עולם לא מושלם
בעולם מושלם, היה השבוע ראש הממשלה מתפטר או משעה עצמו עד לסיום החקירות בעניינו. מנגד, היה מו"ל "ידיעות אחרונות" משעה עצמו מתפקידו כעורך האחראי וממנה במקומו דמות חיצונית ראויה.
קיראו את הטור של נחום ברנע: הפרת אמונים
קיראו את הטור של יועז הנדל: לא לאתרג אף אחד
קיראו את הטור של בן-דרור ימיני: לדעת הכל
אלא שבעולם מושלם כל זה לא היה דרוש. כי בעולם מושלם שיחות כמו אלה שהתקיימו בין נתניהו למוזס, שבמרכזן הבטחות שהמשמעות המיידית שלהן היא עיתון תמורת שלטון – לא היו מתקיימות.
האבסורד הוא, שאם נכונים הפרסומים ב"הארץ" ובערוץ 2, שני האנשים האלה סחרו בסחורה שאינה נמצאת בידיהם: מוזס לא יכול להבטיח לנתניהו שהוא יעשה אותו ראש ממשלה לכמה זמן שירצה, והוא גם אינו יכול להבטיח לו שהכותבים בעיתונו יישרו קו. ואילו נתניהו – למרות שמעורבותו עד צוואר ב"ישראל היום" נחשפה והוכחה מעל לכל ספק – עדיין יש ככל הנראה לחינמון בעל בית. ולמרות האופן הגס שבו נתניהו דורך עליו בשיחות עם מוזס, והזלזול שלו במיליוני השקלים שהוא מפסיד בגינו בכל חודש – שלדון אדלסון הוא לא בובת הסמרטוטים של ראש הממשלה.
לכן, השיחות שהתקיימו בין ראש הממשלה לבין המו"ל נתפסות בעיניי יותר כמו שיחות בין שני אנשים שלא מכירים במגבלות הכוח של עצמם. קל מאוד לדמיין את שני האויבים האלה יושבים זה מול זה, אפופי שנאה זה לזה ומלאי יראה זה מזה, וכמו שני ילדים משחקים כל אחד בתורו את אבו ג'ילדה.
מה שבטוח, שיש פער עצום בין מה שהם מבטיחים אחד לשני לבין היכולת שלהם לממש את ההבטחות. עובדה: למרות הסיקור "השלילי" של "ידיעות אחרונות" על נתניהו ערב הבחירות, לעומת הסיקור "החיובי" לבוז'י הרצוג או ליאיר לפיד – נתניהו ניצח. אז איזה טעם יש להבטחות? כנראה שעל סצנריו כזה בדיוק נאמר: הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים.
כבר עכשיו ברור שחשיפתן של הקלטות שנמצאות בידי המשטרה לא תהיה נעימה לאוזן, לא של הציבור ובוודאי לא של עיתונאי "ידיעות אחרונות". אבל התביעה לפרסומן לא רק מוצדקת – היא הכרחית. הדברים שנאמרו שם על ידי ראש הממשלה הם עניין ציבורי ממדרגה ראשונה. הדברים שנאמרו על ידי המו"ל שלי הם לא רק עניין ציבורי. הם מחויבות של העורך האחראי כלפי העיתונאים שלו:
אם הייתה כוונה למכור אותי, אני רוצה לפחות לדעת איך הציגו את הסחורה.
בבתים מזכוכית
אחרי אירועי השבוע הזה אני מתקשה לכתוב טור פוליטי רגיל. איך אפשר לכתוב טור על העניינים הפוליטיים שעל הפרק, כשהנושא המרכזי הוא העיתון שבו את כותבת. מצד שני, האפשרות לא לכתוב ולהכריז על חופשה או מחלה – אינה באה בחשבון. בעיניי זו אינה אופציה לברוח מהמציאות, הזויה ככל שתהיה, שנחשפה השבוע.
מיד אחרי שפורסמה הידיעה בערוץ 2 שאיש העסקים מאחורי תיק 2000 הוא נוני מוזס, שאלו אותי אנשים מה הרגשתי כששמעתי את זה.
