שבת 21 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יורי אנדרופוב
    7 ימים • 16.11.2016
    הפרוטוקולים של זקני מוסקבה
    פריצות למרכזים יהודיים באירופה, זיופים מתוחכמים, הפצת מידע שגוי, הקמת ארגוני קש ואפילו הטמנת פצצות – כל האמצעים היו כשרים בעיני הקג"ב במאבק שניהל נגד היהדות והציונות ברחבי תבל. מהמסמכים המסווגים שהעתיק איש הקג"ב הבכיר ואסילי מיטרוקין עולה שראשי הארגון, בהנהגת היו"ר האימתני יורי אנדרופוב, ראו בציונות איום ממשי על האימפריה הסובייטית – "סכנה שנייה רק לאויב המרכזי, ארה"ב" – ומצאו את הנשק האולטימטיבי במלחמה נגדה: להעיר את השדים האנטישמיים, ולחשוף את "מזימות ההשתלטות" של היהודים על העולם. רשימות מיטרוקין, פרק שלישי בסדרה
    רונן ברגמן, קיימברידג'

    בינואר 1972 נכנס מבצע "סימון" לשלב הסופי שלו.

     

    צוות של הקג"ב יצא לפריז כדי ללקט מודיעין לקראת פריצה חשובה, שתוכננה במסגרת המבצעים שנערכו נגד ארגונים ציוניים ויהודיים. יורי אנדרופוב – היו"ר הכל־יכול של הארגון – ייחס לנושא זה חשיבות עליונה. במילון המונחים של הביון הסובייטי, מבצע "סימון" ענה להגדרה של "צעדים פעילים". משמעותם המעשית הייתה פעילות מודיעינית חשאית, המושתתת על זריעת דיס־אינפורמציה, מבצעי חיסול ופיגועים, יצירת מבוכה והפצת שקרים ובלבול. על הפריצה הופקד "שירות A" האימתני.

     

    מבצע "סימון" כלל חדירה חשאית למשרדי הקונגרס היהודי העולמי (WJC) בפריז והעתקה של חומרים פנימיים – בעיקר כאלה המתעדים את שמות החברים בארגון הבינלאומי הגדול, כדי למפות את קשריו עם ארגונים יהודיים מרכזיים אחרים. תצפיות שערכו הרוסים על המטה, ששכן בלב עיר האורות, העלו כי אנשיו כלל לא חשו בסכנה. למרות שאיום הטרור – גם כלפי מוסדות יהודיים בכל העולם — כבר התעורר בעת ההיא, הרי שבקונגרס איש לא טרח להתקין מערכת אזעקה, או להפקיד שמירה על המשרדים בשעות הלילה. צוות של הקג"ב השיג מאחד העובדים מפתח לדלת הכניסה הראשית ושיכפל אותו.

     

    קראו את החלק הראשון בסדרת התחקירים על הקג"ב: בשירות אמא רוסיה  

     

    קראו את החלק השני בסדרת התחקירים על הקג"ב: צבא הצללים של מוסקבה

     

     

    וכך, ב־12 בפברואר הגיע לוחם של הקג"ב לפריז כדי לבצע את המהלך. אגב, כינויו של הלוחם היה "צ'וב" (Chub) – שמשמעותו ברוסית "בלורית של קוזאקים" – כנראה הומור של הביון הסובייטי.

     

    1979, כהנא מובל למעצר, בעקבות הפגנה של "הליגה להגנה יהודית" מול שגרירות בריה"מ במחאה על יחסה ליהודים
    1979, כהנא מובל למעצר, בעקבות הפגנה של "הליגה להגנה יהודית" מול שגרירות בריה"מ במחאה על יחסה ליהודים

     

    "צ'וב" חדר בקלות למבנה דרך הכניסה הראשית. הוא עבד כל הלילה וצילם כמות גדולה של מסמכים. השלל היה מרשים: רשימת 20 אלף התומכים של הקונגרס היהודי העולמי בצרפת, לרבות שמם, כתובתם ונתונים על גובה התרומות שכל אחד מהם הרים לארגון; וגם שמות של 3,000 מנויים ב־55 מדינות של "Information Juive" – עיתון לקהילה היהודית דוברת הצרפתית. "צ'וב" הזריז העביר את החומר לשגרירות בריה"מ בפריז וכבר באותו יום חזר לוינה באמצעות דרכון מזויף. החומר הגיע ישירות לשולחנו של גנרל ניקולאי קוסוב. המבצע, כך התברר בדיעבד, היה אמנם קל יחסית, אבל לא נטול סיכונים. ובכל מקרה, היה בו כדי ללמד כמה עז היה רצונו של אנדרופוב לגרום נזק לארגונים יהודיים.

