תמונת מוצב
אלעד שורני, צנחן שפגשנו במוצב בגבול סוריה, סיכם בקצרה את השנה הראשונה שלו בצבא: "היינו בחברון, בעזה, בגולן. אתה מכיר ככה את כל הארץ".
זה נכון כמעט לכל לוחם בצה"ל. הגולנצ'יקים שיושבים בנחל עוז היו עד לא מזמן באימון ברמה. הטנקיסטים בגבול הרצועה וחיילי מסייעת השריון בגבול לבנון שייכים לאותה חטיבה. אפילו קרקל, גדוד הלוחמים והלוחמות שהוקם כדי להגן על גבול מצרים, כבר תפס קו של כמה חודשים באזור רמאללה.
קראו עוד: מה חושבים החיילים במוצבי הצפון
במסע בן השבועיים שערכנו בין מוצבי צה"ל מצפון עד דרום קיבלנו טעימה קטנה מהמסע שעוברים החיילים האלה במהלך שירותם. בחלק הראשון, שפורסם בשבוע שעבר, הבאנו את התמונות והקולות ממוצב ציפורן בגבול לבנון, מהמוצבים נחל"ג ומחפי בגבול סוריה וממוצב כרמי צור בגוש עציון. לפניכם החלק השני – מגבול עזה ועד אילת.
תחנה 5:
מוצב נחל עוז, גבול עזה יחידה: רובאית 15, גולני
יהל אלגוב ממושב אליכין, שכולם קוראים לו אלגוב, הגיע לגולני בעקבות אבא שלו, יניב. "אבא שלי היה ברובאית 51, אותה פלוגה שאני נמצא בה. הוא התגייס ב־1991. המח"ט, שי קלפר, חבר שלו עוד מהסדיר", סיפר אלגוב כשישבנו בכניסה למשרד המ"פ במוצב נחל עוז, על גבול הרצועה. "אבא אפילו השתתף כמילואימניק של החטיבה בקרב בינת־ג'בייל במלחמת לבנון השנייה. במסע כומתה הוא הצטרף אליי לעשרה קילומטרים האחרונים, החלק של האלונקות, וסחב כמו גדול. הוא יותר בכושר ממני".
בניגוד לאלגוב, יוֹרָן חליווה מפתח־תקווה הוא הגולנצ'יק הראשון במשפחתו. "רציתי קרבי וגולני זה מותג. לפני הגיוס ביקשתי: או גולני או גולני".
הם התגייסו באוגוסט 2018 ובסוף המסלול הגיעו למחלקת החבלה בפלוגה הרובאית של גדוד 51 ("הבוקעים הראשון"). הפלוגה נקראת בשם המחייב "אחרוני האפאצ'ים" ואילו המחלקות האחרות מתהדרות בשמות הקשורים משום מה לבריאות הנפש: "חוד אברבנאל", "לוז שלוותא", "אלון טיפולית" ו"בלבלה בחבלה". אלגוב: "יש אצלנו כינויים גם לגדודים. 51 נקראים 'מושחלים', כי נותנים לנו את המשימות הכי קשות. יעני, משחילים אותנו".
אלגוב הוא חובש. "באימון האחרון, ברמת הגולן, מישהו נפל מגובה שני מטר והתרסק על הפנים, אז טיפלתי בו. אבל הוא פלנגה, בחור קשוח, קווקזי עם ראש פלזמה. המשיך בתרגיל כאילו לא קרה כלום".
כבר יותר מחודשיים שהם בגזרת נחל עוז. סיורים על הגדר, חפ"ק שמוקפץ לכל אירוע, אבטחת העבודות להקמת המכשול נגד מנהרות, שמירות במוצב ובלימת מהומות הגדר בימי שישי. סבב היציאות הוא 16 יום בצבא וחמישה ימים בבית, שהופכים לא פעם לארבעה ימים. "16 יום בצבא זה מספיק זמן כדי שיפילו עליך עונש", הסביר אלגוב. "עוד לא יצא לי סבב בלי לקבל יום ביציאה".
מה אתם עושים בחמישה ימים שלכם בבית?
חליווה: "ביום הראשון משלימים שעות שינה ואז אני הולך לעבוד עם אבא. יש לו עסק למזגנים. תיקון והתקנה. אבא לימד אותי הכל על מזגנים. איך שאני משתחרר מהצבא אני משתלב בעסק שלו".
