ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: AP
    24 שעות • 05.08.2019
    סקס, סמים ומיתוסים
    חמישים שנה לפסטיבל המוזיקה הגדול בהיסטוריה: מה נשאר מהמיתוס של וודסטוק? סוף שבוע אחד בקיץ 1969, עם השמות הכי חשובים במוזיקה וחצי מיליון צופים, הפך לסמל נצחי של אהבה, חופש ורוקנרול, למרות שבזמן אמת היה מדובר בכישלון כלכלי מפואר, שעלה למארגנים בכל מה שהיה להם. חזרנו לסיפור האמיתי של וודסטוק
    ציפי שמילוביץ | ניו-יורק

    ביום שישי, 15 באוגוסט 1969, עלה גיטריסט מוזיקת הנשמה ריצ'י הייוונס למופע הפתיחה של פסטיבל וודסטוק. הוא לא אמור היה להיות הראשון על הבמה ולא השני, אבל כמעט כל מי שתוכננו לפתוח את הפסטיבל לא הצליחו להגיע בזמן. הפקקים היו באורך מאות קילומטרים, והמארגנים נאלצו לשכור מסוקים כדי להעביר את הזמרים מהמלונות למתחם העצום בעיר בת'־אל שבמדינת ניו־יורק. אז הייוונס עלה לבמה וביצע כל שיר שיכול היה לחשוב עליו כדי להעביר את הזמן עד שהכוכבים יגיעו. לכל שיר הכניס רנדומלית את המילה "חופש", כי הרי בשביל זה כולם באו. כשנגמרו לו האופציות, אילתר שיר שהפך מאוחר יותר ללהיט ונקרא, ניחשתם נכון, "חופש", כשהוא ממציא מילים תוך כדי נגינה. שנים אחר כך סיפר כי אחרי הפסטיבל רצה להקליט את השיר ולא זכר כלום עד שיצא סרט התעודה על וודסטוק, והוא למד את השיר מחדש.

     

    קראו עוד:

    חופש זו רק מילה אחרת לתחושה שאין לך מה להפסיד | שלמה ארצי

     

    האל־אס־די פתח לי את שערי שמיים | יענקל'ה שמש

     

    רצינו להיות כמו ההם עם השערות | אלון אולארצ'יק

     

    התקוות הגדולות של וודסטוק נשטפו בגשם | דני רובס

     

    כמו חלק גדול ממשתתפי פסטיבל וודסטוק, גם הייוונס כבר לא בחיים. כמו חלק גדול מהם, הפסטיבל ההוא גם עשה לו את הקריירה וגם היה רגע השיא שלה. כמו כל מי שהיה שם, על הבמה, על האדמה הבוצית, בשקי שינה רטובים ובגדים מלוכלכים, הוא ידע שהיה חלק ממשהו שאי־אפשר לתאר וכנראה שגם לא לשחזר. מי שעדיין חי וזוכר משהו מתוך ערפל הסמים שכיסה אותו במשך שלושה ימים באותו אוגוסט סוחב איתו גם עצבות — לכמה ימים העולם נראה מושלם, ומאז הכל רק מידרדר.

     

    ב־50 השנים שעברו הפך פסטיבל וודסטוק למיתוס קצת חסר פרופורציות ביחס לאירוע עצמו, שהיה בסך הכל סדרת הופעות רוק סטנדרטיות. מרבית הלהקות ניגנו בתנאים גרועים, היו שפע של הפסקות חשמל, היו איחורים, היו כמה הופעות מאכזבות למדי, אבל לקהל לא היה אכפת. המורשת של וודסטוק נבנתה על חצי מיליון היפים, שהפכו שדה בוצי לפיסת עולם שסימלה שלום ואהבה, בלי מקרה אחד של אלימות. בסופו של דבר, כתב דייויד פריק, עורך ה"רולינג סטון" שהיה בפסטיבל, "זו הייתה תאונה מרהיבה, התנגשות בלתי אפשרית של אירועים ואנרגיות. מה שהתחיל כמגה־קונצרט שהמארגנים בסך הכל חיפשו לעשות עליו כסף, פשוט יצא משליטה בצורה נפלאה, ומאז לא היה שום דבר דומה".