     

    אלא שמהחומר שתירגמנו וחקרנו בחודשים האחרונים עולה שמבצע "סימון" היה רק הקדמה לדבר האמיתי. בשנה שאחריו עמלו המומחים הרוסים על ניתוח החומרים ש"צ'וב" גנב ועל הפקת מבצע רחב היקף. ב־4 בינואר 1973 הציג קוסוב את אשכול הפעולות שתוכננו בפני הבוס אנדרופוב, שאישר אותו למחרת, והמבצע יצא לדרך כעבור זמן קצר.

     

    הקג"ב בנה מערך שלם של זיופים מתוחכמים, שהתבססו על החומר הגנוב ועל רשימות הקשר והחברים. המטרה הייתה לזרוע הכפשות פנימיות ופילוג בין הארגונים ולגרום להם לעסוק כמה שיותר במריבות בינם לבין עצמם, תוך העמקת החשד שהם גונבים כסף זה מזה. "שירות A" יצר ארגון יהודי חדש ופיקטיבי, Union of Young Zionists – שם שאולי נשמע מוכר לחלק מהפעילים. בעבודת האיסוף והמחקר שנערכה לקראת המבצע, התגלה שארגון כזה באמת פעל בפולין בשנות ה־30 וה־40. הארגון הקיקיוני שלח לכתובות של פעילים שנגנבו מהמטה מסמכים מפוברקים לגמרי. מהם עלה שאנשי הקונגרס היהודי העולמי מעלו בסכומי עתק מתוך תרומות, שיועדו להגיע לישראל ומצאו את דרכן לכיסים פרטיים. במעילה היו קשורות – כך העידו המסמכים – גם ההסתדרות הציונית העולמית (WZO) וזרוע הביצוע שלה, הסוכנות היהודית. עוד עלה מהמסמכים, שלקונגרס היהודי העולמי יש קשר עם ארגונים יהודיים קיצוניים במדינות המערב, המבקשים לעורר פעילות אנטישמית כדי לעודד עלייה לישראל.

     

    אדם שעבד באותן שנים בתפקיד מנהלי בקונגרס היהודי העולמי בפריז, ושעימו נפגשתי שם לאחרונה, אמר לי: "היה לנו ברור שמישהו בוחש בעניינים שלנו. פתאום התחילו להגיע אלינו הדים מאינספור אוהדים וחברים ותורמים שביקשו, חלקם במילים קשות, תשובות. הם רצו לדעת מה קרה עם הכסף שלהם. הבנו שמתנהל נגדנו מסע קשה של דיס־אינפורמציה. השמועות, ההאשמות, הסיפורים על גניבות — פגעו בנו מאוד. הייתה ירידה חדה בתרומות לצד אווירת חשד. היו כאלה שחשדו במודיעין של צרפת. היו גם כאלה שחשדו ברוסים, אבל הרוב באמת חשבו שזה ארגון מתחרה שמנסה לתפוס את מקומנו. אלה היו ימים לא נעימים כלל".

     

    קדמי. "אנדרופוב היה יהודי"
    קדמי. "אנדרופוב היה יהודי"

     

    באוקטובר 1973 השתמש הקג"ב במידע שהשיג מבצע "סימון" כדי להפיץ עלילה נוספת: הוא יצר עוד ארגון קש, הפעם היה זה ארגון צרפתי יהודי פרו־ישראלי, שהיה מעורב כביכול ברצח של קרובת משפחה של נשיא צרפת, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, כנקמה על רדיפה שניהל – כך לטענת הקבוצה הלא־קיימת – אחרי קבוצת אנשי כספים יהודים ובגלל מדיניותו העוינת את ישראל.

     

    "האובססיה של המרכז המוסקבאי כלפי 'החתרנות הציונית' נגד בריה"מ הייתה כה גדולה" – אמר לי פרופ' כריסטופר אנדרו, ההיסטוריון של קהילת המודיעין הבריטית ומי שפירסם עם ואסילי מיטרוקין שני ספרים על סודות הקג"ב – "עד שהם לא הבינו עד כמה הניסיון שלהם לקשור בין הרצח ובין ישראל והציונות מגוחך, ועד כמה אין סיכוי שהסיפור יתפוס. למרות שהוא באמת כנראה לא גרם כל נזק, ובכל מקרה היה רחוק מאוד מהמטרה המקורית של 'צעדים פעילים' במוסקבה, הם ראו בתעלול כולו הצלחה גדולה והיו גאים בו מאוד".