בוקס בבטן, זה מה שהרגשתי. כאב חד, חזק, שמטפס ומגיע עד לסרעפת, זה מה שאני עונה לאנשים שהתעניינו השבוע בכנות בשלומי. איך אפשר שלא? אחרי שבועות ארוכים של תהיות וניחושים, הגילוי שמדובר בבעל הבית שלי הוא לא פחות מהלם. אין גם שום דרך להסביר או להצדיק את הדברים שעולים מהשיחות בין המו"ל שלי לבין ראש הממשלה, אם הן מדויקות. שום דבר לא יכול להצדיק את זה. איך אני מרגישה? תסכול. מבוכה. ובעיקר עצב גדול.
אבל לכל אותם אנשים, שציקצקו בלשונם ותהו בראיונות ברדיו או בציוצים ובפוסטים, איך עיתונאי "ידיעות אחרונות" יכולים להמשיך לעבוד אצל בעל בית שסחר בהם, או לאלו שאמרו בציניות שהם מתים לראות את טור הפרשנות שלי השבוע, או שאלו בצדקנות איך יוכלו הקוראים להאמין עכשיו לדברים שאני כותבת – או במילים אחרות, לכל אלה שלמען האתיקה העיתונאית היו מוכנים להילחם עד לטיפת דמי האחרונה – להם אני אומרת משהו אחר.
אני אומרת להם שאני מרגישה טוב מאוד. בטח לא פחות טוב מכפי שמרגישים, או לפחות צריכים להרגיש, אלה שמדלגים מדעה אחת שאותה הם מביעים בעיתון היומי שבו הם כותבים לדעה ההפוכה בדיוק, שאותה הם מפרסמים בטוויטר או בפייסבוק.
להם אני אומרת, שאני מרגישה הרבה יותר טוב מאשר רוכבי הדלת המסתובבת. יום אחד הם כתבים ותחקירנים אמיצים, ולמחרת הם מיחצנים טייקונים ואוליגרכים, או מכהנים כדוברי לשכת ראש הממשלה, ומחרתיים הם שוב כתבים, שדרים או עורכים אובייקטיביים בתקשורת.
ואני גם מרגישה הרבה יותר טוב מאותם מכורים, החייבים לראות את שמם מתנוסס בכל מקום, והם בקיאים בכל נושא ובכל עניין ותמיד יש להם דעה ועמדה מוצקה מה צריך לעשות ומה הם היו עושים, והם לא מפסיקים ליידות את הצעותיהם ודעותיהם מתוך בית הזכוכית שבו הם יושבים.
לאלה הייתי רוצה להגיד שאני, לעומתם, לא נאלצתי מעולם למתן או לרכך או לוותר על משהו שרציתי לכתוב. ושאני, בניגוד להם, לא זקוקה לבמה אחרת כדי לכתוב בה את מה שיש לי להגיד כי בעיתון שלי לא נותנים לי לומר אותה. ושאותי, בניגוד אליהם, לא מצניעים בעמודים אחוריים כשהעמדה שלי לא עומדת בקנה אחד עם "הקו המערכתי". ובכלל, שכל אלה שיש להם מה להגיד על עיתונאי "ידיעות אחרונות" – כדאי שיבדקו קודם אצלם בבית.
אני קוראת את מה שנכתב בימים אלה ברשתות החברתיות. את התגובות למאמרו של חברי, נחום ברנע. אני קוראת את דבריו של ח"כ מיקי רוזנטל בדבר הרשימות השחורות שמפעיל לדבריו המו"ל. אני רק רוצה להזכיר שרוזנטל היה הרבה שנים בתפקיד בכיר מאוד במערכת "ידיעות אחרונות". הוא היה ראש מערכת החדשות. הוא לא ידע? מיקי לא ידע?
אז לכל הצדיקים הגדולים, אלה שישבו על כיסאות עור הצבי בעיתון שלי, שחתומים על תחקירים מעוררי השראה נגד נתניהו ועכשיו הם חלק ממערכת של עיתון שבו אסור להם לכתוב מילה בגנותו, או לאלה שעבדו שנים עם אותה "רשימה שחורה" ולא צייצו עד שעברו – לא תמיד מרצונם – למקום אחר: טלו קורה מבין עיניכם.
