פיני גרשון כותב לרוני ומירי הרשנזון, ששכלו שני בנים, אמיר ואלעד, ועל חברם, דוד בירי
רב"ט אמיר הרשנזון (מימין), לוחם בצנחנים, נהרג בפיגוע בצומת בית ליד ב־1995. בן 19 בנופלו, ואחיו, טוראי אלעד הרשנזון, חייל בגל"צ, שם קץ לחייו מצער בשנת 2000. בן 19 בנופלו
סמל דוד בירי ז"ל, לוחם בגבעתי, נהרג ממטען צד באינתיפאדה השנייה בשנת 2000. בן 19 בנופלו
רוני ומירי,
את אהבתכם לירושלים, ולא רק לכדורסל כאוהדים שרופים של הפועל ירושלים, חתמתם בדם שני הבנים, אמיר ואלעד, הטובים והנעימים שבחייהם ובמותם לא נפרדו. אני כותב וידי רועדת – שניים, אחד ועוד אחד, פעמיים שלום כיתה א', פעמיים מסיבות בתיכון, פעמיים אני אוהב אתכם אבא ואמא, פעמיים מסיבת גיוס, סיום טירונות. שני ילדים מתים, שני עולמות שאבדו וחורבן הבית.
שנים אחרי האסון הנורא שפקד אתכם הייתי שואל את עצמי איך ממשיכים? איך בכלל סופגים את הבשורה הראשונה ואחריה את הבשורה השנייה? הרי אין שום דבר שמרגיל או מכין אותך לבור השחור הזה, לגעגוע הבלתי פוסק, לשאלות הקשות שאין מהן מנוס.
אני איתכם וליבי איתכם. חושב עליכם בשעות קשות, אומר לעצמי, פיני, קבל פרופורציות. יש דברים רעים, אבל יש אפלה של ממש, שלא תעז להתלונן. אני כל כך מתפעל מתעצומות הנפש שלכם, מהיכולת הלא מובנת מאליה לבחור במשפחה, בהמשך, בחיים עצמם.
מחבלים מרצחים קטפו את חייו של אמיר, מלח הארץ, עלם חמודות, צנוע וערכי, שלקראת השירות הצבאי אמר, "אני הולך לצבא כי כשגדלתי מישהו הגן עליי". בשם אותו מוסר ואותו חינוך הוא החל לטפל בפצועים מיד אחרי הפיצוץ הראשון בפיגוע ההתאבדות הכפול בצומת בית ליד. ואז התאבד המחבל השני וגדע את חייו, עם עוד 20 חיילים ואזרח אחד.
חמש שנים מאוחר יותר איבדתם גם את אלעד, חברו הטוב של החייל דוד בירי ז"ל, שנהרג ממטען צד ליד נצרים. אלעד ודוד היו חברי נפש. דוד תמך באלעד לאחר האסון הגדול. מותו היה עוד מוות אחד יותר מדי, וטראומה על טראומה. כוחותיו של אלעד לא עמדו לו והוא שלח יד בנפשו. על יד קברו הפתוח זעקת, מרים: "לא ייתכן שאמא תאבד שני בנים ותשאיר אותם להתכסות בחול בהר הזה. אני לא רוצה לשים פרחים על הקבר". כולנו זעקנו אותה זעקה בשקט. בסתר הלב.
שום מכתב לא יכול לתאר את עומק הטרגדיה. אין מילים שיוכלו לשרטט את התהומות. אני רוצה לקוות שיציע 12 בארנה פיס, שבו יושבים האוהדים השרופים של הפועל ירושלים, ושנקרא על שמם של אמיר ואלעד, יוצק טיפה של שמחה לים הצער.
הזמן חולף, אבל אני רוצה שתדעו שליבי איתכם. אוהב אתכם, בוכה איתכם, מחזק אתכם.
שלכם, פיני גרשון.
קראו את החלק הראשון בפרויקט: מכתב לחלל
קראו את החלק השלישי בפרויקט: אני הולך לכתוב לך, תהיה חזק למעלה
השעון
צרויה שלו כותבת לבעלה הראשון של אמה, שמעון הפנר
טוראי שמעון הפנר נהרג ב־1948 בקרב על צמח. בן 23 בנופלו
לשמעון של אמא,
נולדתי 11 שנים אחרי שנהרגת, ואלמלא היית נהרג, בקרב הנורא על צמח, לא הייתי אני באה לעולם. המחשבה הזו טילטלה אותי כל ילדותי, בכל פעם שאמא הייתה מספרת לי עליך, בכל פעם שראיתי אותה עצובה, מתגעגעת. במי היא הייתה בוחרת, בי או בך? הרי לא יכולנו להתקיים יחד. אתה היית הבעל הראשון, ואני הייתי הילדה פרי הנישואים השניים, ולא יכולנו להיות משפחה, ובכל זאת חלקת איתנו את חיינו ואני חלקתי איתה את אהבתה אליך.
שוב ושוב סיפרה איך התאהבה בך, פליט שואה מהונגריה, עדין ומאופק, שונה כל כך מנערי כנרת איתם גדלה. איך נישאתם בינואר 47' בצריף קטן על שפת הכנרת. איך עליתם להתיישבות בעין זיתים, ושם הפכת למשכין השלום בגרעין המסוכסך, תמיד מפשר ומרגיע. ואיך, כשפרצה המלחמה, הצטרפת ליחידת אנשי המשקים שיצאה לתגבר את הכוחות בצמח, למרות שהיית פציפיסט וסירבת לאחוז בנשק. שוב ושוב סיפרה איך שכבה אז במיטה מתאוששת מהיריון שנפל, לצידה זר פרחים שהבאת לה לפני שהלכת, נובל בחמסין הכבד, וכשאמה, סבתי, ביקשה לזרוק אותו, שמעה את עצמה אומרת: אל תיגעי בפרחים, שמעון לא יביא אחרים.
ביום שלישי, 18 במאי, הביסו אתכם הסורים, ושמועות איומות על עשרות הרוגים ופצועים הגיעו אל אמא שחיכתה לך בתחנת איסוף הנפגעים בכנרת. לא הגעת לשם וגם לא לבית החולים בטבריה, לשם נסעה לחפש אותך, מתרוצצת בין הפצועים הזורמים ללא הרף, מושיטה עזרה, מתפללת לראותך או לשמוע דבר מהניצולים. לרגע נאחזה בתקווה שהיחידה שלך נשלחה לבית ספר כדורי, אבל כשהצליחה להגיע לשם נאמר לה שברגע האחרון ביקש אותך אחד הלוחמים להתחלף עימו, ואתה כדרכך הסכמת.
אבא שלה, סבי, התעקש להשלים את מלאכת זיהוי הגופות תחת הפגזה כבדה. כשהציעו כמה מחבריו להפסיק את המלאכה ולכסות את הבור בקבר אחים קולקטיבי, קפץ אל הבור ואמר, אם אתם מכסים, תקברו אותי איתם. הוא זיהה גופות רבות, אוסף משקפיים, נעל, פיסות בד קרועות, מסיר את השעון מזרועו המתה של חתנו ומביא אותו לבתו.
את השעון הזה ענדה כל חייה, ממשיכה לראות את הזמן החולף בעיניך האוהבות. עד עולם לא תיאהב כך יותר, גם לא על ידי.