     

    סכנה לשלום העולם

     

    בחלקה הראשון של סדרת הכתבות המיוחדת שמפרסם "ידיעות אחרונות" על אודות מסמכי הקג"ב שהבריח למערב ואסילי מיטרוקין, מי שהיה סגן מנהל הארכיון של הדירקטורט הראשון, פורסמה רשימת סוכנים שלפי מסמכי מיטרוקין הופעלו בישראל – ובהם הוזכרו גם שמות של חברי כנסת, אנשי תקשורת, מהנדסים בכירים בפרויקטים רגישים וקצינים בצמרת צה"ל. בחלקה השני נחשף הקשר הסודי שהתקיים בין הקג"ב לארגוני הטרור הפלסטיניים. שני החלקים, שהתפרסמו ב־28.10 וב־4.11 זמינים לקריאה באפליקציה של "ידיעות אחרונות".

     

    שרנסקי. הקג"ב יזם סרט שיציג אותו כסוכן של הסי-איי-איי
    שרנסקי. הקג"ב יזם סרט שיציג אותו כסוכן של הסי-איי-איי

     

    בחלקה השלישי של הסדרה, מגלים מסמכי מיטרוקין שמבצע "סימון" ונגזרותיו היו רק דוגמה אחת למלחמה של הדירקטורט הראשי הראשון של הקג"ב נגד יהדות העולם והתנועה הציונית. אין מדובר רק במאבק שניהל הארגון (בעיקר הדירקטורט הראשי השני, הממונה על ביטחון הפנים) נגד ה"סירובניקים", תנועת העלייה היהודית מבריה"מ, אלא במאבק ארוך שנים, עתיר כוח אדם ועם תקציבים ללא גבול, נגד כל הארגונים היהודיים הגדולים בעולם.

     

    אבל למה הושקע כל המאמץ הזה? רק משום שראשי הקג"ב והפוליטביורו ראו בתנועות הציוניות והיהודיות סכנה ברורה, מיידית וממשית לשלום העולם ולשלמות האימפריה הסובייטית – "סכנה שנייה רק לאויב המרכזי, ארה"ב". ועד כמה שהדברים נשמעים מופרכים – הם באמת האמינו בפרוטוקולים של זקני ציון והיו בטוחים שהיהודים מסוגלים לכל דבר.

     

    מעבר לעניין ההיסטורי שיש לסיפורים על אודות המלחמה של הקג"ב נגד היהדות העולמית, חשוב לציין גם שרוסיה של היום נשלטת בידי יוצאי הארגון. לנוכח מבצעי ההכפשה, השקרים והפילוגים מלאי הדמיון ונטולי המוסר, אפשר בהחלט להבין את החשדות שהרוסים ניסו להשפיע על הבחירות בארה"ב, או להפיל את שרתי האינטרנט של המערב.

     

    יעקב קדמי, שעמד בראש "נתיב" – הארגון החשאי שהופקד על הקשר עם היהודים שמאחורי מסך הברזל ואיסוף המידע במזרח אירופה ונחשב לאחד המומחים הבכירים להבנה של הביון הסובייטי, אמר לי: "ביסוד השקפת עולמה של ההנהגה בבריה"מ ושל הקג"ב עמדה התפיסה שהיהדות העולמית היא סכנה מרכזית ביותר. הם האמינו שמרכז המבצעים שלה נמצא בארה"ב ומשם היא שולטת על מדינת ישראל ומפעילה אותה, וגם שולטת בכלכלה ובמערכת הפיננסית האמריקאיות ובמערכת המסחר והפיננסים של העולם".

     

    בכיר הקג"ב לשעבר, ואסילי מיטרוקין. מסמכיו חשפו אינספור מבצעים מודיעיניים ברחבי העול
    בכיר הקג"ב לשעבר, ואסילי מיטרוקין. מסמכיו חשפו אינספור מבצעים מודיעיניים ברחבי העול

     

    ב־1992, עם שקיעת האימפריה הסובייטית ופתיחת השערים, ניהל "נתיב" מבצע חשאי שבמסגרתו השיג גישה לאנשי קשר בבריה"מ לשעבר והגיע לעשרות אלפי מסמכים של מדינות מסך הברזל. קדמי: "יכולנו ללמוד כמה טוב הכיר הקג"ב את ישראל ואת המתרחש בה, וגם כמה חשיבות ייחס הארגון לתנועה הציונית וליהדות העולם. הוא ראה בהן אויב מרכזי, אם לא את האויב המרכזי. הגישה האנטי־יהודית החריפה עוצבה יותר מכל על ידי אנדרופוב. הסיבה הראשונה לגישה הזו היא אישית: בניגוד לשמועות, אנדרופוב לא היה רבע יהודי, שליש יהודי או חצי יהודי. הוא היה יהודי. נקודה. שמעתי את זה מאנשי קג"ב בכירים. אנדרופוב ידע שצמרת המפלגה יודעת זאת היטב, וחלקם היו נגועים בסממנים גזעניים אנטישמיים. כדי להוכיח שמוצאו היהודי לא השפיע עליו ושהוא באמת קדוש בעניין הזה, הוא אחז בקו הקיצוני ביותר".

