yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: מתוך האלבום המשפחתי
    חדשות • 01.02.2018
    שומר השער
    "באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו", כתב חיים גורי אחרי הקרב הקשה של תש"ח בשער הגיא, שבו לחמו ונפלו אחיו לנשק מחטיבת הראל • הוא הפך לאחד מגדולי המשוררים הישראלים וליווה את המדינה הצעירה ברגעיה היפים והקשים • אל באב אל וואד הוא חזר כמעט 70 שנים אחרי, כדי להוביל את המאבק הציבורי נגד הנצחת גנדי באתר • זה היה הקרב האחרון בחייו — וגם בו הוא ניצח
    אלעד זרט

    "וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם,/ לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ./ אַַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת./ זֶה לֹא מְעַט./ מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זאֹת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ". אין נבואה מטלטלת יותר, כואבת יותר, מרגשת יותר, מפויסת יותר, מזו שכתב חיים גורי על מותו שלו בספרו האחרון "אף שרציתי עוד קצת עוד".

     

    קראו: הריאיון האחרון עם חיים גורי

     

    הוא היה משורר שחלם את המדינה כל יום בחייו, שכמאמר הקלישאה כתב את סיפורה, בזמנים הקשים והיפים, ימים של מלחמות ושל שקט, של הרג וקטל ושל חגיגות ניצחון. סופר, משורר, עיתונאי. איש רוח, חתן פרס ישראל לשירה שפירסם עשרות ספרי שירה ופרוזה ורשימות. גורי היה בכל התחנות המרכזיות, וכתב עליהן ועל הגיבורים שנפלו בקרבות — המפורסם שביניהם, אולי בבאב אל וואד. את הגבורה מאותו הקרב בדרך לירושלים הנצורה במלחמת השחרור הנציח גורי, כמשורר צעיר, בתודעה הקולקטיבית בשירו האלמותי שנשא אותו השם. לפני קצת פחות משנה חזר לזירת הקרב בשער הגיא, הפעם בגיל 93, למאבק מסוג אחר: על הזיכרון. ביחד עם יוצאי חטיבת הראל, הוא ניהל מאבק עיקש נגד הנצחתו של האלוף רחבעם זאבי ("גנדי") באתר שער הגיא — מאבק שלבסוף צלח.

     

    בראיון האחרון שקיימתי איתו לפני מספר חודשים, הסביר גורי את המאבק דרך השירה. "השיר נכתב על רבים שנהרגו בבאב אל וואד, בדרך אל העיר, ועכשיו רוצים לקרוא את המקום על שמו של גנדי‭,"‬ הוא סיפר בקול חנוק. "מה זה הטירוף הזה? כל כך הרבה אנשים נהרגו שמה".

     

    קראו עוד: שלום, סבא | יעל פרידסון

     

    יקיר ירושלים, הוא נולד ב־1923 בתל־אביב בשם חיים גורפינקל, לגילה וישראל גורי, לימים ח"כ ממפא"י. עם הקמת היישוב אמירים, עקרה המשפחה לצפון. בשנות ה־40 הצטרף גורי לפלמ"ח, בהמשך יצא לקורסי מ"כים ומ"מים, השתתף בפיצוץ תחנות הרדאר בסטלה מאריס ונשלח מטעם "ההגנה" למחנות העקורים בהונגריה ופעל בקרב שרידי תנועות הנוער הציוניות. "ליוויתי את הניצולים בדרכם לעבר הים התיכון, לאיטליה", סיפר. הזכרונות מהאהבות שנקרעו, וגם מאלו שהתאחדו, בקרב הניצולים, רדפו אותו ומצאו דרכם לתוך יצירותיו.

     

    גורי ואשתו עליזה (משמאל) במחאת ותיקי הפלמ"ח בשער הגיא, בשנה שעברה | צילום: אוהד צויגנברג
    גורי ואשתו עליזה (משמאל) במחאת ותיקי הפלמ"ח בשער הגיא, בשנה שעברה | צילום: אוהד צויגנברג

     

    גורי מונה על ידי צה"ל למפקד קורס הצנחנים הראשון, שהתקיים במסגרת הצבא הצ'כי. בשובו ארצה לחם במלחמת העצמאות, כסגנו של אברהם אדן ("ברן") בחטיבת הנגב. במקביל, ב־1949 יצא לאור ספרו הראשון, "פרחי אש".‬ במלחמת ששת הימים לחם כמ"פ בקרב על ירושלים, ובמלחמת יום הכיפורים לחם כקצין בעוצבת שריון בסיני.

     

    הקרבות ואחוות הלוחמים מילאו חלק חשוב בשיריו, בהם "הנה מוטלות גופותינו‭,"‬ "הרעות" ו"באב אל וואד‭,"‬ שהפכו לסמל המלחמה על הקמת המדינה. "חיים גורי היה המשורר הצבר הראשון, מי שהיה הגשר בין אבות השירה הארצישראליים — שלונסקי ואלתרמן ואחרים, לבין דור הקוראים החדש", אמר פרופ' עוזי שביט, עורך הוצאת הקיבוץ המאוחד שבה הוציא גורי את ספריו. "משורר הפלמ"ח שנתן ביטוי למלחמת העצמאות ולכל ההוויה הישראלית".

     

     

     

    בשנות ה־50 פרסם גורי טור בעיתונים למרחב ואז בעיתון דבר. הוא סיקר את משפט אייכמן ואירועים מרכזיים נוספים, ונמנה עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה. לימים התחרט על הצטרפותו. "כנער התנגדתי להסכמת בן־גוריון לחלוקת הארץ וכעסתי על אבא שלי, שהיה בקונגרס הציוני ותמך בחלוקה. התנועה לארץ ישראל השלמה הוקמה על ידי אלתרמן, ואני הערצתי את אלתרמן", כך הסביר. כעבור שנים חזר בו מתמיכתו בשל מה שתיאר כ"מורכבות", ובעקבות חוויותיו האישיות כחייל בשטחים.

     

    בין שיריו הבולטים גם "החבר פרבלום", שעורר דיון ציבורי. גורי זכה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל לשירה ב־1988. בנוסף, יצר טרילוגיה תיעודית עבור מוזיאון השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. אחד מסרטיו, שהוצגו בכל העולם, הועמד לפרס האוסקר.

     


    פרסום ראשון: 01.02.18 , 00:31
    yed660100