בתמונה היחידה שלכם היא נראית רגועה ומאושרת, חיוך עדין על פניה, חובקת את כתפך, בעוד אתה מביט בביישנות למצלמה, ועל ידך השעון השחור, השעון של שמעון.
הסבא שלא זכיתי להכיר
דניאלה לונדון דקל כותבת על זוסיה שחורי
טוראי זוסיה שחורי (שוורצמן) נהרג ב־1938 בתאונת דרכים כשהיה בשליחות ההגנה. בן 32 בנופלו
כמו התקף בולימיה, רק בלי להקיא. עוד נעליים, עוד שטיח פרסי, עוד כלי מסוגנן לאידוי אספרגוס, עוד מגפיים איטלקיים, עוד קרם לצוואר. כל מה שאמא שלי ראתה מולה – בתנאי שהוא יפה, מסוגנן, יקר להחריד ובטעם טוב – גרפה.
היא חיה בתוך הווה קניות מתמשך, מכורה ליופי ולטעם טוב. מאז שאני זוכרת אותה, אני זוכרת שקיות. אבל טובות, עם לוגו מעוצב בחזית וידיות עשויות חבל. קונה, מחליפה, מחזירה, מחביאה, מחפשת ולא זוכרת איפה שמה. "ראית במקרה איפה שמתי את השקית?" "את יכולה בבקשה ללכת לאוטו - עכשיו כשאבא איננו - ולהביא מהבגאז' את שתי השקיות ששם?" משפטים שגרתיים.
גם אחרי פטירתה הם עוד המשיכו להתקשר. "שלום, מדברים מוורסצ'ה כיכר המדינה, רק רצינו ליידע את גברת לונדון שבסוף שבוע זה מתחילה מכירת ה..." "היא מתה", היה אבא שלי קוטע את השיחה ומנתק.
אמא שלי התייתמה מאביה בגיל שלוש.
זוסיה שחורי נולד ב־1906 ומת בשנת 1938. הוא נסע בשליחות ההגנה לעמק חפר ואסף בדרך שני חברים. ליד קיבוץ מעברות סטתה המכונית מן הכביש, התהפכה והתרסקה. שני החברים הושלכו מתוך המכונית וניצלו. זוסיה, שישב ליד ההגה, נפצע אנושות בראשו. הוא היה בן 32 במותו - לא מוות הרואי, לא עיטור העוז, אבל בכל זאת "בעת מילוי תפקידו". עובדה. יש אפילו גינה קטנה ויפה על שמו, לא רחוק מהמקום שבו סטתה המכונית, ויש חוברת לזכרו שהוציאו חבריו להגנה.
הוא קבור בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל־אביב, ממש מול הברזלים של בית ספר "אנקורי" שעליהם נהג בני, נינו, לשבת 75 שנה מאוחר יותר ולעשן כשהעיפו אותו מהכיתה. אף פעם לא עליתי לקברו. אני חושבת שגם אמא שלי לא.
אני לא יודעת עליו כמעט כלום. הוא מעולם לא היה נושא שיחה. לא הוא ולא היתמות. אני יודעת שעלה בגיל 17 מאוקראינה, במסגרת עליית הנוער, עבד בנגרות ובעבודות בניין ובמקביל התגייס להגנה, שם התקדם בסולם הדרגות ומילא תפקידים שונים, מלאי הוד. בעיקר בענייני שמירה, גיוס נוטרים והדרכה. זהו בערך. כשהייתי כבר נערה, רגע לפני שעזבתי את הבית, אמא שלי תלתה לפתע על קיר הסלון בביתנו פורטרט של עלם יפה תואר, בערך בן גילו של בנה החייל, וכך למדתי את תווי פניו. אמי, ובדילוג דור גם בתי, דומות לו מאוד.
את סיבת היעלמו מחייה הסתירו ממנה. אז האמינו שכך עדיף. "הוא נסע", אמרו לבתו היחידה, "נסע רחוק לעבוד". משנודע לה כעבור כמה שנים - מתוך האזנה לשיחה מזדמנת בקיבוץ - שאביה מת, היא כבר הייתה למודת נטישות. מנקודת מבט של ילדה בת שלוש – עזב אותה אביה החי, בלי לומר מילה, וקצת אחריו מסרה אותה אמה לקיבוץ לגדול בו כילדת חוץ. גם זה, כך האמינו, לטובתה. מהמעט שסיפרה, למדתי שקשים ורעים היו חייה שם.
יש יתמות המלאה בזיכרון, אהבה וגעגוע. יתמותי שלי ממנה היא כזו וזאת יופי של יתמות. אבל יש יתמות שהיא חלל ריק. איך מתאבלים על היעדר? איך מעבדים נטישה בגיל כל כך צעיר? בת שבעים, כבר מרותקת לכיסא גלגלים, חצי בן אדם, היא עוד הייתה מנסה למלא את החלל העצום הזה בשקיות.
משחק החיים
חנוך דאום כותב על עפרה פליקס ואברהם גביש
עפרה פליקס נרצחה ב־1995, בפיגוע ירי ליד צומת חלמיש, כשהייתה בדרך לביתה באלון־מורה. בת 19 במותה
רב־סרן אברהם גביש נרצח ב־2002 כשמחבל חדר לבית הוריו באלון־מורה במוצאי חג הפסח. בן 26 בנופלו
שבת בצהריים. אני בכיתה ד'. אנחנו באלון־מורה אצל משפחת פליקס, הדודים. יש להם בית גדול ויפה, אני זוכר שהתפעלתי בעיקר מן העובדה שהיו מעין שטיחים מקיר לקיר בחדרים ולדעתי היה גם סוג של חימום רצפתי, שהעיף לי את המוח. אחרי סעודת שבת יצאנו החוצה לשחק שתי מקלות. אני יודע שאמורים להגיד שני מקלות, אבל הטעות הנסלחת היא במקור.
היינו שם אני ושלושה בני דודים שלי, בהם גם עפרה שהייתה בת גילי אבל קפצה כיתה בשל גאונותה. איתנו שיחקו גם שני ילדים ממשפחת גביש, השכנים של פליקס. בשלב מסוים, כשהמקלות כבר קצת התרחקו וחשבתי שאנצח, הגיע אברהם גביש. אני זוכר שקלטתי שהוא עם נעליים ושיש לו הליכה חתולית כזו, גמישה מאוד, וקצת חששתי שהוא יצטרף למשחק. אבל הוא הצטרף. הוא רץ וקפץ והרחיק את המקל בכשני מטרים הרחק מעבר למרחק שאני הצלחתי. נחלתי תבוסה מחפירה.
אני נזכר לפעמים במשחק הילדים הזה בשבת בצהריים ובעפרה ואברהם, שהיו שכנים ושניהם אינם עימנו היום בנסיבות דומות. עפרה נרצחה כשהייתה בשירות לאומי בדרכה הביתה. מחבלים ירו על המכונית שבה נהגה. היא נהרגה במקום. כל הכישרון ושמחת החיים ותכול העיניים והחלומות שהיו לה נגוזו ברגע, נשארו רק זיכרונות וכאב. בחודש שבט היא הלכה לעולמה.