     

    הקרבה של מדינת ישראל לארה"ב בטח לא שיפרה את המצב.

     

    "התנהלותה של ישראל רק הוסיפה לתחושה הזו. הרוסים ידעו היטב שבן־גוריון הוא בעל נטייה אמריקאית מובהקת, ושמבחינתו ישראל צריכה לעשות הכל כדי להיות חלק מהגוש המערבי ולחתום ברית הגנה עם ארה"ב. הם ראו כיצד סלחו לישראל על שהתחילה את מלחמת ששת הימים, מחלו על הקמת הכור בדימונה והתעלמו ממנו, התגייסו לעזור לה ברכבת אווירית ביום הכיפורים ועוד. הם גילו עד כמה היהודים חזקים במערכות הבחירות בארה"ב. בשיחות שלהם עם גורמים אמריקאיים לא יהודיים, ששירתו בתפקידים בכירים, הם שמעו שוב ושוב תלונות של בכיר כזה או אחר, שלא הצליח לעשות משהו בגלל שהיהודים מפריעים לו.

     

    "מבחינתם הקשר של ישראל וארה"ב היה סימביוזה טבעית באימפריאליזם המערבי, הפועל נגדם. אחד המשך של השני. השאלות מי מכשכש בזנב של מי ואיך הזנב מפעיל את הכלב הן מבחינתם סמנטיות בלבד".

     

    זהירות: משלוח מצות

     

    נאמן להתנהלותו הפרנואידית, אנדרופוב הורה לקג"ב להקדיש מאמצים גדולים למעקב אחרי הקשר בין היהודים בבריה"מ ליהדות העולם. אפילו משלוח של מצות מארגונים יהודיים בחו"ל לאחיהם בבריה"מ נראה לו מעשה חתרני מסוכן ביותר.

     

    ולדימיר בוקובסקי, איש אופוזיציה רוסי שבילה שנים ארוכות בחקירות קג"ב ובכלא, חזר לבריה"מ כהיסטוריון בתחילת שנות ה־90 והצליח לצלם מסמכים רבים בארכיון הקרמלין. הוא גילה שם תמליל של דיווח "סודי ביותר" שמסר אנדרופוב לפוליטביורו במארס 1975 ובו אמר: "ברור שהמשלוח של החבילות הללו (מצות) מעצים את התהליכים השליליים של האוכלוסייה היהודית בבריה"מ ומחזק את התחושות הלאומניות ותומכות ההגירה (למערב). הקג"ב רואה בכך הכרח שהמצות המגיעות מחו"ל יוחרמו לאלתר".

     

    הארגון הקצה משאבים טכנולוגיים וכוח אדם רב כדי לעקוב אחרי שיחות הטלפון בין יהודים מקומיים ליהודים בשאר העולם. כשהתברר שיהודים סובייטים מתלוננים על האפליה כלפיהם ומציגים את בריה"מ באור שלילי, עשה הקג"ב מאמץ גדול לנתק את הקשר הטלפוני בין "היהודים הלאומנים" בבריה"מ ל"גורמים זרים שתומכים בהם" – כלומר ארגונים ציוניים בעולם. ביוני 1975 דיווח אנדרופוב בסיפוק לראשי הפוליטביורו כי הארגון הצליח למנוע שיחות או לנתקן במהלכן, למרות שהיהודים התחכמו והשתמשו בשמות לא־יהודיים, בתאי טלפון ציבוריים או בקווים לחיוג ישיר, לא דרך מרכזיות. בכך, התגאה אנדרופוב, הצליח הארגון לגרום "נזק משמעותי לארגונים ציוניים בעולם". לא פחות.

     

    הקג"ב תפס את ארה"ב כמרכז העולמי של היהדות, ולפיכך כמקום שיש להקדיש לו מאמצים רבים. מצד שני, ארה"ב עשתה כל שניתן כדי למנוע מהקג"ב לפעול בשטחה. למרות זאת נערכו לא מעט מבצעים גם שם, בכוונה להכפיש את שמה של הקהילה היהודית המקומית ולסכסך בינה למיעוטים אחרים.