זו עבודה מסוכנת? בכל זאת, עובדים בגובה.
חליווה צוחק. "זה יכול להיות יותר מסוכן מאשר כאן בעזה. אני מרגיש את האדרנלין והריגוש גם כשאני בבית".
אלגוב מקדיש את החופשות לבילוי ולטיולים. "אבא שלי ג'יפאי מסור, יש לו ג'יפ מפלצת. ניסן טראנו, עם פק"ל קפה והכל".
גולני, לפני הכל, זו מורשת קרב מפוארת: תל־פאחר, החרמון, בינת־ג'בייל, סג'עייה. את המורשת הזו מחדירים להם מהרגע הראשון. חליווה: "במסע תג בטירונות 'כבשנו' את החרמון ולימדו אותנו על בני מסס, ההוא מגולני שהשתתף בקרב ההוא במלחמת יום כיפור ואמר שזה העיניים של המדינה".
דמות אחרת שהפכה לאגדה בגולני הוא המח"ט לשעבר תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, שנהרג ב־1999 מפגיעת מטען צד ברצועת הביטחון בדרום לבנון. רבים מלוחמי גולני של היום עוד לא נולדו אז, אבל את השם גרשטיין אין גולנצ'יק שלא מכיר. אלגוב: "ארז נודע בזה שהיה הולך בלי רצועה בנשק, והמסע הראשון שלנו בטירונות היה בהשראתו. הלכנו שלושה קילומטר עם נשקים בלי רצועה, ובסוף המסע קיבלנו רצועות. היו לנו גם הרבה מור"קים על רועי קליין, סמג"ד 51 שקפץ על רימון במלחמת לבנון השנייה".
מדברים איתכם על אירוע הנגמ"ש בסג'עייה?
אלגוב: "לא מדברים איתנו על פאשלות, ולהכניס חיילים לעזה בנגמ"ש לא ממוגן זו פאשלה. אבל אם אנחנו נכנסים מחר ללבנון או לעזה, אנחנו עושים את זה על נמ"רים, הנגמ"שים הכי ממוגנים שיש".
כשהסתובבנו אחר כך בחצר הפלוגה – בין שלטים עם ציורים של צ'יפים אינדיאנים, דגלי גולני עם שמות של לוחמי הפלוגה לשעבר שכבר נמצאים עמוק בטיול במזרח והקדשות בסגנון: "למחלקת חוד אברבנאל היקרה. תמשיכו להיות ותיקים חזקים ואל תיתנו לאף אחד לשבור אתכם. אוהב אתכם מאוד, חפ"ש אביב יונה" – קבלו הצלם תפס שני חיילים ואמר להם: "לא קיבלנו פה אפילו קפה. אנחנו הולכים לצלם את גבעתי".
שני החיילים, ביחד, ענו לו: "גבעתי? איכס!"
תחנה 6:
כיסופים וסופה, על דרום הרצועה
יחידה: גדוד 28, חטיבה 7 של השיריון
תגידו, שאלתי את החיילים מגדוד 82 כשישבנו במשטח הטנקים של אחד המוצבים בגבול עזה, ליד שולחן עם שאריות אוכל וערכת שש־בש: יצא לכם להוריד חוליית מחבלים?
הם שתקו והביטו בחשש בנציג דובר צה"ל של החטיבה המרחבית, שסימן להם שעל זה לא מדברים. בסוף, אחרי שהבטחתי לא לחשוף את שמו ואת פרטיו, אמר אחד הלוחמים: "לי יצא".
תספר.
"זה היה בקו הקודם, גם בגבול עזה. התצפית איתרה שני מחבלים מתקרבים לגדר. סגרנו מעגל עם התצפיתנית ועם חפ"ק המ"פ של הגזרה, זיהינו את המחבלים, ירינו שני פגזים והרגנו אותם. אחרי זה מצאו עליהם רימונים".
איך התחושה אחרי אירוע כזה?
"הרבה אדרנלין. הולכים ומספרים לחבר'ה. אבל בסוף זו העבודה שלך".
אין ויכוח שמדובר במחבל ושסיכלתם פיגוע. אבל בסוף הרגתם בן אדם. מה זה עושה ברמה האישית?