אברהם, שעימו גם הספקתי ללמוד בישיבת ההסדר בשעות מתוקות בבית המדרש, להתענג יחד על כתבי הרב קוק, נרצח בדם קר בפסח. במוצאי החג חדר מחבל לבית הוריו באלון־מורה. כשהוא עם ארבעה כדורים בגופו עוד ניסה אברהם להנחות את אחיו הקטן מאיפה להביא את הנשק ואיך לדרוך. לוחם עז בסיירת מטכ"ל, קצין מבטיח ואבא מתוק לילדה אחת שהתחבאה עם אמא תחת השולחן, כמו בימי הפוגרום, והייתה עדה לזוועות שהתחוללו מול עיניה.
זה היה סתם משחק של שבת בעוד צהריים שגרתיים, על מדרכה בין שני בתים, בית משפחת גביש ובית משפחת פליקס, אבל שניים מהילדים השמחים שהיו שם אינם איתנו. הם שילמו בחייהם את המחיר שיהודים משלמים מעל מאה שנה בניסיון לחזור אל הארץ הזו. המחירים כואבים מנשוא, אבל אם עפרה ואברהם היו רואים היום את הילדים הרבים שקרויים על שמם שמחים בשנת השבעים לישראל, ממשיכים את דרכם, משמשים כעוד חוליה בשרשרת, אולי הייתה נחה דעתם. עפרות קטנות ואברהמים קטנים יסתובבו גם השנה עם דגלים בחג העצמאות, ועם הנצח שאינו מפחד מדרך ארוכה, עם חזק שחולל פה באמת נס מופלא של חזרה אל ארץ אבות, יחגוג מתוך הכאב. ובבניין הארץ ננוחם.
אם תשוב
צור גולדין כותב לאחיו התאום הדר גולדין
סגן הדר גולדין נהרג ונחטף ב־2014 ברפיח במבצע צוק איתן. בן 23 בנופלו
אחרי שלוש וחצי שנים בלעדיך אני מבין שגורלך שזור בגורלו של יום הזיכרון עצמו. יום הזיכרון הוא יום של חיילים, והוא יום של משפחות.
ביום שבו נחטפת לא העלינו על דעתנו שנהפוך למשוגעים שעומדים על המאחז האחרון של מה שמאחורי הקלעים כורסם לאט עד שעכשיו, במשמרת שלנו, הוא מאיים להיעלם. אנו עוברים מדלת לדלת וממשפחה למשפחה ומיבשת ליבשת כדי לפזר את הערפל שנוצר ולהזכיר את המובן מאליו.
השבת לוחמים משדה הקרב היא ערך שעליו מושתתת הלכידות החברתית שלנו. ממנו שואבת הרעות בשדה הקרב בין לוחמים היודעים שחבריהם ומפקדם ומדינתם יעשו את הדרוש כדי להצילם ולהשיבם הביתה, וחבריהם, מפקדם ומדינתם יעשו את המוטל עליהם וישיבו אותם למשפחותיהם חיים או מתים. כל חייל נושא את מטען סיכון חייו ונושא איתו את מטען גורל משפחתו.
הדר, אני מדמיין פעמים רבות את היום שלו אני מקווה, היום שבו תשוב הביתה ויחד איתך אורון שאול וגם האזרחים. אני מקווה לטקס שבו עולים מנהיגים עם בשורה של התגברות ושל ניצחון הרוח הישראלית על האויבים המנסים לחסל אותה. אני מקווה ליום שבו שמך יזכיר ימים שבהם החברה הישראלית ומנהיגיה לא ויתרו על חייל.
יום הזיכרון הוא יום של חיילים והוא יום של משפחות.
על קברך הפתוח קראתי ללכת בדרכי שלום
הח"כ לשעבר שכיב שנאן כותב לבנו, שוטר משמר הגבול כמיל שנאן
רס"מ כמיל שנאן נהרג ב־2017 בפיגוע על הר הבית. בן 23 בנופלו
בני היקר, אהוב ליבי ונשמתי,
מאז 14 ביולי חיי בלעדיך הפכו לגיהינום. אני מתגעגע אליך, וכל שנייה ודקה, שעה, יום וחודש, אתה איתי ובליבי.
כמיל אהובי, אני רוצה שתדע שאמא, נביל, רים, ראיה, זהרה, הנד וסן, סבא, הדודים, הדודות, בני הדודים והחברים, כולם בוכים וזוכרים ומחכים לראותך. אנו יודעים שפיזית לא תחזור, אבל נושאים בלב את זכרך.
כמיל אהובי, אני רוצה שתדע שזכית במותך לכבוד של קדושים. עשרות אלפי אנשים שהכרנו ולא הכרנו הגיעו לחלוק לך כבוד אחרון. לזכרך התקיימו מסעות ג'יפים ואופנועים ועצרות זיכרון ברחבי המדינה. דגלי העדה התנופפו לצד דגל המדינה ב־67 עיריות ומועצות מקומיות. חבריך מספסל הלימודים, חבריך מהצבא ומקרב השוטרים בהר הבית לא עוזבים אותנו. בחיבוק הענק של השתתפות ותמיכה הם נוטלים חלק מהכאב שלנו.
כמיל אהובי, אני רוצה שתדע שכל העדה הדרוזית ואיתה עם ישראל ואזרחי המדינה כאבו את לכתך וקיללו את הרוצחים הנתעבים.
אתה יודע כי אוהבי ישראל אנחנו ואוהבי שלום. דע כי ירושלים, שדמך נמהל בעפרה, במקום הקדוש ביותר בעולם, הפכה להיות חלק מנשמתי. על קברך הפתוח קראתי להפסיק את המלחמה וללכת בדרכי שלום. ולך אני אומר בני אהובי, אתה תמיד איתי, ולמען זכרך אמשיך לפזר אהבה ואמשיך לחייך כל עוד נשמתי באפי, כי אתה תמיד חייכת.
אז בני כמה אתם היום?
עידן רייכל כותב לחבר ילדותו, קובי בן שם, ועל אבנר אלתר וגילעד יעקבי, האחים של חבריו
סגן קובי בן שם נהרג ב־1997 באסון המסוקים. בן 21 בנופלו
סמ"ר אבנר אלתר נהרג ב־1997 באסון המסוקים. בן 20 בנופלו
סמ"ר גילעד יעקבי נהרג ב־2014 במנהרות במבצע צוק איתן. בן 21 בנופלו
האזינו לעידן רייכל מקריא את המכתב לחברו
קובי,
רציתי לספר לך שלפני כמה שנים פגשתי אם שכולה שעמדה ליד אחותה, הדודה של החייל שנפל. הדודה אמרה לי שקראו לו עידן, כמוני. אבל אמו מיד תיקנה, "אבל עדיין קוראים לו עידן". וחשבתי לעצמי שנכון, עדיין קוראים לו עידן, ועדיין הוא נמצא כל הזמן בהווה הזה, בדרכו, כמוך.
אתה והוא והם – כולכם אינכם, ואתם כולכם עדיין כאן.
היית גדול ממני בשנה, ואתה עדיין גדול ממני בשנה. כך היה תמיד. אתה בן חמש ואני בן ארבע בחופש הראשון שאני יכול לזכור באילת. אתה בן עשר במסיבת יום ההולדת הבלתי נשכחת שלך ואני בן תשע, ואתה תמיד האח הגדול של שני, גדול ממנה בכל כך הרבה שנים.
אז בן כמה אתה היום?
אני כבר לא בן 20 ואתה עדיין גדול ממני בשנה. אבל אני ממשיך להתבגר עם השנים ואתה עדיין בן 21. צעיר ממני בהרבה. צעיר לנצח.
