גורי היה הרבה דברים: הוא היה משורר ויוצר מחונן, אחד האנשים המוכשרים ביותר שהצמיח דור תש"ח; הוא היה בשר מבשרה של המדינה, אוהב וכואב; הוא היה עיתונאי משובח, סקרן, אכפתי, שהפליא לתאר תיאור ולספר סיפור; הוא היה לוחם נועז, מסור, שידע לנהוג באנושיות ובנדיבות כלפי אוכלוסייה נכבשת; והוא היה איש תמים, עניו וישר־דרך, איש מצפון. מאוד נדיר שאדם בעל הישגים כשלו, מעמד כשלו, משמר מידה של תמימות, מלווה בהרבה הומור עצמי, לאורך כל הדרך.

הוא היה המשורר הלאומי האחרון שלנו. לא משום שלא קמו ויקומו משוררים וסופרים טובים אחריו, אלא משום שאין יותר הסכמה לאומית, סולידריות פנימית, שמצמיחה שירה לאומית, ואין הנהגה לאומית שמתייחסת בכבוד למשאו של משורר.

עבדתי לצד גורי, שולחן ליד שולחן, במערכת עיתון "דבר" בירושלים בשנות ה־70'. ב־1972 יצאנו לראשונה למשימה משותפת. נסענו לפתחת רפיח, לשטח שממנו גירשו את הבדואים לצורך הקמת המושבים בחבל ימית. גורי נחשב אז לאיש ימין; אבל עוול הוא עוול, וגורי כתב והתריע. ראיתי אותו אחר כך, בפרשת ההתנחלות בסבסטיה. גורי בא לסקר, ושני פוליטיקאים רבי מזימות, גלילי ופרס, הפכו אותו לשכפ"צ שלהם בדרך להכשרת ההתנחלות. גורי כעס על התרגיל עד ימיו האחרונים.

את המבחן המצפוני הגדול שלו עבר גורי בתחילת שנות ה־50', כאשר היה חבר מערכת "על המשמר", ביטאונה של מפ"ם. סטאלין, שליט ברית המועצות, הורה על שורה של משפטי דמה נגד ראשי המפלגות הקומוניסטיות בגוש המזרחי. הנהגת מפ"ם שרה שירי הלל לסטאלין וקיבלה את דינו. גורי העז להטיל ספק. במונחים של אז המעשה היה אמיץ וחתרני. אחדים מסופרי דור תש"ח הוקיעו את גורי ברבים על סטייתו.

מפעם לפעם הייתי מבקר בדירתו הצנועה, בשיכון העיתונאים בירושלים. 80 מדרגות ויותר ברגל, אבל הנוף יפה. גורי שאב ממני אינפורמציה, אני שאבתי ממנו השראה. מפעם לפעם גייסתי אותו למאמר או לריאיון בעיתון. השנים כופפו אותו וכיווצו את ממדי גופו, אבל הראש עבד, קדימה ואחורה, עתיד ועבר. השירים החדשים שלו היו רעננים, צעירים. הוא לא הפסיק ליצור. ומאות ואלפי השירים שזכר בעל־פה שבו וצצו בפיו, בזמן הנכון.

הוא ואשתו אליקה (עליזה) הצטרפו למאבק נגד קריאת החאן בשער הגיא על שם רחבעם זאבי. הם התייצבו שם בימי שישי ושרו את "באב אל־וואד". ספק אם הרעיון הנפסד הזה היה מתבטל אלמלא נחלץ גורי להפגין נגדו בגופו.

פרופסור מנחם ברינקר היה אחד מחבריו הקרובים. פגשתי את גורי באזכרה שנערכה לברינקר בבית־הקברות בקריית ענבים, לפני חודשים אחדים. במצוות המנוח לא היו הספדים, אבל אנשים קראו קטעי ספרות. גורי, בקול חנוק, קרא שיר שכתב, שהיה הספד לעצמו לא פחות משהיה הספד לחברו.

"אני רוצה לשוב ולכתוב / לאחר זמן אני מת לכתוב. / משהו שאפילו ההם / יוכלו לומר עליו שהוא טוב. / משהו שיימשך כנשאר, / לא כמוני חולף ועובר. / משהו שיפתיע אותי, שיודה לי / על שעשיתי אותו לפני לכתי / אל המקום האחר בקצה היותי. / משהו שיהיה אחרי כזוכר / שיתגאה בי על חיי שיתקיימו אחרי, / שיעידו שהיה ראוי לשאת את שמי".

הטור המלא — מחר ב"מוסף לשבת"