     

    וודסטוק לא בוודסטוק

     

    פסטיבל וודסטוק, או בשמו המקורי באנגלית An Aquarian Exposition Three Days of Peace and Music, לא אמור היה להיות יותר מעוד פסטיבל רוק. הוא אורגן בחובבנות, עם הרבה רצון טוב ומעט ידע, על ידי ארבעה צעירים: ג'ון רוברטס, ג'ואל רוזנמן, ארטי קורנפילד ומייק לאנג. המבוגר שבהם, רוזנמן, היה בן 27. זה התחיל כשרוברטס ירש הרבה כסף ויחד עם רוזנמן חיפש דרכי השקעה. השניים פירסמו מודעה ב"ניו יורק טיימס" בה נכתב: "גברים צעירים עם הון בלתי מוגבל מחפשים הזדמנויות השקעה מעניינות ולגיטימיות". קורנפילד ולאנג, מפיקים צעירים בהתהוות, יצרו איתם קשר.

     

    הרעיון המקורי של קורנפילד ולאנג היה לבנות אולפן הקלטות שיהיה גם מקום נופש ומנוחה לנגנים בוודסטוק, ניו־יורק, שם כבר התגוררו בוב דילן ומוזיקאים מפורסמים נוספים. כיוון שהיה מדובר בהשקעה גדולה, הוחלט לארגן קונצרט רוק בן יומיים או שלושה, אליו התכוונו למכור 50 אלף כרטיסים, בתקווה שההכנסות יעזרו לבנות את אולפן הקאנטרי קלאב.

     

    ארבעת הצעירים הנלהבים הפשילו שרוולים. הם לא הצליחו למצוא מקום ראוי בוודסטוק וננעלו על אזור תעשייתי בעיר וולקיל הסמוכה. הם הדפיסו כרטיסים (7 דולר ליום אחד, 13 ליומיים ו־18 לשלושה) ושיווקו אותם בחנויות ובהזמנות בדואר, סגרו קייטרינג, אנשי ביטחון ומוזיקאים. וכל הזמן הזה העדיפו להתעלם מהאנטי של תושבי העיר, שממש לא רצו נהירה של היפים מסוממים לאזור הכפרי היפה שלהם. ב־2 ביולי העבירה מועצת וולקיל חוק שאסר לערוך את הקונצרט בשטח השיפוט של העיר. התוצאה הייתה עצירה של מכירת הכרטיסים, שיבוש המו"מ עם מוזיקאים, וחשש לגורל המיזם כולו.

     

    כשרוכשי כרטיסים החלו לדרוש את הכסף בחזרה, הציע רפתן בשם מקס יאסגור את חוות החלב הענקית שלו בעיר בת'־אל. ושם, מרחק שעה וחצי נסיעה מוודסטוק, מצא פסטיבל וודסטוק את ביתו. עכשיו היה צריך לנסח ולחתום חוזים חדשים, להשיג רישיון, להקים במה, לארגן חניונים, קופות ושערי כניסה.

     

    הפרסומות בשבועות שלפני הפסטיבל לא הבטיחו אירוע חברתי מרדני, אלא פסטיבל רוק שגרתי, גם אם נוצץ. הרכב המשתתפים כלל בין היתר את ג'ימי הנדריקס, The Who, ג'ניס ג'ופלין, Grateful Dead, ג'ו קוקר, קרוסבי סטילס נאש ויאנג. בלטו בהיעדרם: הביטלס, הרולינג סטונס, לד זפלין ובוב דילן. הנדריקס קיבל הכי הרבה כסף: 18 אלף דולר להופעה. דם, יזע ודמעות קיבלו 15 אלף, ג'ואן באאז עשרת אלפים, ג׳ו קוקר הסתפק ב־1,375 דולר, וסנטנה הלך הביתה עם לא יותר מ־750 דולר.