     

    השיא בפעילות הזאת נרשם בניסיון לתקוע טריז בין היהודים לשחורים באמריקה. בקג"ב בחרו את הליגה להגנה יהודית, ה־JDL (Jewish Defense League), בראשותו של הרב מאיר כהנא, לסייע להם מבלי דעת ב"צעד הפעיל" הזה. כהנא, יליד ברוקלין, היה פעיל ימין, והליגה להגנה יהודית אף ניסתה לבצע פיגועים נגד מטרות סובייטיות, במחאה על יחסה של בריה"מ ליהודים. הקג"ב ערך פעילות איסוף מודיעין אינטנסיבית על הליגה, שיטות הפעולה שלה והשפה שבה היא משתמשת כדי ליטול אחריות.

     

    על פי המסמכים, בספטמבר 1969, ושוב כמה חודשים לאחר מכן, שלח הקג"ב בשם הליגה מכתבי איום לשורת נציגויות של מדינות ערביות באו"ם, שבהם נאמר שהליגה מתכוונת לבצע פיגועים נגד הדיפלומטים הערבים, כנקמה על פעולות טרור פלסטיניות נגד ישראל והיהודים. הכוונה הייתה שהמכתבים יעוררו זעם גדול, לא רק אצל הערבים, אלא גם אצל ראשי האו"ם ואצל שלטונות החוק האמריקאיים, שכל העניין מתרחש על אדמתם. ואכן, בעקבות המכתבים פנה האו"ם לנציגות ישראל בדרישה לפעול נגד הליגה, והאף־בי־איי הקשיח את פעולותיו נגדה.

     

    ב־25 ביולי 1971 הורה אנטולי קירייב, הממונה על המבצעים בארה"ב, לשלוחת הקג"ב בניו־יורק לפתוח במבצע "פנדורה". במבצע הוטמנו בחודש אוגוסט שורה של מטעני חבלה בשכונות אפרו־אמריקאיות בניו־יורק ובקולג' "שחור" אחד. לאחר פיצוצם (שלא גרם נזק משמעותי) התקשרו אנשי הקג"ב ונטלו אחריות בשם הליגה להגנה יהודית. באזורי שחורים הופצו עלונים שתיארו את ה"פשעים" שהליגה ביצעה כביכול וקראו לנקמה. בנוסף לכך חולקו בידי הקג"ב עלונים מטעם "Party of National Rebirth, קבוצת לבנים לאומנים לכאורה, שקראה לאמריקאים להציל את אמריקה מהיהודים. יש הטוענים כי הפעולות נגד הליגה להגנה יהודית היו הקש ששבר את גבו של כהנא. כך או כך, בספטמבר 71' הוא עזב את ארה"ב והגיע לישראל.

     

    יעקב קדמי: "בראיית הקג"ב, התעסקות עם הליגה להגנה יהודית והקהילה השחורה כדי ליצור סכסוכי דמים – זה דבר טבעי מאוד. האמת היא שהיהודים סייעו מאוד להנהגת השחורים בארה"ב. הליגה להגנה יהודית פעלה נגד בריה"מ. מבחינת הסובייטים, זה היה בגדר 'שתי ציפורים במכה אחת': גם נקמה בליגה להגנה יהודית והפיכתה לאשמה בפיגועים נגד השחורים, וגם קטיעת הקשר בין היהודים לשחורים, כדי לעודד את המרי השחור נגד השלטון המרכזי בוושינגטון".

     

    לעכב את ההגירה

     

    על פי מסמכי מיטרוקין, בשנת 1975 הייתה שלוחת הקג"ב בניו־יורק מעורבת באופן עמוק בסיוע לדיפלומטים רוסים וערבים בגיוס הקולות להחלטה של העצרת הכללית שלפיה "הציונות היא גזענות". ב־1976 יזם אנדרופוב שורה של אמצעים חשאיים, שיוביל הקג"ב בקרב הקהילה הדיפלומטית העולמית, במטרה להקים ועדה מיוחדת שתחקור את הציונות, בדומה לוועדת האו"ם לחקר האפרטהייד. בסופו של דבר החליטו מדינות ערב, אז בראשות נשיא סוריה חאפז אל־אסד, שלא לקדם אותה.