וגם גילעד יעקבי הוא האח הגדול של ענבר, למרות שהשנים עושות את שלהן, והיא כבר מבוגרת מאחיה הגדול. וגם אסף, שעובד איתנו על הבמה בפרויקט, כבר יותר מבוגר מאחיו הגדול, אבנר אלתר, שנהרג איתך באסון ההוא. כי ככה זה בארץ שלנו, כמו שני וענבר ואסף יש הרבה אחים קטנים שכבר מבוגרים מאחיהם הגדולים. וככה זה בארץ שלנו, יש רבים כמוני שיש להם הרבה חברים צעירים כל כך, שתמיד יהיו גדולים מאיתנו בשנה, למרות שעברו כבר יותר מעשרים שנה.
החלקת ממני לאט, אולי כדי שאתרגל
מוריה בן–ארי כותבת לבעלה, חגי בן–ארי
רב־סרן חגי בן־ארי נפצע אנושות מירי צלף במבצע צוק איתן, נותר מחוסר הכרה ונפטר ב־2017. בן 31 בנופלו
חגי שלי,
עוד מעט יום הזיכרון, ואני נוסעת באוטו ונזכרת בכל מיני ימי זיכרון שלנו יחד. בפעם ההיא שנפגשנו בכיכר רבין, ביום הזיכרון הראשון שלך על מדים, ואיך שנתקענו בתל־אביב בלי אוטובוס. וגם אז, כששובצת לאזכרה במנחמיה וחיכינו בבית הקברות הריק עד שגילית שאותו חייל בכלל קבור בטבריה, וטסנו לשם להספיק לצפירה.
היית יושב וצופה בסרטי זיכרון כל הלילה כשאני נרדמת בטוחה לצידך. קראת לימים האלה "זריקת מוטיבציה", הם היו גורמים לך לחזור לצבא בידיעה ברורה למה אתה שם. אבל אז אלו היו חיילים אחרים. זה היה עצוב, אבל הם לא היו אתה.
היינו אחד של השנייה מאז שאני מכירה אותי, ואז הלכת. לא נעלמת לי ברגע אחד, החלקת ממני ככה לאט, אולי כדי שאתרגל. ובזמן הזה שנשאר אצלך קפוא אני לומדת למצוא אותי בלעדיך. אני גדלה, ואתה לא פה כדי לראות את זה. והילדים שלנו גדלים וצומחים ומשתבחים בכל רגע, ואתה לא פה לראות את זה, לחיות את זה איתי.
אתה יודע, חגי, כמה בודד זה להיות היחידה בזיכרונות שהם רק של שנינו? זיכרונות שלאף אחד אין דריסת רגל בהם, ועכשיו הם רק שלי? ואני שם כל כך לבד. הלוואי שאתה רואה אותנו פה, רואה שאתה ממשיך לחיות בי ולהשפיע עליי ועל הבית שלנו. רואה שאנחנו שמחים ומתגעגעים ושהלב עולץ וכואב. זה קורה ביחד וכל הזמן, ידעת שזה יכול להיות?
אוהבת אותך.
שתי אמהות
הרבנית טלי בן ישי כותבת לנכדה ישי פוגל בן התשע, בנם של רותי ואודי פוגל ואחיהם של יואב, אלעד והדס
רותי ואודי פוגל ושלושת ילדיהם - יואב, אלעד והדס - נרצחו ב־2011 בביתם באיתמר. רותי בת 35 במותה. אודי בן 36 במותו. יואב בן 11 במותו. אלעד בן 4 במותו. הדס בת שלושה חודשים במותה
ישי שלי,
אני רוצה לספר לך סיפור.
סיפור שהוא בעצם שלך, אבל היית יותר מדי קטן מכדי לזכור אותו.
ביום בהיר אחד בסביבות גיל ארבע שאלת אותי כך: "אמא, כשתהיה תחיית המתים מי תהיה אמא שלי, את או אמא רותי?"
שאלה זו השאירה אותי פעורת פה. באמת, מי תהיה אמא שלך?
בלי הרבה חשיבה כך עניתי לך: "שתינו נהיה אמהות שלך", ובמתיקות המאפיינת אותך אמרת: "איזה יופי שיהיו לי שתי אמהות! כשאחת תהיה עסוקה השנייה תוכל לטפל בי!"
באמת, ילדי, נכדי, מחמדי, כך אנחנו חווים את החיים כבר יותר משבע שנים.
אבא אודי ואמא רותי – ההורים שלך – ואחיך יואב, אלעד והדס נלקחו מאיתנו לעולם אחר.
כששאלת אותי פעם איפה הם, עניתי לך שהלכו לבנות את בית המקדש השלישי. ותשובה זו סיפקה אותך. כבר לא שאלת אותי שוב.
ישי שלי, אתה הגעת אלינו יחד עם שני אחיך, וביחד אנחנו לא מוכנים לוותר.
לא מוותרים על החיים. לא מוותרים על האמונה. אנחנו חווים על בשרנו את הייסורים של הגאולה, אבל בזכות האהבה שאתה מעניק לי אני ממשיכה לחיות, ובזכות האהבה שאני מעניקה לך אתה, מתוק שלי, גדל לתפארת.
נמשיך ביחד להאמין בטוב, להאמין באור למרות הכאב, למרות החסר, למרות כוחות הרע שכל רגע רוצים לגדוע.
השם שלך מבטא את כל זה - ישי צמח בן רות.
כמו שרות המואבייה הצמיחה את מלכות דוד דרך ישי, כך דרכך נזכה לראות את אור הגאולה ההולך ומופיע מתוך המחשכים.
באמת, ישי, יש לך שתי אמהות. אחת עם רגליים מוצבות בזה העולם, ואחת שמתבוננת עליך ומחייכת מלמעלה. ושתיהן אומרות לך: "ילדי גדל! וגדל בשמחה!"
אמא סבתלי.
חץ בלב
דן שילון כותב לשמוליק חץ, המפקד הראשון של "טייסת האחת"
סא"ל שמואל חץ נהרג ב־1970 כשטיל פגע במטוס שלו מערבית לתעלת סואץ. בן 32 בנופלו
הפעם האחרונה שראיתי את פניך הייתה כשרכנת לעברי וקשרת אותי למושב הנווט של הפנטום, מטוס הקרב המפלצתי. זה היה מקום מושבו הקבוע של הנווט שלך, מנחם עיני, שוויתר הפעם על התענוג, לטובתי.
זוכר כמה הערות חיל־אוויריות טיפוסיות ששיחררת לעברי באותו מעמד, על זיזים ומתגים שלא אעז לגעת בהם בזמן הטיסה, ובעיקר לא בידית כיסא המפלט. ואז, משועשע ומרוצה מעצמך, טיפסת למושב הקדמי, קשרת את עצמך והתחלנו לנוע לקראת המראה. שלושה מטוסי פנטום נוספים המריאו איתנו לאותה טיסה שנמשכה כשעתיים וחצי, לאורכה של הארץ, מבסיס חצור אל החרמון הרחוק, ומשם דרומה עד לתעלת סואץ, אותה תעלה שגבתה מכם מחיר דמים כבד.