"יש צביטה, אבל אתה אומר לעצמך: אם לא היינו הורגים אותו, הוא היה יכול להרוג חיילים או אזרחים".
את המפגש עם השריונרים שתופסים קו בחטיבה הדרומית התחלנו בכיסופים. הצוות שאיתו ישבנו יכול לככב בקליפ של "שבט אחים ואחיות" (בעצם, רק אחים. משום מה, בנות לא יכולות לשרת כלוחמות בשריון). מפקד הטנק הוא נעם גלינסקי מירושלים, בוגר ישיבת שבי חברון. התותחן הוא סרגיי קוריאבקו מחיפה, שעלה מרוסיה בגיל שנתיים. הטען הוא בארי ישבי מקיבוץ מעוז חיים, ונהג הטנק הוא ירמיה מוֹקֶן, גם הוא מירושלים, חייל בודד שעלה מאוהיו.
מה גורם לבחור צעיר לעזוב את הבית באמריקה ולבוא לכאן כדי לעשות קו בגבול עזה?
ירמיה: "גדלתי על הסיפורים של סבא שלי שנלחם במלחמת העצמאות, בקרב לטרון. הוא הגיע לכאן מאירופה אחרי השואה, ובהמשך עזב לארצות־הברית. ההורים שלי ואני נולדנו שם, אבל מאז שהייתי ילד שמעתי סיפורים על ישראל ועל צה"ל וזה עודד אותי לעלות".
איך ההורים קיבלו את זה?
ירמיה: "סבבה".
באמת?
"לא. ממש לא..." הוא מחייך.
מה אתם חושבים על זה שהוא עלה לארץ כדי להתגייס?
נעם: "מעריכים אותו על זה".
בארי, צוחק: "אני חושב שהוא משוגע".
שגרת היום שלהם כוללת תחזוקה כמעט אינסופית של הטנק, מרכבה סימן 4. נעם: "חוזרים מהבית ומתחילים ישר לעבוד עליו. כשמסיימים פעילות עושים טיפול אחרי תנועה בזמן שהגולנצ'יקים שאיתנו במוצב הולכים למיטות".
בכל בוקר, עם הזריחה, שעתיים מוקדשות למה שנקרא "זמן גשר", ובמהלכו הצוות נמצא ליד הטנק כשהוא מונע בכוננות להקפצה. כך גם לקראת השקיעה. אבל הם לא מתעסקים רק בטנקים ובשגרת המוצב. "המ"מ שלנו יזם פרויקט שנקרא זמנים אישיים", סיפר נעם. "כל אחד בוחר תחום שהוא רוצה לפתח באופן אישי, ויש שעתיים ביום שהוא צריך לעסוק רק בזה".
מה אתם עושים בזמן הזה?
נעם: "אני לומד לנגן בקלרינט. זה משהו שתמיד רציתי לעשות, ועכשיו יש לי זמן".
סרגיי: "אני מנגן בגיטרה, וגם התחלתי ללמוד שפה נוספת".
איזו שפה?
"יפנית".
איך בדיוק לומדים יפנית בצבא?
סרגיי: "יש לי בטלפון אפליקציה ללימוד יפנית. אם אני אגיע ליפן אני לא אדע לדבר, אבל אני אבין מה הם אומרים".
אתה יודע איך אומרים טנק ביפנית?
סרגיי: "כמעט אותו דבר. טנקה".
ירמיה ובארי מנצלים את הזמן הזה לקריאת ספרים. "אני רוצה גם ללמוד לנגן על יוקולילי", סיפר ירמיה, "אבל שכחתי להביא אותו מהבית".
מכיסופים המשכנו לסופה, שם פגשנו צוות נוסף מהפלוגה שהיה בעיצומו של זמן גשר. כשנחטף גלעד שליט מתוך הטנק שלו סמוך לכרם שלום, ב־25 ביוני 2006, הם היו בכיתה ב' או ג'. "החטיפה הייתה ממש קרוב לכאן, וזה מדגיש את עניין המבצעיות", אמר המט"ק ישי לייסנר מירושלים. "כל חייל יודע שאם לא יהיה מספיק ערני בזמן פעילות, הוא עלול להפוך לגלעד שליט מספר 2".
למה דווקא שריון?