     

    מאמצע שנות ה־70 הקשיחה בריה"מ את מדיניותה בנושא הגירת היהודים לישראל. ב־1972 וב־1973 קיבלו 30 אלף יהודים אישור לעזוב את בריה"מ. ב־1974 ירד מספרם ל־20 אלף ובשנים 1975 ו־1976 ירד מספרם ל־15 אלף. להקשחה זו היו כמה סיבות; ראשית, מעמדו של אנדרופוב התחזק ומ־1973 הוא כיהן כחבר מלא בפוליטביורו. שנית – ב־1975 עבר בקונגרס אמריקאי תיקון להסכם הסחר בין ארה"ב ובריה"מ ("תיקון ג'קסון־ואניק"), שהתנה הקלות אמריקאיות אפשריות כלפי בריה"מ, בתחום הסחר, בשיפורים במדיניותה בתחומי זכויות האדם. בקג"ב, החשדנים כרגיל, היו בטוחים שהיהדות העולמית עומדת מאחורי תיקון זה, ולכן לא שיפרו את התנאים והיהודים לא זכו בהקלות.

     

    גורם שלישי להקשחה היה המאבק של יהודי בריה"מ לעלות לישראל, שכלל גם פעילות של גורמים יהודיים ושימוש שהאמריקאים עשו בעניין היתרי העלייה כדי לנגח את בריה"מ. קדמי: "הקג"ב קלט שמאחורי הקמפיין הבינלאומי הזה עומד גורם מרכזי – 'לשכת הקשר נתיב' – והמעגל נסגר".

     

    מה עשיתם שכל כך הרגיז אותם?

     

    "למי לא פנינו ואת מי לא הפכנו נגדם, מסופרים ידועי שם, דרך הוגי דעות ופוליטיקאים ועד שגרירים ושחקנים. פתאום הם גילו שמנהיג באחת ממדינות מרכז אמריקה, שהוא בכלל אחד מראשי הקומוניסטים במדינה, פנה לשגריר בריה"מ ולחץ עליו בלי בושה להתיר את יציאת היהודים. פתאום הם גילו גוף חזק שמפעיל נגדם בדיוק את השיטות שלהם, וזה הוציא אותם מדעתם".

     

    ואכן – אנדרופוב הגיב בעוצמה. חלק גדול מתוכנית העבודה של הקג"ב לשנת 1976 הוקדש לשורת מבצעים שנועדו לסכסך בין מתנגדי שלטון יהודים שעזבו את בריה"מ למתנגדים אחרים, בעיקר אוקראינים שעזבו במהלך מלחמת העולם השנייה. מאמץ מיוחד הוקדש לארגון "ברית האחווה הלאומית הרוסית" – אחת התנועות האנטי־קומוניסטיות המרכזיות, כדי ליצור פילוג בין הפעילים הוותיקים, שהיו ברובם לא־יהודים, ולשכנע אותם שהפעילים היהודים מנסים לנשל אותם.

     

    על פי המסמכים, ב־1977 הוקדשו מאמצים ניכרים גם להכפשת צייד הנאצים שמעון ויזנטל, כביכול בשם יהודים יוצאי בריה"מ – אחרי שהוא יצא בשורת הצהרות חריפות נגד מדיניות הקרמלין.

     

    יהודים תחת מעקב

     

    אבל על פי מסמכי מיטרוקין, לא כולם בהנהגת בריה"מ ראו בציונות סכנה גדולה, או סכנה בכלל. היו בפוליטביורו גם אנשים שטענו שהאובססיה של אנדרופוב "גורמת לנו להיראות טיפשים". בספטמבר 1978, כששר החוץ אנדריי גרומיקו ביקר בבית הלבן, הוא הופתע לקבל מהנשיא ג'ימי קרטר מקלחת קרה בגלל אדם שאת שמו כלל לא הכיר – אנטולי שרנסקי, שאנדרופוב הורה לעצור והיה מעורב אישית במסע הציד נגדו, עד להעמדתו לדין בגין בגידה, ריגול והסתה וגזירת דינו ל־13 שנות מאסר. בשיחה שערך גרומיקו אחרי הפגישה עם אנטולי דוברינין, שגריר בריה"מ בוושינגטון, הוא כינה את ההתעסקות של אנדרופוב בשרנסקי "עניין אבסורדי".