     

     

    צילום: Wadleigh Maurice
    צילום: Wadleigh Maurice

     

     

    ככל שהתקרב יום הפתיחה התבררו לרביעיית המארגנים ממדי ההסתבכות שלהם: ההערכה של 50 אלף משתתפים התגלתה כנמוכה מאוד, והמספר הצפוי צמח לכיוון ה־200 אלף. הם ניסו להשיג עוד אוכל וביצעו חיפושים נרחבים אחרי מישהו שיוכל לספק להם טונות של אורז. ואם זה לא הספיק, ברגע האחרון הוטל איסור על שוטרים שאינם בתפקיד לחלטר כאנשי ביטחון בפסטיבל. בשלב הזה נראה היה כי על האירוע כולו היה רשום די בגדול "קטסטרופה".

     

    תאונה משמחת

     

    יומיים לפני תחילת הפסטיבל התמקמו כבר 50 אלף איש ליד הבמה. הם פשוט נכנסו למתחם בלי כרטיסים כי עדיין לא היו שערים. מכיוון שלא הייתה שום דרך לגרום להם לעזוב ולהיכנס שוב באופן מסודר, ולא היה שום סיכוי להספיק להקים את השערים בזמן שנותר, נאלצו המארגנים להפוך את האירוע לקונצרט חינם.

     

    אחרי ההחלטה הזו הכל באמת יצא משליטה. לא רק שארבעת הצעירים המסכנים עמדו להפסיד את המכנסיים והתחתונים, הידיעה כי עכשיו מדובר בפסטיבל חינם התפשטה במהירות — בלי טוויטר ופייסבוק — ועד יום שישי כבר עשו כמיליון איש את דרכם לבת'־אל. עשרות אלפי מכוניות לא הורשו להתקרב, הכבישים המהירים באזור הפכו לחניונים, אנשים נטשו את מכוניותיהם באמצע הרחוב ופשוט צעדו לפסטיבל. בסופו של דבר הגיעו לחווה של הדוד מקס כחצי מיליון מאושרים, מתודלקים בסמים ובאלכוהול, ונטולי כל אמצעי מניעה.

     

    האגדה מספרת כי היו לפחות שתי לידות בוודסטוק, אבל מעולם לא ניתן לה ביסוס. תינוק אחד כנראה נולד במכונית בדרך לפסטיבל, ואחר נולד בבית חולים אחרי שאימו עזבה את המתחם. מה שכן בטוח הוא שאלפי אנשים טוענים כי הוריהם יצרו אותם לצלילי ג'ואן באאז בוודסטוק.

     

    משישי בערב ועד שני לפנות בוקר עלו וירדו מהבמה זמרי רוק, להקות פסיכדליות, והרכבים אמנותיים מוזרים וצעירים, שלא לגמרי ברור איך הגיעו לשם. מאות האלפים התעניינו פחות במוזיקה ויותר בסקס וסמים. הם המתינו 30 דקות למים ולפעמים יותר משעה כדי להשתמש בשירותים, הם ישנו בבוץ סמיך שנוצר בגלל הגשם, והיו מאושרים. המיתוס של וודסטוק נבנה בעיקר מהוויז'ואל הזה. מחזה עצום של כל כך הרבה אנשים סותמים כבישים מהירים וישנים בשקי שינה ספוגים בגשם רק מתוך אהבה לרוקנרול. פרשני מוזיקה סבורים כי ההצלחה של וודסטוק הביאה את הרוקנרול למיינסטרים, גרמה לאנשי עסקים להבין שיש הרבה מאוד כסף במוזיקה פופולרית, ותרמה, לטוב ולרע, למסחור של המוזיקה בשנות ה־80.