וכן, אני אחזור על דברים שכבר נאמרו: במשך כל שנותיי ב"ידיעות אחרונות" ראיתי את המו"ל שלי אולי עשר פעמים, תמיד באקראי. הוא מעולם לא התקשר אליי, לא כדי לשבח וגם לא להפך. הערותיו, אם היו כאלה, לא נאמרו לי לא על ידו ולא באמצעות שליח. לא יודעת, וגם לא שאלתי, מה הוא חשב למשל על מה שכתבתי בתקופת צוק איתן, כשהבעתי תמיכה מוחלטת באיפוק ובזהירות של ראש הממשלה לפני הכניסה לעזה.
אנשים אומרים שהוא לא צריך להתקשר, שרוח המפקד שורה על המערכת, ושאנחנו יודעים בדיוק מה צריך לכתוב כדי לרצות אותו. להם אני אומרת, שבשביל לזהות את הרוח הזאת אתה צריך להיות חזאי. לקום כל בוקר, להוציא את האצבע ולבדוק לאן הרוח נושבת. מי שאינו כזה – עושה את עבודתו נאמנה מבלי להתייחס לשינויי מזג האוויר.
האם אני מיתממת? התשובה היא לא. האם אני תמימה? יכול להיות. אבל לא יותר מאלה שמאמינים שאצלם המערכות נקיות, שהעיתונאים עצמאיים, ושמאחורי גבם לא נעשות כל מיני עסקאות אפלות של תן וקח. האם עיתונאים שכותבים בעיתונים כלכליים מסוימים, או ערוצי טלוויזיה נשכניים שתלויים ברגולטורים, יכולים לומר עם יד על הלב שעליהם שום דבר לא משפיע? שאצלם במערכות לא מסתובבת שום רוח? או עיתונאים ומערכות שידעו יפה מאוד לשמור על שלדון אדלסון כשהוא מימן את עיתונם ויום לאחר שצינור הכסף יבש פתאום נזכרו לתקוף אותו ואת עיתונו?
נכון, אני יכולה לדבר רק בשם עצמי. אבל גם אם יש איזו רוח פרצים אצלי בבית, זה בוודאי לא קורה רק בבית שלי. ובכלל, הקו הנשכני כלפי ראש הממשלה הוא לא רק נחלתם של כותבי "ידיעות אחרונות". הוא קיים גם בעיתונים אחרים ובערוצי הטלוויזיה.
והכי חשוב – האם אין סיבה לקו הביקורתי כלפי ראש הממשלה? הרי זו אינה גחמה של עורך, או תוצאה של קח ותן מאחורי גבם של העיתונאים. נתניהו קנה בצדק את הביקורת עליו, ואת זה מוכיח תיק 1000 לא פחות מתיק 2000. תיק העוסק בפרשת "המתנות" שניתנו לראש הממשלה בסך מאות אלפי שקלים ובחיי הנהנתנות המעוררים סלידה של בני משפחתו, שעליהם כתבנו ולא נפסיק לכתוב.
בעלי הדעה
אלו ימים קשים לתקשורת בכללותה, במיוחד לעיתונות הכתובה, וקשה ביותר לאנשי "ידיעות אחרונות", ובתוכם לבעלי טורי הדעה, החשודים המיידיים.
המתח המובנה בין בעלים ומו"ל לבין עיתונאים קיים כבר עשרות שנים. הראשונים עיקר מעייניהם בהיבטים המסחריים, בהכנסות וברווח. האחרונים דואגים בעיקר לאיכות התוכן, לעניין ולמכובדות.
במשך שנים רבות נבנה מודל של דו־קיום מכובד, אשר איפשר לתקשורת לפרוח ולצמוח, עד שהפכה לרשות הרביעית, יש אומרים שוות ערך לרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת.
בימים אלה, ממש מול עינינו, מתחוללת מהפכה, ניתן לומר רעידת אדמה, המפוררת ומרסקת את כל מה שהורגלנו אליו. המהפכה ניזונה ממקורות טכנולוגיים כמו אינטרנט, פייסבוק, טלפונים ניידים והיחלשות הפרינט; ממקורות סוציולוגיים כמו ריסוק מערך המעמדות והאליטות הישן; ממקורות כלכליים כמו הקטנת עוגת הפרסום וריבוי תחרות; ואפילו ממקורות פילוסופיים, כמו הגלישה ממודרני לפוסט־מודרני, לפוסט־אמת.