     

    אלא שמבחינת אנדרופוב, העניין לא היה אבסורדי כלל. במאי 1979 הוא אישר תוכנית מיוחדת כדי לפעול נגד המאמצים הבינלאומיים בנוגע לשרנסקי. במיוחד הטרידה את אנדרופוב "האיגרת למען הגנת יורי אורלוב (פעיל זכויות אדם ומדען ברוסיה) ושרנסקי", שנחתמה על ידי 2,400 מדענים ומומחים אמריקאים. החותמים קראו למדענים אמריקאים ומערביים שלא לשתף פעולה עם מדענים סובייטים עד שישוחררו השניים. פקודת המבצע, שנמצאת בארכיון מיטרוקין, ארוכה ומסועפת וכוללת עשרות סעיפי מבצעים ופעולה, בהם, בין השאר, הכפשת מארגני האיגרת בעיתונות במערב; שיחוד מדענים אמריקאים שיסירו את תמיכתם; יצירת סרט בשם "שקר ושנאה" שיציג את שרנסקי כסוכן של הסי־איי־איי; והפצת כרוז מטעם מדענים, פוליטיקאים ופעילים חברתיים ממערב־גרמניה, איטליה ומדינות אירופיות נוספות – שיגנה חרם על מדענים ויגן על הקשרים המדעיים בין המערב לבריה"מ. בחצי הראשון של שנות ה־80 נמצאו תנועת ה"סירובניקים", פעילי העלייה הבולטים, ותנועת העלייה מבריה"מ בנקודת השפל הגדולה ביותר שלהן. אנדרופוב ויורשיו בתפקיד ראש הקג"ב דיווחו בשמחה גדולה לפוליטביורו – ואז היה זה דיווח נכון בחלקו – שהצליחו לדכא את התנועה הזו, וכי היהודים שעוד נותרו פעילים נמצאים תחת מעקב רצוף של הארגון ולא מצליחים לפעול. כך למשל מדווח אנדרופוב במאי 1981, שהקג"ב הצליח לחשוף ולמנוע התארגנות למפגש ביער ליד מוסקבה, כדי לציין את זכר השואה ולמחות על הסירוב לתת אישורי יציאה ליהודים.

     

    מאז ראשית שנות ה־80 והיחלשותו הפיזית והשכלית של ברז'נייב, גדל משקלו של אנדרופוב. הוא מונה להחליף אותו כשמת ב־1982 וכיהן כנשיא בריה"מ עד 1984. בתקופה הזו הגיעו היחסים עם ארה"ב לשפל חסר תקדים ולמתיחות הגדולה ביותר מאז משבר הטילים בקובה. המתיחות הובילה לנאומו המפורסם של הנשיא רייגן, שכינה את בריה"מ "אימפריית הרשע", ולהגברת החיכוך ביניהן עד לסכנת מלחמה. המתיחות הזו השפיעה מאוד גם על הקג"ב, שראה בה עוד פרי של המזימה הציונית השולטת בהלך הרוח של ההנהגה האמריקאית, כדי לערער את יציבותו של הגוש הסובייטי. כתוצאה מכך, הקג"ב הרחיב את פעילותו נגד הציונות.

     

    על פי מסמכי מיטרוקין, ב־25 בדצמבר 1981 הורתה המפלגה "לשפר את הפעילות המודיעינית נגד החתרנות של המרכזים הציוניים בעולם". בעקבות החלטה זו התקיים כמה חודשים מאוחר יותר בלנינגרד כנס של כל ראשי זרועות הקג"ב, כדי לדון בנושא הציונות. הנואמים בכנס הדגישו את "הפעילות החתרנית הענפה של המרכזים הציוניים בעולם והחדירה שלהם למרכזי קבלת החלטות במדינות שונות" וטענו, כי "הארגונים הציוניים משפיעים על מדיניות החוץ של מדינות מסוימות ומחריפים סכסוכים בעולם". בכנס הדגישו: "אין אירוע שלילי במדינות סוציאליסטיות שמתקיים ללא מעורבות של ציונים". היהודים בבריה"מ, כך טענו, "נוטים יותר לבגוד במדינה, לנהל מאבק עם המשטר הסובייטי, להגר למדינה אחרת, לאסוף מידע מודיעיני על בריה"מ ולמסור אותו לאויבים".

     

    בעקבות הכנס, בקיץ 1982, פורסמה "תוכנית עבודה למאבק בציונות" עד שנת 86'. גם ולדימיר קריוצ'קוב, שמונה בשנת 88' לראש הקג"ב, הדגיש שה"ציונות היא האיום המרכזי על בריה"מ ועל הגוש הסובייטי". באופן דומה נכתבו גם תוכניות הפעולה של הקג"ב לשנתיים שלאחר מכן. ראשי הקג"ב ראו גם בתנועת הבונים החופשיים "חלק מהקונספירציה היהודית העולמית" וטענו ש"התשלובת התעשייתית־צבאית האמריקאית מוסיפה להישלט בידי היהודים".