הטען עמרי להב, מרחובות: "בן־דוד של אמא שלי, דודו מנצור, היה שריונר ונהרג בקרבות עם הסורים במלחמת לבנון הראשונה. זה עורר בי את המחשבה ללכת לשריון".
השריון נחשב לחיל אפור, אבל נהג הטנק סלע הרשקוביץ, גם הוא ירושלמי, אומר שזה ממש לא ככה. "טנק אחד זה כמו פלוגת חי"ר שלמה. חי"רניקים רצים, מסתערים, אבל בסוף הטנק זה מה שיעצור את המחבלים".
תחנה 7: מוצב נחל רביב, גבול מצרים
יחידה: מסייעת גדוד קרקל
הווייז הוביל אותנו אל קדש ברנע, שעתיים וחצי נסיעה מהמרכז, בין אמצע שום מקום לסוף העולם. מ"פ המסייעת של גדוד קרקל, סרן חוסאם חטיב מחורפיש, חיכה לנו בשער. נסענו בעקבותיו עד שהגענו לגבעה שלטת ועליה מגדל שמירה חלוד. כמה מאות מטרים מכאן ניצבת גדר גבוהה. גבול ישראל־מצרים. על הגבעה כבר המתין האמר סיור ובו המפקדת נועה קרן, הנהגת־לוחמת נטע כהן מכרמיאל, והלוחמים ולריה יוסופוב מפתח־תקווה ומתן רווה מאשקלון, שניהם צלפים.
סמ"ר נועה, מפקדת מחלקת הצלפים של קרקל, הייתה הבת היחידה בקורס צלפי חי"ר – וסיימה כחניכה מצטיינת. ההצטיינות, חייבים להדגיש, לא ניתנת עבור השקעה ומאמץ אלא על מקצועיות נטו, כלומר פגיעות במטרות. כך שבקורס שכמעט כולו על טהרת לוחמים בחטיבות חי"ר, הצלף הכי טוב היה צלפית. במתקן אדם לא נערכו כנראה לאפשרות הזאת, ובתעודה שקיבלה נכתב: "סמ"ר נועה קרן סיים בהצטיינות קורס צלפי חי"ר".
נועה, כבר ניחשתם, היא בתי הבכורה. כך שאת הקטע הזה כתבתי לא רק כעיתונאי אלא גם, אולי בעיקר, כאבא גאה. מתנצל מראש.
משימתו העיקרית של הגדוד היא להגן על היישובים ולמנוע פיגועים ממצרים. על הדרך גם מסכלים הברחות פליליות יחד עם המשטרה, בעיקר סמים. "הרבה פעמים המבריחים בצד המצרי יורים לכיוון ישראל", סיפרה אחת הלוחמות. "לכל הברחה אנחנו מתייחסים כמו פח"ע".
אף שחלפו שמונה שנים מאז מתקפת הטרור בכביש 12 על גבול מצרים, שבה נהרגו שישה ישראלים, האירוע חרות היטב בזיכרון. כולם בגדוד מכירים את סיפורה של סרן אור בן־יהודה, מ"פ בקרקל, שפיקדה על קרב מול 23 מחבלים, הרגה שניים מהם בעצמה, וגם לאחר שנפצעה סירבה להתפנות. על תפקודה קיבלה את צל"ש אלוף הפיקוד. מבחינת קרקל זה מקור לגאווה ולהשראה, אך גם תזכורת לכך שגבול של שלום יכול להפוך ברגע לזירת לחימה מול דאעש שממתין מעבר לגדר.
אסור להם לדבר על פוליטיקה, אך ההתבטאויות של רבנים ואנשי ציבור נגד שירות נשים כלוחמות לא נעלמות מאוזניהם. נועה: "אני לא חושבת שבת יכולה לעשות כל תפקיד בצבא, אבל אנחנו בהחלט יכולות לתפוס קו בעזה, כולל טיפול בהפס"דים על הגדר, ולעשות יותר קווים באיו"ש".
קרקל כבר עשו קו אחד באיו"ש, וצפויים לחזור לשם בשנה הבאה. כשהגיעו לגזרת בנימין, קבלת הפנים מצד חלק מהמתנחלים הייתה פושרת. מישהו אפילו תלה בטרמפיאדות שלטים: "לא רוצים כאן גדודים מעורבים". מהר מאוד הם הוסרו.
