היום שבו נולדה הרוח הישראלית

ליל כ"ט בנובמבר היה מאורע של ממש בירושלים של ימי ילדותי. אני זוכר היטב את הקהל הרב שהתכנס בסלון בית הוריי ברחוב בן מימון ברחביה. היינו מהבודדים שהחזיקו מכשיר רדיו בביתם. הרדיו אז היה תיבה חומה, ענקית, מגושמת, שניצבה במרכז חדר האורחים. שכנים, משפחה וחברים - כולם המתינו בחרדת קודש, בציפייה דרוכה, למוצא פיו של הקול שבקע ממקלט הרדיו. אי־אפשר היה לפספס את תחושת המתיחות והחגיגיות שאחזה בכולם, לא ניתן היה לטעות בגודלה של השעה.

הדיון היה ארוך וההצבעה התמשכה, ואני, שהייתי בן תשע, נכנעתי לעייפות, ונרדמתי בבגדיי על הספה. זו הייתה תנומה קצרה מאוד, שנקטעה לקול שאגה גדולה. שאגה שאותה היטיב לתאר עמוס עוז ז"ל בן כיתתי: שאגה שעשתה את כל הדרך מעצרת האו"ם בארצות־הברית, דרך מקלט הרדיו הגדול, אל סלון ביתנו בשכונה הירושלמית.

הרחוב התמלא בצהלות גיל, ודמעות שמחה, ויחד עם תושבי ירושלים כולה יצאנו גם אנחנו מבתינו לרחבת המוסדות הלאומיים לריקודים נלהבים.

קראו עוד:

מי ימלל גבורות ישראל | ראש הממשלה בנימין נתניהו

היינו מאושרים אבל גם ידענו והבנו היטב שלהחלטה הזו יהיה מחיר לאומי כבד.

ואכן כבר באותו יום הותקף אוטובוס בשייח' ג'ראח, יומיים אחר כך הותקף המרכז המסחרי בממילא, והרובע היהודי הושם במצור. היישוב היהודי כולו נדרש להתגייס ללחימה בצבאות ערב שביקשו למנוע את הקמתה של מדינת ישראל. נוכחנו, פעם נוספת, בכך שבמאבק על קיומנו אין לנו לסמוך אלא על עצמנו.

בכ"ט בנובמבר נולדה הרוח הישראלית, המאוחדת, העצמאית, המגויסת כל כולה לחירות ישראל, ולחיזוקה וביצורה של הריבונות והעצמאות היהודית והדמוקרטית בארץ ישראל. זו הרוח הישראלית שנכונה לעמוד באתגרים קשים ומורכבים, יחד, וכנגד כל הסיכויים.

בימים אלה אני תקווה כי נדע לשאוב מעיינות של עוצמה, כוח ואחדות מאותה הרוח, ולהצעיד את מדינת ישראל קדימה לאתגרים הבאים.