     

    על פי מסמכי מיטרוקין, פרוטוקולים של הישיבות הראשונות שניהל מיכאיל גורבצ'וב כשליט בריה"מ, בשנת 85', הראו שהאנטישמיות לא פסחה גם על הדור שלו. כשהקג"ב הציג את תוכנית הפעולה שלו נגד פעיל זכויות האדם אנדריי סחרוב וטען כי הוא מושפע "במאה אחוז" מאשתו היהודייה, יאלנה בונר, אמר גורבצ'וב: "טוב, זה מה שציונות עושה לך".

     

    עם זאת, היה זה גורבצ'וב ששיחרר את סחרוב ממעצר הבית שבו שהה ולאחר מכן אף פתח את שערי בריה"מ להגירה יהודית חופשית, שבמסגרתה קלטה ישראל בשנות ה־90 כמיליון עולים. •

     

    מתוך "הספר הלבן של הציונות", שהקג"ב הפיץ ב– 32 מדינות:

     

    "עדות" של עולה חדש: "בבאר–שבע נתנו לנו לשתות מים עם מלח" 

     

     ב־1978, בעקבות החלטת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ לנקוט "צעדים לחשיפת המהות הריאקציונית של הציונות העולמית והפעילות הציונית האנטי־סובייטית", הכינו הקג"ב ואיגוד המשפטנים הסובייטים את "הספר הלבן של הציונות" – כתב פלסתר נורא הכולל שקרים קשים.

     

    באמצעות הערוצים החשאיים של הקג"ב הופץ הספר הזה ב־32 מדינות, נמסר להנהגת המפלגות הקומוניסטיות של ארה"ב, קנדה ומדינות נוספות והופץ לחברי פרלמנט של מדינות שונות, שרים, פעילים חברתיים, נציגים של ארגונים בינלאומיים, ספריות ומוסדות להשכלה הגבוהה.

     

    בספר מופיע, למשל, סיפורה של אזרחית סובייטית לשעבר בשם אברמוב. ב־24 באפריל 1978 היא התדפקה מזועזעת על מפתן שגרירות בריה"מ בוינה וסיפרה ששנתיים קודם היגרה לישראל עם בנה אולג. כמו "הרוב המוחלט" של העולים החדשים מבריה"מ, גם משפחת אברמוב ביקשתה לחזור למולדת הישנה, אך התברר ש"סוכנים של שירות ביטחון מיוחד שמתמחה בהחזקת העולים בישראל הפעילו לחץ עלינו ביום ובלילה", העידה אברמוב.

     

    בסופו של דבר הבן אולג דווקא קיבל דרכון, אך שבוע לפני הטיסה הביתה הוא נרצח. "הם רצו לרצוח גם אותי וגם את הבת שלי", סיפרה. "יום לפני היציאה הם היכו אותנו קשות. בחצות ברחנו לנמל התעופה, כדי שאף אחד לא יראה. בבוקר טסנו לוינה".

     

    במקום אחר בספר מובא מכתבו של העולה החדש יעקב נולמן, שמספר לחברו איוון, שנשאר מאחור בבריה"מ, את חוויותיו אחרי שעלה לישראל והתיישב בבאר־שבע: "אני לא יכול לתאר את הכל ללא התרגשות. אבל אתחיל לפי הסדר כדי שתוכל להבין מה זה ישראל. ב־20 ביוני 1973 הגעתי ללוד בשלוש בלילה. בנמל התעופה שיבצו אותנו לערים שונות. אני קיבלתי את באר־שבע. העיר הזאת הוקמה במדבר ומביאים לשם מים בחביות מדימונה, 35 קילומטרים משם.

     

    איוון, אתה לא יכול לתאר לעצמך מהו צמא כשהטמפרטורה בצל מגיעה ל־45 מעלות. ביום הראשון שלנו במדינה, ותיקים פגשו אותנו. ביקשנו מהם מים. הם נתנו לנו מים, התחלנו לשתות ומיד עצרנו בגלל הכאבים בגרון. התברר שהם נתנו לנו מים עם מלח. הם צחקו עלינו וקראו לנו 'Rusish Yuden'". 

     

     

     

     

     

    * תחקיר ותרגום: אלכס טבצ'ניק, ויל סטיילס, יאנה סופוביץ' ויעל סאס

     

    * תודה מיוחדת: פרופ' כריסטופר אנדרו, ד"ר פיטר מרטלנד, אוניברסיטת קיימברידג'

     


    פרסום ראשון: 16.11.16 , 15:22