נועה: "אני ועוד חיילת איבטחנו בטרמפיאדה ובאה ילדה, אולי בכיתה ו', ואמרה לנו, 'אתן מפריעות ללוחמים לעשות את העבודה'. כלומר, אנחנו מסיחות את דעתם של הבנים. בפועל, בחצי השנה שהיינו בגזרה ביצענו יותר מעצרי אמל"ח וחשודים מכל גדוד שהיה לפנינו. באותה תקופה היה רק פיגוע אחד בגזרה שלנו. מרגע שעזבנו התחיל גל של פיגועים קשים".
"בסוף הקו בבנימין", סיפר חוסאם המ"פ, "אחד הרבש"צים בא אליי ואמר: 'כשהגעתם לקו לא רציתי שבנות יגנו על היישוב. עכשיו אני אומר – תביאו לכאן רק בנות. הן הלוחמות הכי רציניות'".
נטע: "אני נתקלת לפעמים בשאלות כמו, 'את באמת לוחמת? בטח את לא יודעת מה זה בחמ"ס (בוחן מסלול). בטח בטירונות היית צריכה לרוץ פחות מהבנים. אני מסבירה להם שאנחנו עושות בדיוק אותה הכשרה כמו הבנים ומתמודדות עם אותם מכשולים".
מתן: "יש סטיגמות על הגדוד שנותנים לנו קווים קלים יותר, שאנחנו לא עושים כלום. זה רחוק מהמציאות".
ובכל זאת, איך זה להיות חייל בגדוד ש־70 אחוז מהלוחמים בו הן לוחמות? חברים שלך לא יורדים עליך בגלל זה?
"יש לי חברים בגבעתי ובצנחנים ולפעמים הם זורקים כל מיני הערות. אני עונה להם: 'גם אתם הייתם מעדיפים לשרת בקרקל'. לשרת עם בנות זה דווקא מאתגר יותר, כי צריך לדעת להסתדר".
ולריה הגיעה עם משפחתה מאוזבקיסטן בגיל 16. "אח שלי שירת בגולני ואני החלטתי להיות לוחמת בקרקל".
למה קרקל?
"אני אוהבת כאלה דברים מגיל קטן. כמו גבר. גם שיחקתי שמונה שנים בנבחרות הילדות והנערות של אוזבקיסטן בכדורגל. היום אני משחקת פחות, אבל כשמוציאים כדור במוצב, אני משחקת".
גם סמ"ר עידו נחמני מראשון־לציון, הקשר האישי של מפקד הפלוגה, היה שחקן כדורגל לפני הגיוס, בקבוצת הנוער של רמת אליהו.
אם תשחקו ראש בראש, ולריה ואתה, מי לוקח?
עידו: "אני לוקח".
ולריה: "כן, אבל השיא שלי בהקפצה על הרגל הוא 586 פעם".
עידו: "אני יותר".
כמה?
"לא יודע".
לשיחה מצטרפת אנסטסיה חולודינינה, לוחמת בפלוגה. "עליתי בגיל 15 מאזרבייג'ן במסגרת תוכנית נעל"ה, נוער עולה לפני ההורים. לא ראיתי את ההורים יותר משנה, אבל בחורף אני טסה לבקר אותם בבאקו. אני גרה בדירה של האגודה למען החייל בחיפה עם עוד חמש בנות. אנחנו מבשלות לעצמנו והכל".
ולריה: "אני אוהבת לבשל. אני בוכרית ולכן אני מבשלת אושפלו, בחש, קבב".
מי לימד אותך לבשל אושפלו? אמא?
"לא, אבא שלי. אצלנו הבוכרים, הגבר עושה את האושפלו..."
עד לפני כשנתיים הייתה לקרקל כומתת נח"ל ירוקה. היום יש להם כומתה מדברית מנומרת. "בהתחלה היה מבאס להחליף כומתה", סיפר עידו. "קראנו לכומתה החדשה ג'ירפה, פנקייק, פיתה עם עובש. אבל היום אנחנו גאים בכומתה שלנו".