     

    ביום ראשון החלו האנשים להתפזר. כשג'ימי הנדריקס, המוזיקאי האחרון שניגן בוודסטוק, סיים את ההופעה שלו בביצוע היסטורי של ההמנון האמריקאי, כבר היו מולו רק 25 אלף איש. כשירד מהבמה נטשו האחרונים, מותירים מאחוריהם למעלה מ־500 טון של זבל, ואת ג'ון רוברטס, ג'ואל רוזנמן, ארטי קורנפילד ומייק לאנג המומים לגמרי. לא היה להם זמן לעכל את העובדה שיצרו את אירוע המוזיקה הפופולרי ביותר בהיסטוריה, כי חיכו להם חובות גדולים ועשרות תביעות משפטיות.

     

    חלק מההפסדים אפשר היה למנוע אם המארגנים היו עושים את מה שעושה היום כל מסיבת יום הולדת בכיתה ו', ומוכרים מרצ'נדייז. אבל בוודסטוק לא היה כלום. המזכרת הרשמית היחידה הייתה תוכניית הפסטיבל, ורוב הקהל זרק אותה לפח, כי מי חשב שיבוא היום והיא תהיה שווה אלפי דולרים.

     

    "הרעיון המקורי היה רק להרוויח מספיק כסף מהפסטיבל כדי לבנות את הסטודיו הזה שתיכננו", אמר רוזנמן, היום בן 77, בראיון לאתר loudersound.com, "הנחנו שנעשה את הפסטיבל, ניקח את הרווחים ונפתח עסק קטן. לכנות את וודסטוק אסון כלכלי זה אנדרסטייטמנט. בתרגום להיום, הפסטיבל הפסיד לפחות 10 מיליון דולר". רוזנמן נותר אמנם חסר כל, אבל הוא היה גיבור ועדיין לא מבין מה הפך את וודסטוק לאחד האירועים התרבותיים הגדולים של המאה ה־20. "זו אניגמה שניסינו לפצח ב־50 השנים האחרונות. ילדים אוהבים בוץ, זה כל מה שאנחנו באמת יודעים. היה כל כך הרבה בוץ".

     

    שלום לתמימות

     

    ארבעה חודשים אחרי וודסטוק התארגן בחופזה פסטיבל חינם אחר אותו הובילה להקת הרולינג סטונס. הוא התרחש בקליפורניה ואמור היה להיות התשובה של החוף המערבי לוודסטוק, אבל הנס לא קרה שוב. האירוע כולו יצא משליטה, גלש לאלימות והסתיים במותו של מרדית האנטר, צעיר שחור בן 19, שנדקר למוות על ידי אנשי אבטחה.

     

    רוזנמן ניסה לאורך השנים לשחזר את וודסטוק באותו מתחם, אבל מהדורת 1994 הייתה משמימה למדי, ומהדורת 1999 הייתה קטסטרופה של אלימות, הצתות, הפקעת מחירים ואפילו כמה מקרי אונס. מייקל לאנג, אחד המארגנים האחרים של הפסטיבל המקורי, תיכנן אירוע גדול לציון 50 שנה לוודסטוק בסוף השבוע הבא. כבר הייתה רשימת אמנים מרשימה מאוד, מג'יי זי ועד מיילי סיירוס, אבל לפני כמה ימים גם התכנון הזה קרס בגלל כסף והתנגשויות עסקיות.

     

    האווירה בארה"ב היום מזכירה קצת את שנות ה־60' — אלימות קשה, מתח גזעי ונשיא מפלג — אבל יצירת משהו כמו פסטיבל וודסטוק מצריכה מידה של תמימות שפשוט לא קיימת יותר. לא במקרה ככל שעוברים העשורים, וודסטוק הוא פחות קונצרט רוק ויותר סמל. רגע אחד קסום, מסיבה מושלמת בסוף עשור של מלחמה כושלת בווייטנאם, וטרגדיות לאומיות בזו אחר זו, מרצח האחים קנדי ועד רצח מרטין לותר קינג. וויקאנד אחד בו הכל הסתדר, ומוזיקה, אהבה חופשית, רוקנרול וסמים זולים פתרו את כל בעיות האנושות. •

     


    פרסום ראשון: 05.08.19 , 19:57