לפני ההמראה עוד הספקתי להסתובב, במשך ימים ארוכים, בטייסת, וביקשתי ללמוד ככל שיכולתי על האנשים שבידיהם הופקדו הכלים היקרים האלה. בעיקר רציתי לשמוע עליך. אמרו לי שלמרות היותך רק מפקד טייסת בדרגת רב־סרן, נועדת להגיע לפסגה. אתה, ומפקד הטייסת המקבילה, ברמת דוד, אביהו בן־נון. לכל אחד מכם סיכויים טובים לפקד יום אחד על החיל. את אביהו הכרתי די טוב. צדקו. אותך עדיין לא. אלה היו ימים לא קלים לטייסת שלך ושל אביהו. טילי נ"מ רבים נורו לעברכם, חלקם פגעו.
ימי מלחמת ההתשה. גולדה מאיר עמדה בראש ממשלת מפא"י המושחתת. אפילו אתה, חצי קיבוצניק לשעבר, יכולת להבחין במפולת. בטוח לא דמיינת שנבחרים ששלחו אותך אל התופת ישבו יום אחד מאחורי סורג ובריח. העלית על הדעת שנשיא מדינה, ראש ממשלה, שר אוצר ושר פנים יגיעו לכלא? ואולי בקרוב עוד ראש ממשלה? יכולת לראות בעיני רוחך את גולדה מאיר מגיעה לנווה תרצה?
במהלך הטיסה איתך, שמוליק, דיברנו כמעט על הכל. על ערכים ועל מוסר וגם על מנהיגות. מכשיר ההקלטה שלי היה מונח על ברכיי. לא ראיתי את פניך, אבל במערכת הקשר שמעתי והקלטתי היטב את קולך ואת צחוקך המתגלגל. "איזה חייל אתה?" יריתי לבסוף, כשהיינו מעל התעלה. "אני חייל של שוקולד", השבת מוכנית בצחוקך המתגלגל, "אני לא חייל של ממש. לפני שעה ישבנו בטייסת, שתינו חלב, אכלנו שוקולד, ובעוד שעה שוב נשב בטייסת, נשתה חלב ונאכל שוקולד. זה לא צבא. החיילים האמיתיים הם אלה ששוכבים עכשיו מתחתינו, בחום, בקור, במוצבים שלאורך התעלה. הם אלה שחוטפים את האש יום־יום, שעה־שעה".
"ומה עם הטילים, שבכל רגע יכולים לפגוע ולהפיל את המטוס הזה?" ניסיתי לחלץ ממך טיפה פחד, "הרי אין כמעט יום שמישהו מהטייסים לא חוטף". ושוב נשמע צחוקך: "טייס טוב", השבת בלי היסוס, "לעולם לא ייפגע".
שלושה שבועות אחר כך חטפת טיל מעל התעלה. הנווט שלך, מנחם עיני, הצליח לצנוח, נשבה בידי המצרים וישב יותר משלוש שנים בשבי. אתה לא שרדת. אביהו בן־נון נפגע גם הוא, אך שרד, ולימים התמנה למפקד חיל האוויר. גם הוא, כמוך, אדם ערכי ואיכותי מאוד. אתה לא זכית.
לחבק בכתב, לנשק במילים
פרופ' אסא כשר כותב לילדים שלא נולדו לבנו, יהורז כשר
רס"ן יהורז כשר נהרג ב־1991 בתאונה בסיני. בן 25 בנופלו
רציתי לכתוב כאן מכתב אל הילדים שלא נולדו לחייל שנספה. הילדים שלא נולדו ליהורז, הילדים שלא נולדו לחיילים שסביבו, בבית העלמין הצבאי.
רציתי לכתוב להם שאני חושב עליהם לעיתים קרובות, מנסה להעלות בדמיוני את מראה פניו הטהורות של הילד של יהורז, מנסה להעלות על דעתי את השם הפרטי המתנגן של הילדה של יהורז.
רציתי לכתוב להם שאני אוהב אותם אהבה עזה, מלאה, עשירה. אהבה מיוחדת במינה, לילד שאין לו יום הולדת משלו, לילדה שאין לה כתובת פרטית. ילד וילדה שהופיעו בתוך ליבי, כמו מעצמם, ביום שאביהם נפל. ילד וילדה החיים בתוך ליבי, מאז ועד קץ הימים שלנו.
רציתי לכתוב לילדים שלא נולדו ליהורז שיש להם מקום בעולם. יהורז נוכח בעולם והם נוכחים בעולם, כולם יחד וכל אחד מהם בפני עצמו. רציתי לספר להם שיש מי שקיים בעולם והוא נושא את הדמות של עצמו, אבל יש גם מי שנוכח בעולם ואוהביו נושאים את דמותו. יהורז נוכח בעולם, בביתנו, בגדוד השריון שלו, בפקולטה שלו בטכניון, באתר צפרות, בלבבות אוהביו הרבים מספור. והילדים שלא נולדו לו נוכחים בעולם, בלבבי, בחלומותיי, בתמונות הדמיון של כל אדם המנסה להבין את השכול, להבין היטב, להבין עד תהום.
רציתי לכתוב לנכדים שלי שלא נולדו, מפני שאביהם נפל, אבל עדיין אינני יודע לחבק אותם בכתב, עדיין לא למדתי לנשק אותם רק במילים, את הילדים שלא נולדו ליהורז, הנכדים שלי שלא נולדו מפני שאביהם נספה.
ביקום מקביל היינו הופכים לסבים
ורדה רזיאל–ז'קונט כותבת ליוסי האפרתי
סמל יוסי האפרתי נהרג ב־1974 ברמת הגולן. בן 43 בנופלו
כל שנה בשעת הצפירה אני חושבת עליך, ולפעמים במשך השנה מסתכלת על תמונותיך היפות.
לפני יותר מחמישים שנה היינו סטודנטים בירושלים והתיידדנו. היית נשוי ואב ובוגר ממני. כאשר למדנו לבחינה בספרות הינקתי לצידך את פעוטתי הרכה, שתתחבר למשפחתך בעתיד מוזר שלא ניתן אז לחיזוי.
יותר מעשר שנים לאחר מכן אתה בן 43, אב לארבעה וחוקר ספרות בעל קריירה אקדמית מזהירה, איש אהוב על כ־ו־ל־ם, הפכת עולמות אצל שלטונות צה"ל כדי שהתנדבותך המיותרת תאושר ותוכל לצאת לחזית בצפון. היה זה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ומכל המקומות הגעת דווקא למובלעת מבודדת המופגזת באופן סיוטי, אפשר לומר המקום המסוכן ביותר בעולם. מומחה לשירת ביאליק וטשרניחובסקי, התכוונת כפי שמסופר לשוחח עם החיילים על אודות כן־או־לא־ואולי־דווקא־לא חינוך לערכים, מאמרו של ס. יזהר, שעורר אז מהומות.
רצת למקום ההוא למרות התנגדותם של כל אוהביך; הרי היית אב לילדים קטנים, לא תרמת מספיק במלחמת ששת הימים? כאשר סידרת את התרמיל לקראת ההתייצבות נראית לרעייתך "מאושר כאילו יצאת למסע מים אל ים בתנועה" (כפי שסיפרה בכתבה לעיתון "הארץ") .
ב־17 באפריל 1974 נהרגת במוצב תל־ענטר ברמת הגולן מפגז סורי.
סמל יוסי האפרתי, באותו יום שבו אחזו בי צירי לידה ביקשתי לבוא אליכם, למצוא אצלך ואצל רעייתך חיק בטוח ומרגיע בפני החיים שהסתערו עליי ללא הכנה. כ־18 שנים לאחר הפיצוץ של אותו פגז בפתח הבונקר נולדה דנה, נכדתנו המשותפת.
