המילים האחרונות

אני שולח לעיתון, שליווה את יומני ואת מחלתה של חנה, כתבה אחרונה לאחר הפרידה הכאובה ממנה. מילים שכתבתי בשבועות ובימים האחרונים לחייה, כשכבר לא נותרו לה מילים.

לזכרה של חנה שלי

וינה < 27.10.1923 - מעיין־ברוך 15.3.2016

***

כחודש, עם ההידרדרות במצבה של חנה, אהבתי אליה נמהלת בחמלה. חמלה המגיבה למחלה. מנפלאות השפה העברית, שביסודה שורש בן שלוש אותיות, שממנו צומח עץ רב ענפים המתרחקים זה מזה, אבל נשארים קשורים בשורש. חמ"ל — המחלה מולידה חמלה ומצפה להחלמה, בחלום ובהקיץ. במחילה, מחמל נפשי, וגם לחם ומלח, מלחמה ומחול, הִלחים ומַלָחים שייכים לכאן. סטיתי לשפה ולמילים, כיוון שזה היה אחד הנושאים המרכזיים שקישרו בין חנה וביני.

נשוב אל החמלה, שהחלה מבעבעת רק כעת, מול העיניים הכבויות והשפתיים הרוטטות, המחפשות את המילים ומסתפקות במאמץ ב"כן" או "לא", בעיקר בתשובה לשאלתי הקולנית: "את שומעת אותי? את מבינה מה שאמרתי?"

אין לי ספק שהיא קולטת את מה שאני משגר אליה שוב ושוב. פניה משתנות ושפתיה ממלמלות במאמץ להשיב במילות חיבה ובהברקות, כדרכה עד לפני חודש ימים בלבד — אבל לאהבה הזורמת ממני אליה אין היזון חוזר. זו כבר לא אותה זרימה ששכרה בזרימה חוזרת, איטית אבל מובהקת. והאפתיה מולידה בהכרח את החמלה. לא במקום האהבה אלא לצידה.

עבר חודש מתוח, שונה מקודמיו. ימים טרופים על סף הסוף. הביטוי העממי "פחד מוות" הופך למציאות יומיומית, שלא לדבר על הלילות. אני פורט את הרגשות למילים, את הדאגות לדפי יומן, כתובים בכתב יד שאיבד צורה, כתב יד של עיוור. יעל המזכירה מפענחת ומקלידה, לאחר שאני רואה — כן, רואה! — על פניה, שכל מילה אכן במקומה ובמשמעותה המבוקשת.

חודש ימים עבר מיום האירוע, כנראה אירוע מוחי קל. מה מקור הביטוי חודש ימים או בא בימים או עוּל ימים? האם הלילות פחות חשובים? אצלי זה חודש לילות וימים, חודש שבו יצאו משפתיה של חנה שתי מילים בלבד: "כן" ו"לא". אתמול, פתאום, מילה נוספת! בשעת הארוחה אמרתי לה: "בתיאבון" ו־"bon apetit", ושפתיה ענו בלחישה: "merci". בשארית המוח ובנוכחות מרשימה של חוש הומור, היא איבחנה את הצרפתית, האהובה על שנינו מילדוּת, והשיבה בה. גם השירים האהובים על שנינו, אלה שאני שר או משמיע, הם "Ne me quitte pas" — אל תעזבי אותי של ז'ק ברל, ו"עלי שלכת" של איב מונטן. באנגלית היא אוהבת את "Goodnight Irene" ואת "קֶה סֶרה סֶרה", מה שיהיה יהיה. ובעברית שלל שירים, בעיקר שירי ילדים.

פעמיים ביום, כשאנחנו מתעוררים משינה, מגיעה אליי ידה השמאלית, ובמשך שעה ארוכה אצבעותינו יוצאות במחול, מתלטפות בהתרפקות ובתשוקה, ברגישות וברגש שלא להאמין, מחליפות את המילים שגוועו ואינן.

בשבועות האחרונים מר אלץ היימר הניח לנו ולילותינו רגועים יחסית, אך במקומו בא מר המוות, מר ונמהר. נוכחותו מוחשית ומאיימת. שנינו, הוא ואני, מוקסמים מכוחותיה הנפשיים של חנה, הנאבקת על כל יום נוסף של חיים. בבית. איתי. עם המשפחה.

במצב החדש, עיקר ההתמודדות שלי היא ההתבודדות, הנובעת מן השיחות החד־סטריות. חזק ממנה רק הפחד מפני הבאות.

***

והנה באו הבאות הלא צפויות. אנחנו באמצע חודש מארס, עם שמש חמימה ופריחה משגעת, המבשרת חִיות וחיים. הדשאים מוריקים ורבבות עגורים עוברים מעל ראשינו בדרכם צפונה, מבשרים את האביב. למעשה, הוא עוד רחוק. גם השלווה מאיתנו והלאה.

אתמול ירדנו עוד מדרגה במורד התלול: חנה, שלפני חודש הפסיקה ללעוס את האוכל, הפסיקה עכשיו גם לשתות. לא שייק Ensure ואפילו מים לא נכנסים לבית הבליעה שלה. בשעה זו הרופא בדרך אלינו, להתייעץ. השאלה שלי אליו כבר מוכנה: מה ניתן לעשות בשביל חנה בבית. כי מחוץ לבית זה לא חיים, זו הישרדות חסרת טעם ודלת משמעות. בית, בשביל כולנו, זה שורש החיים, על אחת כמה וכמה למי שהוברחה מביתה בחוסר כל בנעוריה, שכל שנות ההתבגרות עברו עליה ללא בית, בפנימיות, הרחק מהוריה ומאחיה. צבר לא יבין זאת.

התחושה היא שמיצינו את הצרות הצרורות בצרור החיים. הזעקנו את הבת מקולורדו. נראה מה יהיה, גם אם העיניים אינן רואות.

***

יום שלישי, 15 במארס 2016

חנה הלכה לעולמה. ואני אנה אני בא. עולמי נתרוקן, זקן בלא קן. חנה נחה. מנוחה נכונה, תחת כנפי האהבה. הבטחתי לה שאשמור עליה. והיא הבטיחה לי, כשעוד יכלה לדבר, שהיא תשמור לי מקום על ידה.

המילה האחרונה שלה הייתה, כזכור, merci. תודה לך חנה, על 66 שנים קשות ונפלאות.

קראו את הפרקים הקודמים:

הפרק הראשון ביומן של אמנון שמוש

המכתב השני 

המכתב השלישי