אקדוחן בן 90

קלינט איסטווד ישב אתמול עם המשפחה באחוזה הענקית שלו בכרמל שבקליפורניה, עיירה שהוא היה ראש העיר שלה לתקופה קצרה בשנות ה־80, וכיבה 90 נרות יום הולדת ועוד אחד לשנה הבאה. מסביב היה שלו כתמיד, האוקיינוס השקט היה יפה כתמיד, אם אתה גר בכרמל שליד הים, אחד המקומות העשירים בקליפורניה, כל מה שקורה בשאר אמריקה לא נוגע אליך. אלא אם אתה קלינט איסטווד, שכל דבר שקרה באמריקה בכמעט 100 השנים האחרונות נגע בך, שינה אותך, ומהרבה בחינות אתה גם שינית אותו וגם חזית אותו בא. אין עוד דמות הוליוודית שסיפרה את הסיפור של אמריקה, על הטוב, הרע והמכוער שבה, כמו כמו קלינט איסטווד. שחקן גדול, במאי גדול עוד יותר ואדם מורכב מאוד.

מבקר הקולנוע שלנו מדרג את חמשת הסרטים של איסטווד שהוא אוהב במיוחד

בהיותו סוג של פורסט גאמפ אמיתי, האיש שהיה שם בכל הסערות של אמריקה במאה החולפת, איסטווד גם קיבל את כל הסתירות בחיים הפוליטיים והתרבותיים שלה. הוא גם הוכחה שאף פעם לא מאוחר מדי להפוך לאייקון. איסטווד כבר היה אחרי גיל 60 כשהבמאי הגדול באמת פרץ ממנו והסרטים שלו החלו לגרוף פרסי אוסקר, הוא היה מועמד ל־11 אוסקרים ב־27 השנים האחרונות וזכה בארבעה – פרס הסרט והבמאי על "בלתי נסלח" ב־1993 ועוד פרס כפול על "מיליון דולר בייבי" ב־2005.

לא שואלים, קודם יורים

קלינטון איסטווד ג'וניור נולד ב־31 במאי 1930 בסן־פרנסיסקו וגדל באוקלנד, לשם עבר אביו בחיפושים אחר עבודה בימי השפל הגדול. כמו כולם אז, הוא היה ילד עני מאוד. אף אחד לא יודע עד היום האם איסטווד בכלל סיים בית ספר, וכילד מקליפורניה הוא התפרנס במשך הרבה שנים מעבודה כמציל. אפילו כשגייסו אותו למלחמת קוריאה ב־1950 הוא שירת כמציל ליד הבית. אבל הוא גם לימד את עצמו לנגן בפסנתר, עבד במועדונים מעופשים תמורות פרוטות, ובנה מאפס קריירה שאין דומה לה.

איסטווד הפך לכוכב בינלאומי עוד לפני שהפך כוכב באמריקה בזכות מערבוני הספגטי של סרג'ו לאונה בשנות ה־60, אבל זה היה "הארי המזוהם" ב־1971 שהציב אותו על נישה שבה אף אחד בהוליווד לא עמד מאז ג'ון וויין, ואף אחד בתקופה ההיא גם לא כל כך רצה אותה. פול ניומן ורוברט רדפורד וסטיב מקווין היו כולם גברים קוליים, רגישים ומורכבים, והנישה של המאצ'ו האמריקאי החד־ממדי, שיש לו פרשנות מאוד ברורה וצרה ל"פטריוטיזם", זה שקודם יורה ואחר כך שואל שאלות, הייתה פתוחה ואיסטווד החליק אליה.

עם השנים הוא הפך לדמות מורכבת הרבה יותר, ופה ושם אפילו נתן לקצת רומנטיקה לפרוץ החוצה, כשניהל רומן סוער עם מריל סטריפ ב"הגשרים של מחוז מדיסון". אבל מעל הכל, איסטווד ביים את אמריקה. כמעט לכל סרט שלו היה מסר פוליטי או חברתי, והרבה פעמים הוא הפתיע בדיונים רגישים ואפילו מרגשים על נושאים שבמאים עם נטיות שמרניות לא היו מתחבטים בהם, מהמתות חסד ב"מיליון דולר בייבי" ועד גבריות רעילה וגזענות ב"גראן טורינו".