ביקום מקביל היינו הופכים לסבים אוהבים של בתה של התינוקת שהינקתי לצידך, והטלנובלה האכזרית של משפחתנו הייתה פוסחת עלינו. יחד היינו חוגגים ימי עצמאות מתוך הבנה עמוקה של נס קיומנו כאן.
אני שואלת אותך: "ככה חזית? ככה רצית?"
רבקה מיכאלי כותבת למשה (מוסא) לוי, בן דודו של אביה
רב"ט משה (מוסא) לוי נהרג ב־1948 ליד בית ג'מאל. בן 26 בנופלו
משה היקר,
נולדתי כשהיית בן 16. בן דודך הוא אבי, אברהם מיכאלי. הייתי בת עשר כשחזרתי הביתה מבית הספר וראיתי את אבא יושב במטבח ובוכה, אחרי שהתקבלה ההודעה האיומה על מותך. נהרגת מכדור של צלף כשיצאתם לחפש את עקבות לוחמי הל"ה בדרך לגוש־עציון, ארבעה חודשים לפני ההכרזה על הולדת מדינת ישראל.
פניתי אל אחיך הצעיר, דוד, שיעזור לי בכתיבת המכתב אליך. הוא ביקש שאפתח במה שאבא שלכם היה מנסח באיגרת כזו: "אל מלאכי עליון בעולם האמת, אנא קראו מכתב זה באוזניו של מי שכבה נרו, נפל בקרב בדמי ימיו, משה־מוסא לוי, בן ירושלים שלחם ונפל במלחמה הקשה". שמך נחקק באנדרטה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.
משה, ידעתי שהיית פלמ"חניק, קומוניסט ישראלי, בוגר "דורש ציון" והגימנסיה העברית. לפני המלחמה עבדת בקרן קיימת. הכשרתך המקצועית הייתה כמודד קרקעות מוסמך, ומתברר שלמדת שנתיים בג'נין. ידעת ערבית ושיננת את הקוראן, לכן כינו אותך מוסא. היית מראשוני הפלמ"ח וסיימת קורס מ"כים בג'וערה.
אתה, משה הבכור, היית בפלמ"ח ובמפלגה הקומוניסטית. אחותך רחל, בהגנה. כך גם אחיך יוסף, בשנת שירות בגוש־עציון, בחטיבת עציון. אחיותיך ציפורה וזילפה ז"ל באצ"ל, ואחיך הצעיר דוד בלח"י. אביך ברוך דעך מיום נפילתך ועד מותו. שמונה שנים בכה את עצמו למוות. אמך רבקה התאבלה כל השנים, אבל הייתה חזקה ממנו.
כשאני שרה את שירו של יענקל'ה רוטבליט "בנימין זאב" ופונה אליו, אני חושבת על כל נופלי מלחמות ישראל ועל בני דורך שנקטפו, אני חושבת גם עליך ושואלת גם אותך: "ככה ראית? ככה חזית? ככה רצית?"
להתראות, משה.
אמא. אדמה
מאור זגורי כותב על אמהות לחללים
הוא נולד בלילה. אחרי 19 שעות צירים שבמהלכן אמא שלו צרחה שהגוף שלה נקרע לשניים. היה זה קיץ והיא הזיעה בכל הגוף, אבל חדר הלידה הדיף ניחוחות של חיטוי. היא התנשמה בכבדות ובעלה החזיק לה את היד כשהרופא הניח על חזהּ את בנם. היא נגעה בו והוא הרגיש לה כמו עוף שלם מופשר: רך, חם, צמיגי ודביק.
בהתחלה בכלל לא זיהתה אותו. הוא לא היה נראה "שלה". לרגע כמעט קיוותה שחלה טעות ושהיצור הזה שנחלץ מתוכה אינו באמת בנה. "הנה", חשבה, "בטח עוד רגע מישהו יבדוק ויגלה שזו סתם טעות". אבל כולם מסביב רק הביטו בה בציפייה אז היא ניסתה והצליחה לחייך בעייפות. טרם החלה לפעפע בה אהבת האם המובטחת כלפי הכיעור שבחיקה. זה שבמשך 39 שבועות ושישה ימים סחבה ברחמה. זה שאם היה מחכה עוד שבוע היה נולד בול ביומולדת של אחיה אריק שנהרג ביום הכיפורים.
היא לא גילתה את זה לבעלה, אבל זו הייתה התוכנית שלה תמיד. כבר לפני תשעה חודשים. בראשה כבר דמיינה את הוריה נאנחים באושר וממלמלים ש"זה האח המת שחזר". אבל הזאטוט הקדים והרס הכל. "מרדן מבטן", הירהרה, "בטח איזה חיים יהיו לי איתו זה". לרגע חשבה שאולי בכל זאת תקרא לו על שם אחיה, למרות שאמרו לה שזה מזל רע. בסוף היא קראה לו עומר.
המיילדת הגישה לבעלה מספריים והוא גזר את חבל הטבור, כולו זרח. עורו קרן, עיניו ברקו וחיוכו נמתח עד מחצית פניו. מסביב נשמעו מחיאות כפיים והיא הביטה בצאצאה שהרגע הצטרף אל מעגל החיים, זה שלימים יקרא לה "מאמו". הוא שכב בעיניים עצומות ובאצבעותיו הזעירות חיפש עד שאחז באגודלה בכוח. הבטן שלה התהפכה. התחושה הייתה נוראית. באותו הרגע בדיוק החל לפכות בה הפחד שיתגייס יום אחד לצבא.
•••
הוא נהרג בבוקר. אחרי 19 שנים, על איזה ציר, על איזו גבעה. אמא שלו הרגישה שהגוף שלה נקרע לשניים. היה זה קיץ והיא הזיעה בכל הגוף, אבל חדר המתים הדיף ניחוחות של חיטוי. היא התנשמה בכבדות ובעלה החזיק לה את היד כשהרופא הניף את הסדין מעל פני בנם. היא נגעה בו והוא הרגיש לה כמו רהיט: קהה, מחוספס, נוקשה וקר.
בהתחלה בכלל לא זיהתה אותו. הוא לא היה נראה "שלה". לרגע כמעט קיוותה שחלה כאן טעות, ושהגופה ששלפו מהמגירה איננה בנה. "הנה", חשבה, "בטח עוד רגע מישהו יבדוק ויגלה שזו טעות". כולם מסביבה דמעו ובהו בה אך היא עצמה לא הצליחה לבכות. כי את מה שהם המומים ממנו היא ידעה תמיד. היא הביטה בו, בצאצאה שנטש את מעגל החיים. שוכב בעיניים עצומות ועל סנטרו יבש כתם. במאמץ רב ריסנה את האינסטינקט ללקוק אצבעה ולנקות לו אותו. איזה מרדן היה זה, התעקש על הכל. התעקש על חברים, התעקש על קרבי. איזה חיים היו לה איתו זה.
מותו נקבע שבוע לפני חג השבועות, אך רק בזמן קריאת ההספדים היא הבינה פתאום שהשנה הוא לא יהיה איתם בחג. ואז בכתה. היא נזכרה באחיה, שפעם אחת בשבועות ניסה לשפוך עליה מים מהמרפסת ונפל ושבר את היד. צורח וצוחק בו־זמנית. אולי בכל זאת הייתה צריכה לקרוא לעומר על שמו.