תחנה 8:
זירת ים סוף, אילת יחידה: סיירת הדבורות והדבורים
הקפטן הצביע לעבר מצוף צהוב בלב ים. "זה הגבול עם ירדן", הסביר. "מימין הווילה של המלך בעקבה, ממול מוצב צביה של חיל הים, ומשמאל, קילומטר מהגבול, זה מלון הרודס". נשמע קצת כמו הסבר לתיירים, אבל אנחנו לא בספינת טיולים אלא על דבורה 861 של חיל הים, והקפטן הוא סרן טל אילוז מאשדוד.
לתייר הממוצע שמגיע לאילת, הגבול הזה נראה כמו הגרסה הימית של גבול שווייץ־אוסטריה. אבל טל החובל מסביר שהשקט מטעה. "מספיקות 20 שניות של חוסר ערנות, ומחבל על אופנוע ים חוצה את הגבול ומגיע לחוף הומה מתרחצים או למלון".
הדבורה נראית גדולה ממה שדמיינתי. בסיפון התחתון ארבעה מדורי מגורים עם דרגשי קומתיים, וביניהם מטבחון ופינת אוכל. הצוות, 13 חיילים, ישן בספינה גם כשהם לא בים. מעל המגורים נמצא המי"ק – מרכז ידיעות קרב, שהוא למעשה חמ"ל הספינה, ומעליו גשר הפיקוד עליו חולש סרן טל. יש לו בעמדה גם מצפן, מסך המחובר למצלמה, ולא פחות חשוב – טוב, קצת פחות חשוב – מתקן מיוחד להנחת כוסות קפה, כדי שלא יישפך גם כשהים סוער. "בערב יושבים על הגשר ועושים פלאברה – כלומר, צחוקים ושירים", הסביר אחד החיילים. על חרטום הספינה מקלע טייפון המופעל מרחוק, בירכתיים מקלע 0.5 רגיל, ומשני צידי הסיפון – מקלעי מאג.
יצאנו לים. שירה ורון מדובר צה"ל, שליוותה אותנו לאורך כל 1,700 הק"מ של המסע, התיישבה על כיסא המפקד. להפלגה הצטרף גם סרן תום גורן מאילת, מפקד יחידת "סנפיר" האחראית על הגנת הנמל. הוא יקבל בקרוב את הפיקוד על סיירת ברק המאגדת תחתיה את כל כלי הבט"ש בזירת ים סוף.
אחרי עשר דקות כבר היינו בגבול הימי עם מצרים, שמסומן גם הוא במצוף בודד. סרן טל: "אפשר לראות ממול את הקצה של ציר פילדלפי ושל גדר המערכת. מצד אחד הילטון טאבה, מהצד השני מלון הנסיכה. תראו עד כמה הקִרבה מטורפת".
אתם בקשר עם המצרים?
"אני יכול לדבר בקשר עם המצרים, אבל אין היענות מהצד שלהם. יש אפילו עוינות".
סרן טל סובב את הספינה. עשר דקות ואנחנו בגבול הימי עם ירדן. מולנו עוגנת ספינת הטילים אח"י יפו. היא הגיעה לכאן מחיפה דרך תעלת סואץ, שלושה ימי הפלגה.
מה ההבדל בין שני הגבולות?
סרן טל: "בסיני שולט דאעש – ארגון הטרור הכי מסוכן בעולם. זה האתגר שלנו: ירי צלפים מהפילבוקס המצרי, ירי נ"ט מהילטון טאבה. ירדן, לעומת זאת, היא הגבול הכי צפוף. מלונות, חופי רחצה. זו הבטן הרכה. בשני הגבולות המעבר מאפס למאה הוא מאוד קריטי. לפעמים כלי שיט ירדני שם חרטום לכיוון הגבול ולא ברור מה הכוונה שלו, אז אנחנו נכנסים לעמדות קרב, ניגשים אליו וחוצצים בינו לבין החוף הישראלי. לפני חצי שנה, בשעת לילה, חצה אדם בשחייה את הגבול וצעק' 'אללה אכבר'. היד שלו הייתה למטה, כאילו יש לו נשק. כלי שיט שלנו ביצע ירי אזהרה, העלו אותו לסיפון ולקחו אותו לחקירה בחוף. בסוף התברר שמדובר באזרח ירדני שניסה להסתנן כדי להגיע לירושלים".