פוליטית, איסטווד הוא מה שמקובל להגדיר כליברטריאן ימני. ליברל יחסית בנושאים חברתיים, ומאוד שמרן בכל היתר. אין עוד במאים בקנה המידה הזה שנמצאים בצד ימין של המפה, והיכולת שלו לאתגר גם את אלה שבמחנה שלו היא חלק מהמורשת שלו. לאורך השנים דווקא התחמק איסטווד מלהתבטא באופן ישיר ובוטה בעניינים פוליטיים, הסרטים עשו את העבודה בשבילו. אבל התיעוב שלו את ברק אובמה – הוא סירב לבוא לבית הלבן כדי לקבל מאובמה את מדליית החופש, העיטור האזרחי הגבוה באמריקה – הביא אותו להשתתף בהפתעה בוועידת המפלגה הרפובליקנית ב־2012, ברגע שהוסיף בגיל 82 טוויסט חדש לסיפור של איסטווד ובדיעבד חזה את העתיד הקרוב של אמריקה.

איסטווד עלה לבמה ודיבר אל כיסא ריק שאמור היה לגלם את אובמה. רוב הדברים שאמר שם היו לא ברורים ולא קוהרנטיים, וחלקם בכלל נשמעו כאילו איש שמאל אמר אותם. התקשורת ליגלגה ומגישי תוכניות טוק־שואו ליליות צחקו עליו, אבל הימין באמריקה ראה משהו אחר: סוף־סוף אייקון הוליוודי שנמצא בצד שלהם. אז מה אם אף אחד לא ממש הבין מה הוא אמר, הארי הזועם זעם בשבילם, וארבע שנים לאחר מכן הם בחרו בגרסה הרבה פחות מתוחכמת שלו לנשיא ארצות־הברית.

שנתיים אחרי מופע הכיסא, ביים איסטווד את הסרט הקופתי ביותר שלו, "צלף אמריקאי", על כריס קייל, חייל ביחידת עילית במלחמת עיראק. הסרט העניק לו עוד מועמדות לאוסקר, וגם ביסס אותו לגמרי בצד ימין של אמריקה מפולגת מאוד. איסטווד דווקא התייסר לכל אורך הקריירה בענייני מלחמות וכליברטריאן התנגד למעורבות הצבאית האמריקאית בכל פינה בעולם, אבל גם על סף גיל 90, אין סיפור אמריקאי אלים שלא מרתק אותו להתעסק בו.

געגועים לאמריקה של פעם

איסטווד הצביע ב־2016 לדונלד טראמפ מהסיבות הצפויות: אנטי "פוליטיקלי קורקט". הוא דיבר על געגועים לימים שבהם אפשר היה להגיד כל דבר, טען כי אין היום באמריקה גזענות אמיתית, הוא כמובן שונא את התקשורת וגם על תנועת "מי טו" היו לו השגות, שבאו לידי ביטוי בסרט האחרון שלו, "ריצ'רד ג'וול". לפני מספר חודשים אמר איסטווד כי הוא לא מתכוון להצביע לטראמפ שוב, והביע תמיכה במייקל בלומברג, אבל בלומברג כבר לא רץ לנשיאות, ועכשיו יהיה מעניין לשמוע מה מתכוון איסטווד לעשות בנובמבר.

איסטווד מדבר כבר שנים על פרישה מיידית רק כדי לחזור עם עוד סרט אחד. הוא איש שכל עצם בגופו הישיש אוהבת קולנוע. הוא רואה עכשיו בטלוויזיה את אמריקה בוערת, ואין בכלל ספק שהוא כבר מייצר לעצמו סרט בראש. מה חושב השוטר המזוהם הארי קלהאן על מדינה שבה שוטר מציב את הברך שלו במשך תשע דקות בתוך צווארו של גבר שחור השרוע על הכביש, וגורם למותו? •