הרב ניגש אל בעלה עם מספריים וגזר קרע בחולצתו. בעלה דהה, עורו האפיר וחיוכו נמתח מטה בכיוון הדמעות. אתים ומעדרים הונפו והיא התבוננה בשלווה בבור המתכסה של מי שלעולם לא יקרא לה שוב "מאמו". וברגע ההוא, לראשונה זה שנים, היא הפסיקה לפחד.
יום הדין
פרופ' אמנון שעשוע, מנכ"ל מובילאיי, כותב לזאב קליין
סגן זאב קליין נהרג ב־1973 בסיני. בן 21 בנופלו
זאב,
לא הכרתי אותך אישית, אבל דמותך נטועה במשפחתה של אשתי. "זאבק'ה", כך כינו אותך אוהביך, או "צימביק", שם החיבה שנתנו לך הוריך קלרי (אסתר) ודוד. הם גידלו אותך ואת אחיך הקטן אלון בשיכון עממי בהוד־השרון.
היית בחור רחב אופקים, אינטלקטואל, ערכי, רגיש, ספורטיבי ונעים הליכות. לא בכדי השארת אחריך שיר כבד־משקל לבחור כה צעיר, רק בן 21.
במלחמת יום הכיפורים היית קצין צעיר שאמון על האספקה לכוחות הקו הראשון בתעלה. בדרכך לשם אירעה תאונת דרכים ובה נפצעת בראשך. אולם סירבת להישאר בבית החולים ולהחלים בעוד חבריך נלחמים. יצאת פצוע להמשך המשימה, ובקו התעלה מצאת את מותך.
וזה מה שכתבת אז:
הו יום כיפור קדוש
לזכרך נכפוף הראש
אל זכור אותם בנים
שצומם נסתיים בדמים
האם זהו יום הדין?
האם רק בהרג נאמין?
היודע אתה אל שחולל יומך?
הבנים שאינם מתו על מזבחך
שמע נא יושב מרום
הוכח שלטון הבא שלום
לרגע זה נכספים הנושמים
למעמד זה נתנו נפשם הקדושים
ואם לא יבוא חלילה שלום
נילחם, לא נירתע מהגרדום
אך שוב נהיה כאנשי השואה
שואלים האם לכך אנו עם סגולה.
כשחושבים כמה עשורים לאחר נפילתך על מידת השפעתך בגילך הצעיר על מעגלי החיים שסבבו אותך, אפשר להבין עד כמה היית יכול להיות היום אחד המשפיעים על החברה שלנו.
שלך, אמנון.
חברים לכל החיים
רעיה הרניק כותבת לחברים של בנה, גוני הרניק
רס"ן גיורא (גוני) הרניק נהרג ב־1982 בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה. בן 26 בנופלו
לכולכם באהבה,
עברו 36 שנים מאז התנפץ העולם שלי. ולא חלפו רגעים מעטים מאז הדפיקה בדלת, וניצבתם לצידי כחומה בצורה. כל החבורה. גם לכם קרה האסון כאשר איבדתם חבר טוב. היינו המומים יחד. נשענים על החלון, יושבים על השטיח, הולכים ושוב באים.
"ככה זה בהתחלה", אמרו לי, "ותדעי לך שבסוף תישאר רק המשפחה". ואכן לשמחתי, כל ילדיי ונכדיי בארץ, והם גורמים לי אושר גדול, ונחמה. אבל טעו האומרים שהחברים זה "רק בהתחלה". החברים של גוני זה "לכל החיים".
גוני, וגם אתם, הייתם צעירים מאוד. החיים היו פתוחים לפניכם. וכל השנים אתם איתי. חברים מירושלים, מבית הספר, מהצופים. חברים מהמסלול בסיירת. וגם חברים לנשק וכאלה שגוני היה המפקד שלהם. עברנו יחד כל כך הרבה, ותמיד הייתם שם, עם החתונות שלכם שהכניסו מעגל נוסף: בני זוג שהפכו לחלק מהמשפחה. הילדים שלכם, שעכשיו אני מוזמנת לחתונות שלהם. הידיעה שאתם כבר סבים וסבתות, השמחות. וכל שנה גם ימי הזיכרון ויום השנה, ובייחוד הידיעה שאתם שם ותמיד תהיה הכתף שלכם כשאזדקק לה.
אין בכוחי להסביר לסביבה כמה אתם חשובים לי. כמה אני שמחה שאתם נותנים לי להשתתף בחייכם - אם מעט ואם הרבה. אנחנו לא אנשים "משתפכים", וקשה לומר את הדברים ביומיום של חולין, אבל הדברים צריכים להיאמר: החברים של גוני, אני אוהבת אתכם. אני גאה שלבני היו חברים כאלה, ואני מאוד־מאוד מודה לכם, על מי שאתם ועל התמיכה והקשר רב־השנים שבינינו.
תודה ואהבה ממני לכם.
כוח חילוץ
אלוף במיל' דורון אלמוג כותב לאחיו, ערן אברוצקי
סגן ערן אברוצקי נפצע ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים ב־1973 ודימם למוות. בן 20 בנופלו
ערן אחי האהוב,
אחרי המלחמה מצאתי עצמי רץ לבד בחופים שאהבנו וצורח את שמך בכל הכוח. משוכנע שתכף תופיע. מתוסכל מכאב. מחפש אותך בלי סוף. מריח את הבגדים שלך. מתבונן שוב ושוב בתמונות. קורא שוב ושוב את מכתביך המצחיקים כשכולי דומע.
חלפו 45 שנה. כל כך הרבה דברים קרו. העולם השתנה, המדינה השתנתה, ורק אתה ממשיך לדמם ליד הטנק הבוער. מתחנן לעזרה. פלוגה ד' ממשיכה לפלס דרכה לתל סאקי בין מאות כלי מלחמה סוריים, לסייע לצנחנים של יה־יה, ואתה נשאר מאחור, לבד, מתייסר בכאביך. וככל שחולפות השנים, תחינותיך חזקות יותר.
תחושות הכעס והתסכול שמילאו אותי לאחר המלחמה המירו עצמן להשלמה עם הצורך לשחות כל הזמן בתוך ים של כאב. מבצעי החילוץ שאני מוביל בחלומות הלילה לחילוצך מהתופת מסתיימים תמיד בכישלון, ולמרות זאת אתה ממשיך לחיות בתוכי, צעיר, חזק וחייכן. רוקד בעליזות ונותן לי כוחות עצומים.
ערן, בננו שנולד 11 שנים לאחר המלחמה, קיבל את שמך היפה והפך לתיבת תהודה ענקית לשעותיך האחרונות. כאילו בא לעולם להעניק חיי נצח לרגעיך האחרונים. גם הוא כבר לא איתנו. כאילו חברתם שניכם יחדיו לבחון כמה כוח יש בתוכי לחיות כל יום את מותכם ולהמשיך להעניק משמעות של תקווה לנוכחותכם העצומה בחיי החסרים.
תודה, אהובים שלי. תודה שהענקתם כל כך הרבה כוחות ותקווה לרבבות אנשים.
זיקוקי דינור מתנפצים בשמיים. יום העצמאות ה־70 בפתח. ואתה, אחי האהוב ערן, ממשיך לדמם ליד הטנק הבוער. וכל טיפה מדמך כמו זיקוק ענק בשמיים. כמו הילה המאירה את דרכי בין סלעי הבזלת של חיינו.