בימים שבהם כל פוליטיקאי, יחצן, סלב או סתם גולש מנהל מערכת מידע ותקשורת משלו, עם או בלי קשר לאמת, כשכל גוף מסחרי מקים אתר אינטרנט חדשותי כביכול, וכשעשרות גופים מריצים תחנות רדיו וטלוויזיה - קשה להגדיר מהי תקשורת ומיהו עיתונאי.
ועדיין קיים החלק, אשר אני גאה להימנות עימו, של בעלי הטורים, בעלי הדעה, אשר שומרים על מקצועיות והגינות ומתארים את המציאות, לפי תפיסתם, כמיטב ידיעתם ולאור מצפונם. גם אם הם לא מפרסמים תחקירים מרעישים, או חדשות מסעירות, עדיין יש להם מקום. רובם אנשים בוגרים. קשה לאיים עליהם בכלים כלכליים, כי פרנסתם כבר מובטחת כך או אחרת, המוניטין שלהם כבר נתקבע, והדעות על כתיבתם, לטוב ולרע, כבר נצרבו לנצח. אין לנו מה להרוויח או להפסיד, ואנו כותבים את שאנחנו מאמינים בו.
הצד השני של המשוואה הם הקוראים, צרכני התקשורת. פוליטיקאים, עמיתים, כלכלנים וציבור הקוראים הכללי. ממילא כל מידע ודעה עוברים את המסננת האישית והידועה מראש שלהם. יש מי שימשיכו להאמין בנתניהו ולתמוך בו גם אם ייתפס במעשה מתועב ומושחת, ויש שלא יסלחו לו על רצח רבין, יעשה את אשר יעשה. יש המתיישרים ימינה ויש המתיישרים שמאלה. יש המאמינים כי למען ארץ ישראל השלמה מותר להפר תשעה מתוך עשרת הדיברות, ויש המאמינים כי הכיבוש הוא בעייתנו העיקרית ורק אם יחדל נוכל להיות אור לגויים, או, לחלופין, עם ככל העמים.
במדינה דמוקרטית מחליט כל אדם למי הוא מאמין ולמי לא.
אני חייבת דין וחשבון רק למשפחתי ולאינטגריטי המקצועי שלי, לא לאף אדם או גורם אחר. הגעתי ל"ידיעות אחרונות" מ"מעריב", שם כתבתי טור פוליטי שבועי, וכשהוגש נגד המו"ל של מעריב כתב אישום – ביקשתי לכתוב מאמר נגדו. עופר נמרודי הסכים, אבל כשקרא אותו סירב לפרסמו בטענה המוצדקת מבחינתו שלא יעלה על הדעת שעיתונאי יכתוב נגדו בעיתון שלו.
אהבתי את העיתון, ואפילו חיבבתי את נמרודי. אבל עזבתי אותו לאלתר והצטרפתי ל"ידיעות אחרונות". ואם אתם קוראים את הטור הזה, ניתן לזקוף את זה קודם כל לעורך העיתון, רון ירון, אבל לא פחות לזכותו של מוזס, העורך האחראי, כמו גם את הסיקור הראוי להערכה של העיתון את הפרשה. מניסיוני אני כבר יודעת שזה לא מובן מאליו.
לא הגעתי עד לכאן כדי שמישהו יכתיב לי מה מותר לי להגיד ומה אסור, ואין לי ולעמיתיי במה להתבייש או על מה להתנצל.
עוד לפני פרסום התוכן של הקלטת הלוהטת, ולפני שהחליט היועץ המשפטי אם זה פלילי, ציבורי, סתם מסריח או מעשה יומיום בין חברים, כבר עכשיו ברור לי ולעמיתיי כי נמשיך, כדרכנו, לכתוב את דעתנו, מדי יום או מדי שבוע, ללא מורא וללא משוא פנים.
כל עוד נשמר החופש העיתונאי והאינטגריטי שלנו.