חזרנו למעגן והתיישבנו עם כמה מהחיילים בפינת האוכל על כוס קפה עם חוואייג' ועוגיות ("אירוח הוא חלק מהדבורנות", הסביר סרן טל). לכל איש צוות כובע שעליו רקום הכינוי שלו. "הכינוי שלי הוא בץ", סיפר סמל ניב גרטי מרמת־השרון – החובש של הספינה ומוכּ"ם בכיר.
למה בץ?
"היה בספינה פז"מניק אחד שמצא זחל בתוך הבזיליקום. הוא החליט לגדל אותו בתור זחל מחמד וקרא לו בץ. בדיוק כשהגעתי לספינה, הזחל הלך לעולמו. אמרו לי: 'מעכשיו קוראים לך בץ. גלגול נשמות של הזחל'".
סמ"ר לירי מרקוביץ' מגבעת שמואל: "הכינוי שלי הוא מרקו ולבנמ"ח (בן מחזור) שהגיע איתי החליטו לקרוא פולו. יחד היינו מרקו־פולו. עד שהוא הלך לצ'יפים, להיות מכונאי בכיר, ועכשיו אני בלי החצי השני שלי".
איך זה לשרת במקום כמו אילת?
סמל מיקו גולן, הוד־השרון: "אתה רואה את כל הספפות, הספות האלה שצפות, את הסירות והספורט הימי, אנשים עושים לנו שלום ואנחנו מרגישים כמו פינגווינים בגן חיות. אז רוב הזמן יש לך הרגשה של הנופש, אבל בכל רגע זה יכול להשתנות, ובשביל זה אנחנו פה".
אַיָּל ניזני: "בקווי חי"ר אתה בדרך כלל לא רואה את האנשים שאתה שומר עליהם, ופה יש לך תזכורת יומיומית".
אגב, יוצא לכם לראות כאן דולפינים?
ניב: "ברור! ולא רק דולפינים. היו תמיד סיפורים על כריש־לווייתן שמסתובב במפרץ אילת ולא ידענו אם הם נכונים. יום אחד ישבנו לאכול בסיפון ופתאום מישהו צועק: 'הכריש־לווייתן בדופן!' אמרנו לו, טוב. בסדר. הולכים לדופן להסתכל ובום! הכריש לידנו. רצים, מביאים את המצלמה של הספינה, מצלמים, צחוקים רצח, מתלהבים".
אחד החיילים מדבר במבטא אנגלוסקסי. קוראים לו ג'וש עמר והוא חייל בודד המתגורר בחולון ומגדיר את עצמו חצי־מרוקאי חצי־בריטי. יש לו סיפור חיים לא פשוט, אך מעורר השראה, והוא הסכים לחלוק אותו עם הקוראים.
"אבא שלי ישראלי והאמא בריטית", סיפר ג'וש. "גדלתי באנגליה, בעיירה קורנוול. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 14. ראיתי את אבא במצבים מאוד קשים מבחינה כלכלית. הוא גר חודשיים באוטו. באותו זמן התחלתי לעשן וויד. בגיל 16 אמא זרקה אותי מהבית כי לא יכלה יותר לשלם חשבונות. אני יכול להבין אותה. התחלתי עם סמים קשים – קוקאין, MDMA. עברתי לגור עם אבא והתחלתי ללמוד בקולג'. למדתי זיהוי פלילי. וכל הזמן הזה המשכתי עם הסמים. בגיל 18 עברתי לגור לבד ועבדתי כמלצר וטבח.
"בגיל 19 החלטתי להפסיק עם הסמים ולעלות לישראל. רציתי לשטוף את הראש. הגעתי לארץ ב־2017. גרתי אצל סבא וסבתא בלוד. עיר משעממת, אין איפה לשתות בירה אחרי העבודה. עברתי לתל־אביב ועבדתי אצל חבר של אבא שלי, שיש לו מסעדה".
הוא התגייס באפריל 2018 ועבר קורס עברית במחווה אלון. "סיפרו לי שיש תפקיד של לוחם ימי. חשבתי שזה כמו מארינס – מגיעים בספינה ומסתערים על החוף. באתי לקורס דבורנים ונדלקתי על הקטע של צחוקים, פלאברה, הרבה חבר'ה יחד בשטח של 20 מטר. זה יותר טוב מלקחת סמים בדירה ולדפוק את הראש".
לפנייה לכתב/ת 
