלין מתעבת את השימוש הגובר בתואר "מקסימה".

     

    למה, בעצם?

     

    "כי זה נראה לי לא לעניין. מה, בגלל שאני רעייתו של הנשיא אז מגיעים לי תארים? זה ממש לא פייר. אני לא מקסימה יותר מכל החברות שלי והאנשים שבקרבתי. זה רק עכשיו שפתאום מסתכלים עליי".

     

    מה את חושבת שהם רואים?

     

    "הם לא אומרים כלום. רק בוחנים אותי. יש אחת אצל גיא פינס, שמעתי שהיא אמרה שאני מתלבשת נורא ושהתסרוקת שלי נוראית. יכול להיות שזה מה שהם חושבים, שאני צריכה להשתנות. לעשות מהפך. שאלו אותי לא מזמן אם יש לי סטייליסטית. ממש לא עלה בדעתי".

     

    לא מוזר להתעסק פתאום בדברים האלה?

     

    "מאוד. שנים ידעתי בדיוק מה אני רוצה ללבוש. לא הייתה לי בעיה. היום, אם אני צריכה ללכת לאיזשהו מקום ייצוגי, אני אתלבש אחרת. אני לא אוהבת להתאפר, אבל עכשיו ברור שאתאפר ואתלבש בהתאם. אני חושבת לעצמי שאולי באמת אני צריכה להשתנות, אבל אני לא מסוגלת. לא עולה בדעתי להתחיל להתלבש אחרת. אני גם לא ארגיש נוח. מטריד אותי שאני מתעסקת בדברים האלה, באיך שאני נראית. מה זה חשוב?"

     

    יש לך שבע שנים להתרגל לזה שאנשים יאמרו הרבה דברים.

     

    "קשה לי להפנים שאני רעיית הנשיא, אבל הייתי פעמיים רעיית יו"ר הכנסת, והתרגלתי למעמד - נהניתי להיות האישה שאיתו, זו שמאחורי הקלעים. עכשיו זו הפעם הראשונה שיש לי מעמד ייצוגי, שאני גם אמורה להיות מקדימה. ואולי פה יש קושי וחשש. אני מקווה שאצליח למלא את התפקיד למרות הקושי הפיזי. למזלי, תמיד יהיה לידי רובי שיגיד לי שאני גיבורה".

     


    פרסום ראשון: 06.06.19 , 16:45
    yed660100