לכבוד השופטים שלום,

מי רועי בן־דוד, אני בן 14.6 ומטופל בבית־החולים הדסה עין כרם על ידי ד"ר טל בן עמי שמתמחה בגידולים נדירים ביותר. כמו שברור לכולם, כולנו, כל הילדים התמימים שהשמיים נפלו עליהם וקיבלו את מחלת הסרטן, מתמודדים ונאבקים במחלה על בסיס יומיומי. ההתמודדות כוללת מצבי רוח משתנים, בחילות והקאות בלתי פוסקות שתמיד מלוות בהרגשה של הסוף שמגיע, ושכל יום כאילו היום נפרדים מהעולם.

הרופאים הבכירים באגף הילדים בהדסה נגד הרופאים העוזבים:

"אני לא מצליחה להבין איך רופאים יכולים לעשות כזה דבר"

רק במקום אחד הצליחו להאיר אותנו. את השמחה שחשכה — האירו, את האהבה שפסקה — החזירו, את הרצון לחיות שפסק — הציתו. את כל זה עשה הצוות מספר 1 מכל הבחינות של המחלקה ההמטו־אונקולוגית בהדסה בראשות המנהל פרופ' מיקי ויינטראוב: ד"ר מירה חריט, ד"ר טל בן־עמי, ד"ר איריס פריד, ד"ר שושי רבל־וילק וד"ר יאיר פלד. כל הרופאים האלה מסרו את נשמתם עבורי. עשו יומם ולילה כדי להציל אותי, כדי להאיר אותי, כדי לחזק אותי.

ואז קמתי על הרגליים והתחלתי קצת לחייך ולשמוח, עד שביום אחד בהיר השמיים נפלו עליי שנית. פתחתי חדשות באשפוז ופתאום שמעתי על מה שמתרחש במקום שאני שוכב בו ונלחם בו על חיי עם ששת הרופאים המלאכים. באותם רגעים ראיתי את חיי נגמרים וחומקים מבין ידיי, כי אין מי שיטפל בי, וגם בזמן שהותירו לרופאים לטפל בי כבר הנפש לא האמינה שהטיפול יעבוד, כי הוא ייפסק בעוד כמה שבועות.

כבוד השופטים, אני פונה אליכם בייאוש ובבקשה פשוטה: תנו לי לחיות!! תנו לי את החיים שלי בשקט.

אני מספיק במלחמה קשה מאוד עם המחלה, ועכשיו גם להתמודד עם מלחמות של כסף, פוליטיקה ואגו? זה לא בשבילי ולא בשביל אף אחד מאחיי, הילדים חולי הסרטן. יש לנו מספיק מלחמות לנהל.

אני מתחנן, אני נמצא ללא טיפול, ללא רופא. תפתחו לי מחלקה בשערי צדק. מעבר לחוסר שעות השינה מהדאגה על החיים שלי כבר כשנה, מיום תחילת המאבק אני לא ישן. ישן כשעה וחצי בלילה, אני שבור ומיואש.

אוהד צויגנברג

כל חבריי מבית־הספר כבר יצאו לחופש גדול. במקום להיות איתם ולתכנן את החופש אני נמצא באוהל המחאה, פוגש חברי כנסת, את אשת ראש הממשלה, את נשיא המדינה, שופטים בבית־המשפט. אני מתנצל, אבל זה לא מה שאני רוצה לראות בחופש הגדול, ובטח שלא לחשוב על זה שאני צריך להתחנן לטיפול טוב ומסור כמו שהיה לי חודש קודם.

אני רוצה לבכות ולא יודע כבר למי. אני רוצה לזעוק ולא יודע למי. אני מיואש !! אני מתחנן!! אני רוצה להמשיך לחיות!! פתחו לי שערי צדק!! לקחו גם את קצת השמחה שנותרה בי וגם את מעט האופטימיות שהייתה לי. עזרו לי!!