יום עצמאות שמח.
אגדה משפחתית
ד"ר מינה צמח כותבת לבן דודה, יצחק טובולסקי
רס"ן יצחק טובולסקי נהרג ב־1973 בציר רומני־בלוזה. בן 40 בנופלו
יצחק (בוגו) יקירנו,
אני כותבת לך כ־45 שנים אחרי נפילתך בגיל 40 במלחמת יום הכיפורים כרב־סרן במילואים, גם כדי לספר לך כמה דברים וגם כדי להציג מספר שאלות.
אני רוצה שתדע שכשעה אחרי שהבשורה המרה על נפילתך הגיעה לאמך, היא ביקשה להישאר בחדר עם בני התינוק, שהתה בו כרבע שעה, וכשיצאה אמרה: "התפללתי שתינוק זה לא יצטרך להילחם לכשיגדל". אותך זה בוודאי לא מפליא, כי אתה שייך לזן של אנשים שלא מתלוננים גם כשקשה מאוד. הסיפור עליך, כיצד המשכת לטפס על המצדה גם אחרי ששברת רגל באמצע המסע, הפך לאגדה במשפחה. ומידע שהיה משמח אותך – היום יש בישראל הרבה צמחונים וטבעונים. אתה היית צמחוני יחיד בסביבתו עוד כנער. היה קשה לעמוד בכך, אבל לא נכנעת; לא יכולת לשאת הרג של בעלי חיים.
ועתה לשאלות: מעניין מה הייתה עמדתך בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני. מצד אחד, הביטחון ויכולת ההגנה העצמית היו חשובים לך. שימשת קשר כנער במלחמת השחרור, ולחמת במלחמת סיני, בששת הימים וביום הכיפורים. גם זכית באליפות באגרוף במסגרת "הפועל". מנגד, שמירה על זכויות כל בעלי החיים הייתה חשובה לך מאוד. מעניין אותי גם לדעת מה הייתה עמדתך בעניין מבקשי המקלט מאפריקה? כאגרונום תרמת הרבה לפיתוח החקלאות באפריקה באמצעות הדברת מזיקים ומחלות צמחים. זה היה לפני המלחמות הנוראות שהתחוללו שם ולפני שנדרשנו להיות ארץ מקלט. לצערי לא תענה לי. אוכל רק להעלות השערות. אני חושבת עליך בהזדמנויות רבות.
שלך, מינה.
שמוליק, שלושת בנינו מדהימים
איריס חלפון כותבת לבעלה, שמוליק חלפון
סגן שמואל חלפון נהרג ב־2006 באסון הקטיושה בכפר גלעדי במלחמת לבנון השנייה. בן 42 בנופלו
שמוליק, בעלי היקר והאהוב ואב ילדיי,
12 שנה חלפו ביעף כאילו רק אתמול נעלמת מחיינו. אהרון היה בן 16, תלמיד תיכון. מאז שהלכת כבר סיים את הצבא, סיים ללמוד תואר ראשון במינהל עסקים, למד ייעוץ משכנתאות ונדל"ן ופתח משרד משלו. גיל היה בן 12 לפני בר־מצווה, סיים תיכון, סיים צבא, ממשיך את דרכך ואוהד את הפועל תל־אביב (אפילו שירדו ליגה, בטוב וברע) וגם את מכבי יפו, הקבוצה ששיחקת ואהדת בצעירותך. הוא התחיל ללמוד לתואר בתקשורת וניהול והפך לסטודנט מן המניין.
ליעד אור, שלא הספיק להרגיש אותך ואת אבהותך המיוחדת כי היה רק בן 11 חודשים כשהלכת מאיתנו, גדל על תמונות שלך וסיפורים מהמשפחה ומהסביבה. גם ליעד אור אוהד את הפועל ושוער במכבי יפו. בשבילו זו סגירת מעגל. הוא כל הזמן שואל עליך, שמוליק, רוצה לדעת מי ואיך היית בחיינו. היום הוא כבר בכיתה ז' ובאוגוסט הקרוב יחגוג בר־מצווה.
החיים בלעדיך קשים. אתה חסר לכולנו, ולי במיוחד. אני מתגעגעת לחיבוק שלך, לליטוף, למילים החמות. משתדלת להנציח אותך בכל דרך והזדמנות וממשיכה לגדל את בנינו המדהימים כל אחד בדרכו המיוחדת לתפארת וגדולה.
יש לך במה להתגאות מלמעלה, שמוליק.
האור הגדול של הנשים הרגילות
נועה ירון–דיין כותבת לדפנה מאיר
דפנה מאיר נרצחה ב־2016 בידי מחבל בפתח ביתה שבהתנחלות עתניאל. בת 39 במותה
דפנה,
אולי מכולם דווקא את תביני אותי. אולי דווקא משום שמעולם לא שמעתי עלייך עד אותו היום הרע שבו נרצחת בפתח ביתך שלך, תוך כדי שאת מגינה כמו לביאה על הילדים שלך. ברגע אחד נורא הפכת לסמל. למקור כוח. לדמות שאפשר להביט בה ובחייה הקצרים, ולהתחזק בחיים הקצרים שלנו. לחיות אותם במלאות ובאמונה כאילו נמות מחר בבוקר. במובן הטרגי הזה, זכית שהקול שלך יישמע. שהדברים שהאמנת בהם ימשיכו להתקיים בזכותך גם הרבה אחרייך. אבל את לא היית סמל. היית אישה עם כלים וכביסה וילדים ובעל ואוברדרפט וחוש הומור משובח ואישיות קורנת. אישה שאהבה ושנאה ונפלה וקמה ונחלשה והתחזקה וצדקה וטעתה. והנה, זה בעצמו הפך לסמל.
תמיד כשאני עומדת על במה מול אולם מלא נשים, סתם נשים; רגילות כאלה, עם כלים וכביסה וילדים ובעל ואוברדרפט, עוברת בי מחשבה: אם הייתי לוקחת כל אישה שיושבת שם בחושך ושמה אותה על הבמה במקומי תחת זרקור של אור, ונותנת לה לדבר, היא הרי הייתה מספרת סיפור אמונה מטורף ומפותל לפחות כמו שלי. אולי יותר משלי. מי יודע.
בזכות נשים צדקניות תבוא גאולה לעולם, כך כתוב. את המלחמה האחרונה ינצחו נשים. הן יהיו המיילדות של עולם טוב יותר. רוחני יותר. צודק יותר. אילו נשים? רגילות. עם כלים וכביסה ואוברדרפט. נשים עם אמונה שהעולם הזה הוא מקום שראוי להביא אליו ילדים, פשוט כי הוא הולך לקראת תיקונו. כמו שאת האמנת. כמו שכתבת. כמו שהתפללת יום־יום במשך שנים הרבה לפני שהזמן קפא עלייך בפתח ביתך. הרבה לפני שהפכת לסמל. בטרם ראו המחשבות הסודיות שלך אור.
אני מאמינה בנשים רגילות עם מחשבות סודיות מלאות אור. אני מאמינה שלמרות השנים הקצרות שניתנו לך, ולמרות שוודאי היית מוותרת בשמחה על התענוג להיות כזה סמל, למרות הכל, בעל כורחך, הבאת לעולם אור גדול.
